יאיר שלג, עיתונאי במקור ראשון ועמית מחקר במכון שלום הרטמן, מתאר את הציונות הדתית של ערב ההתנתקות כ"מגזר הממלכתי ביותר במדינת ישראל". הוא מסביר שעבור הציונות הדתית, המדינה היא קדושה מבחינת דתית. "הרב צבי יהודה קוק שהיה האב הרוחני של ישיבת מרכז הרב וגוש אמונים היה נוהג לומר שהמדים של צה"ל הם קדושים, והמדינה היא למעשה ההתחלה של תהליך הגדולה שנביאי ישראל מדברים עליה". הממלכתיות אותה שלג מתאר, הייתה עתידה לעמוד במבחן מאמץ חסר תקדים שהגיע לשיאו בהתנתקות.
במשך עשורים ההתיישבות ביהודה ושומרון ובעזה היא פרויקט שהציונות הדתית היא הגורם שמניע, מתחזק ומקדם אותו. "הרב הגדול בציונות הדתית הוא באופן מסורתי בעל עמדות ימניות", מסביר שלג. "מבחינתם יהודה ושומרון בוודאי אבל גם רצועת עזה אמורות להיות חלק ממדינת ישראל, ולכן גם פעולת ההתיישבות נועדה להיות צעד מפתח לקראת החלת ריבונות על השטחים האלה ולספח אותם למדינה".
לפרק הראשון: "כששרון אמר את המילה 'כיבוש', כאילו נפלה פצצה בחדר"
הציונות הדתית כולה הוכתה בהלם
צריך להבין שרבים מהציונות הדתית לא חיים בשטחי יהודה ושומרון וגם אז, רק כ-8,000 איש חיו בגוש קטיף שברצועת עזה, אבל התמיכה ברעיון ההתיישבות הייתה קונצנזוס במגזר. אז כששרון, אבי ההתנחלויות העלה את הרעיון של פינוי יישובים, הציונות הדתית כולה הוכתה בהלם. היה ברור ששרון התהפך, אבל הציבור הדתי לאומי הסתכל אל מנהיגיו בכנסת שישבו בממשלה, וציפה שיעצרו את התכנית. "מהרגע שהתכנית עלתה הציבור של המתיישבים רצה שנציגי המגזר יפרשו מיד מהממשלה ויגרמו להפלתה, אבל זה לא קרה", שלג אומר. "רוב נציגי הציונות הדתית מהמפד"ל נשארו בממשלה, הם התפטרו רק אחרי שהתכנית כבר אושרה בכנסת. הם חשבו שיש נושאים נוספים שצריך לקדם למען הציבור בדתי וקיוו שיצליחו לרכך את התכנית מתוך הממשלה". אם כך כבר בשלב הראשון התחיל להישבר האמון של אנשי הציונות הדתית גם בשרון, אבל גם בנציגים שלהם עצמם.
כשהתחיל המאבק למנוע מההתנתקות לצאת אל הפועל חל בציונות הדתית פיצול - היו את מי שהזהירו או איימו שהדרך לעצור את ההתנתקות היא במחאה אגרסיבית, היו את מי שאמרו שלא יוצאים אותם בחיים מגוש קטיף והיו רבנים שעודד אותם. זכור הרב דב ליאור שתמך אז בסטיקר עליו היה כתוב "ייהרג ובל יינתק". היו גם את מי שקראו לסרבנות או לחיילי צה"ל לסרב פקודה כמו הרב אברהם שפירא. לצד כל אלה, היו בציונות הדתית ובהנהגת המתיישבים את מי שקראו בתוקף לפעולות לא אלימות תוך שמירה על ערך הממלכתיות. למשל, הרב שלמה ברין שוחח אז עם דנה ויס על עצומה שהוא ורבנים נוספים פרסמו ואמר: "אנחנו חושבים שאנחנו מבטאים את הקול ואת רחשי הלב של רבים בציבור הדתי לאומי, שמצד אחד מתנגדים לתכנית של שרון אבל מצד שני חייבים לשמור על כללים ועל קווים אדומים, וגם אם התכנית תצא לפועל לא שוברים את הכללים".
שוברים את הכלים
הוויכוח בין שומרי הממלכתיות לבין אלו שחושבים שצריך לשבור את הכלים הגיע לשיא בערב אחד של יולי 2005, לא רחוק מרצועת עזה. "בכפר מימון, כמה שבועות לפני ההתנתקות, יש ניסיון של רבבות בני הציונות הדתית לחדור לגוש קטיף וליצור מצב שבו ל-8,000 התושבים של הגוש יצטרפו עוד עשרות אלפי אנשים, ככה שיהיה הרבה יותר קשה לפנות את הגוש", מספר יאיר שלג. "אז הם צועדים ומגיעים בשעות הערב לכפר מימון שהוא די קרוב לרצועת עזה, ושם המשטרה והצבא עוצרים אותם ובעצם אומרים להם שהם חייבים להיכנס לכפר מימון ולא להמשיך. ההנהגה של מועצת יש"ע מסכימים, אבל אז עולה דרישה מהנוער להתעמת עם השוטרים ולפרוץ את הדרך קדימה לגוש קטיף. אבל מועצת יש"ע, בגיבוי הרבנים, אוסרת את זה מחשש לשפיכות דמים, אנשי ההנהגה מרגיעים את הקהל, קוראים לשמירה על ממלכתיות ואכן למוחרת מתפזרים. ואז נוצרת תחושה חזקה מאוד אצל אותם צעירים שבעצם בלילה הדרמטי הזה, מועצת יש"ע כבר הפסידה את ההתנתקות".
אז ההחלטה לנהוג בממלכתיות הוכרעה ואורגנו עוד אירועי מחאה רבים. חלק מההפגנות משכו עשרות אלפים וחלקן אלפי משתתפים בלבד. בכולן היה אפשר לראות שרוב המוחים הם מהציונות הדתית. למרות השמירה על ממלכתיות, הציבור הרחב ובייחוד החילוני, לא הצטרף למוחים. "התחושה הזאת של הבגידה בעולם החילוני התגברה בעקבות האטימות והאדישות ואפילו ביטויים של שמחה לאיד". על הספקטרום של החברה הישראלית, לציונות הדתית היה חיבור עם הציבור החילוני - לראייתם זו הייתה ברית שנקשרה סביב המרכיב הציוני בזהות המשותפת. אלא שתוכנית ההתנתקות, החודשים שקדמו לה - סדקו את הברית הזו, סדקו את התפיסה שיש מכנה משותף וחיבור ציוני. "הציבור החילוני, שהוא זה שנשא את רעיון ההתיישבות מתחילת הציונות, הרי הציונות הדתית באה אחרי הציונות החילונית בכל נושא ההתיישבות, אנחנו הלכנו בעקבותיהם, פתאום הם נעלמים, הם פתאום מדברים על פינוי ונסיגות, אז מה נעשה איתם? ואנשים דיברו, עכשיו הולכים לברית עם החרדים", מתאר שלג. "כל מה שאנחנו רואים מהשנים מאז, הברית של ציונות הדתית עם החרדים שעכשיו הולכת ומתערערת בעקבות המלחמה, נוצקה על יסוד ההתנתקות".
"רוב הישראלים היו מושקעים הרבה יותר בשאלה של מי ינצח את גמר כוכב נולד מאשר בגורלו של גוש קטיף"
עבור רבים, האדישות בציבור להתנתקות היא הגורם לתחושת הצריבה, האכזבה, הכעס שמלווה אותם מאז ובמידה מסוימת גם היום. את זה אומר גם עמית סגל. "אני זוכר בזעזוע מסוים את גמר כוכב נולד שהיה אז בין הראל מויאל להראל סקעת. רוב הישראלים היו מושקעים הרבה יותר אז בשאלה מי מהם ינצח מאשר בגורלו של גוש קטיף. הסנטימנט לא היה, בלשון המעטה, פרו-מתנחלי. היום אומרים שהעם מעולם לא נשאל באמת אם הוא תומך בהתנתקות, אבל אם היה רוב נגד הנסיגה, הוא היה רוב מאוד דומם ואדיש. זאת אומרת, בהפגנות נגד גוש קטיף היה שבט אחד שלא היו לו תקציבים מאוד גבוהים, והתקשורת ובג"ץ לא היו לצידו. אחרת הוא אולי היה יכול לנצח".
עמית מתאר סנטימנט שמשותף לרבים בציונות הדתית - ההתנתקות לא רק הייתה שבירה של הברית עם החילונים, אלא גם משבר אמון עם מוסדות לאומיים. "מערכת המשפט היא תעודת הביטוח של אזרח במדינה דמוקרטית", אומר עמית. "היא אומרת שהיא מתערבת בשלטון כדי לעזור לאזרח הקטן, אבל חצי מהציבור בישראל ראה איך הוא משלם את הפוליסה שלו, אבל כשהבית שלו מוצף אף אחד לא מגיע. להיפך, דורסים אותו. אותו דבר עם התקשורת שטוענת שהיא מגנה על האמת אבל אף אחד לא אמר שאת ההתנתקות מבצע ראש ממשלה שחשוד בפלילים ולכן לא משנה מה אנחנו נבקר אותו. זה לב העניין. אז מערכת המשפט לא הגנה על מפוני גוש קטיף, והתקשורת והאקדמיה לא היו שם בשבילם".
אז היו אכזבה וכעס, אבל לא רק - כי יאיר שלג טוען שבציונות הדתית תיעלו את התחושות האלה לפעולה. "הרצון לבלוט יותר באליטות השונות של החברה הישראלית וכך להשפיע הלך וגדל. באליטה המשפטית, התקשורתית, האקדמית - כל הקבוצות שנתפסו כמי שאפשרו את ההתנתקות".
אז למעשה אפשר לומר שההתנתקות שינתה את כל מסגרת החשיבה של הציונות הדתית, את התפיסה שלהם את המדינה, מוסדות המדינה והחלק שלהם בה. שלג מסביר כי הייתה פגיעה קשה בממלכתיות של המגזר. "התחושה שמה שהממשלה והכנסת מחליטות הוא קדוש מאוד נפגע. הייתה הבנה שיש דברים שהמדינה עושה ושהם לא מקובלים, ולכן נילחם בהם בכל הכוח". השינוי הזה קרה גם בתפיסה של הציונות הדתית את החלק שלה בפוליטיקה הישראלית. לא עוד להיות תלויים בחסדי מקביל ההחלטות, גם אם נדמה שהם בני ברית.
"הרבה אמרו לעצמם בעקבות ההתנתקות, שבפעם הבאה שתעמוד לפנינו סכנה של פינוי יישובים, אם נתחיל את המאבק אחרי שההחלטה התקבלה אז איחרנו את המועד"
מאז 1956, את הציונות הדתית ייצגה מפלגה מגזרית אחת - המפד"ל. אבל אחרי ההתנתקות, התרחש שינוי משמעותי. קודם כל, החלה כניסה של דתיים לאומיים למפלגת השלטון, הליכוד. "הרבה אמרו לעצמם בעקבות ההתנתקות, שבפעם הבאה שתעמוד לפנינו סכנה של פינוי יישובים, אם נתחיל את המאבק אחרי שההחלטה התקבלה אז איחרנו את המועד. לכן אנחנו צריכים לדאוג שהחלטה כזאת לא תתקבל בכלל, ואת זה נעשה דרך כניסה בעוצמה רבה למרכז הליכוד, לפריימריז, לכל המוסדות שמשפיעים על על בחירת הנציגים של הליכוד ונכניס אנשים שלנו". לכן, מאז 2005 אפשר לראות כניסה משמעותית יותר של דתיים לאומיים לליכוד ושמכהנים כחברי כנסת מטעמה - אנשים כמו ציפי חוטובלי, זאב אלקין, אריאל קלנר ועוד.
אז זו הייתה התפתחות אחת בהתנהלות הפוליטית של הציונות הדתית. אבל היו מי שחשבו על דרך אחרת - איחוד כוחות בתוך המחנה המפוצל, ובעיקר פנייה חדה מהמגזרי למיינסטרימי. שלג מסביר שאנשים הרגישו שהם לא צריכים יותר מפלגה מגזרית שתשמור עליהם. השינוי הזה התבטא בבחירתו של בנט בשנת 2012 ליו"ר הבית היהודי. אז, הוא הצהיר: "אנחנו מפלגה של הציונות הדתית אבל שפונה הפעם לראשונה בהיסטוריה שלנו פונה החוצה לקהלים הרבה יותר רחבים. אנחנו פונים קודם כל לקהל המסורתי שרוצה מדינה יהודית יותר, ציונית יותר, אז אני מדבר גם על אנשים שעושים קידוש בערב שבת ואחר כך רואים כדורגל. אנחנו הבית שלהם". "בנט בעצמו הוא איש הציונות הדתית אבל הוא לא תופס את עצמו כסקטוריאלי", אומר שלג. "הוא לא שרת במסגרת ישיבת הסדר בצבא אלא היה לוחם סיירת בשירות מלא, והוא בעצם היה הראשון שהוביל מפלגה מגזרית של הציונות הדתית לפנות בו זמנית גם לקהל הרחב ולמתג את עצמה ככלל ישראלית".
תחילתו של שבר האמון עם המגזר החילוני
ההתנתקות הולידה מהפכה בציונות הדתית - שבר אמון עם המגזר החילוני, ברית חדשה עם החברה אז החרדית. כניסה למעוזי המשפט, התקשורת והפוליטיקה עם מטרה ברורה להשפיע ולשנות תוך שבירה של מעטה הממלכתיות הישן. אלו תהליכי עומק שהלכו והתגבשו מ-2005 ובעצם, עד לא מזמן. המהפכה המשפטית, כך טוענים גם שלג וגם סגל, קשורה במידה רבה מאוד לתחושות שהלכו והתגברו בעקבות ההתנתקות - העלבון, האכזבה וחוסר האמון שנוצר במערכת. אבל ככל שהקרע בעם הלך וגדל בעקבות צעדי החקיקה, נוצר בציונות הדתית פיצול סביב סוגיית הממלכתיות.
"המהפכה המשפטית, קשורה במידה רבה מאוד לתחושות שהלכו והתגברו בעקבות ההתנתקות - העלבון, האכזבה וחוסר האמון שנוצר במערכת"
"הציר המרכזי של הציונות הדתית זה הציר הלאומי", אומר שלג. "אבל מסתבר שלציר הלאומי הזה נוצרו שתי פרשנויות שונות. מצד אחד יש את הפרשנות שממקדת את הציר הלאומי במאבק על ארץ ישראל השלמה ומצד שני פרשנות שממקדת את הציר הלאומי במדינת ישראל. אז הערכים של ממלכתיות, שלטון החוק, אחדות העם מאוד שונים בפרשנויות האלה. רואים את זה חזק מאוד ברפורמה המשפטית". שלג מסביר שבצד אחד עומדים אנשים כמו השר בצלאל סמוטריץ' וח"כ שמחה רוטמן שמובילים את המאבק למען המהפכה, ומן הצד השני אנשים כמו פרופ' ידידיה שטרן ורז נזרי שהיה המשנה ליועמ"שית, שמובילים מצידם מאמץ להרגיע את הרוחות ולהגיע לפשרה.
שתי הגישות המנוגדות הובילו למשבר חדש בזהות הציונית דתית - משבר שבא לידי ביטוי בייצוג הפוליטי. "בסופו של דבר מפלגת הציונות הדתית לא עוברת בסקרים את אחוז החסימה. אז איפה כל הקולות של הציונות הדתית?" שואל שלג. "מתברר שיש הרבה מאוד שלא רוצים את הקו של סמוטריץ' ורוצים קו ממלכתי יותר ומאוזן יותר. הם בדרך כלל נשארים אנשי ימין, אבל ימין מתון וממלכתי. אנשים שלמשל לא מוכנים יותר להיות בברית עם החרדים שלא מתגייסים לצה"ל ושרואים את המפלגה שאמורה לייצג אותם מאפשרת את זה". אז למעשה זו לא נסיגה אלא חזרה לממלכתיות שהייתה לפני ההתנתקות, לציונות הדתית שהברית החזקה שלה עם החילונים, מה שנקרא "ברית היושבים ביחד בטנק".
אז 20 שנה אחרי, אין ספק שהעלבון עוד קיים, התחושות הקשות שהותירה ההתנתקות ב-2005 עוד נוכחות ומורגשות גם ב-2025. אבל מה עושים איתן, לאן מתעלים אותן ואיך מעצבים את החברה ואת המדינה בעקבותיהן? בתשובות לשאלות האלה חל שינוי. אז הציונות הדתית של אז לא זהה לזאת של היום, אבל גם עכשיו היא עדיין מחפשת את דרכה.
לפרק הראשון: "כששרון אמר את המילה 'כיבוש', כאילו נפלה פצצה בחדר"