יומיים ארוכים נמשך הפינוי בנווה דקלים שבגוש קטיף. מתניה אליקים היה אז בן 17, נער שגדל מול הים והחולות, בסביבה שאותה הוא מתאר כילדות קסומה – תמימה וחופשית מדאגות. אך המציאות הזו נסדקה בהדרגה. ככל שגדל, ובצל האינתיפאדה השנייה, מתניה הבין שהוא חי במקום מסוכן. חיי היומיום הפכו מתוחים ואלימים: פצמרים שנחתו ללא התרעה, מטענים בציר כיסופים, ירי צלפים. מתניה עצמו ניצל כשאוטובוס ממוגן שבו נסע עלה על מטען.לצד הפחד, החלו השמועות על התנתקות. כנער הוא השתתף בכל ההפגנות נגד ההתנתקות, ובכל זאת בליבו חשב שזו אולי הזדמנות לחיים חדשים, למציאות יותר בטוחה.ניר אמיתי היה חייל צעיר, כמעט בן גילו של מתניה. גם הוא היה שם, בנווה דקלים, אבל מהצד השני של המתרס: הוא וחבריו הוכנו למשימת פינוי היישובים ברגישות ונחישות, מונחים לא לנקוט באלימות ולהימנע מכל עימות. ניר הרגיש שההכנה אמנם הייתה חשובה, אבל לא שינתה את העובדה שבסוף מדובר היה במבצע צבאי, שמהיותו כזה הפך אותם לפחות רגישים ואמפתיים, למנותקים במעט מהסיטואציה.שבוע לפני הפינוי התרחש עבורו רגע מכונן בכפר מימון, כשאלפי חיילים חסמו את דרכם של אלפי מפגינים. לעמוד מול אחים שלך, לראות את הבכי, את התפילות – זה היה שבר פנימי עצום, הוא מתאר. זו הייתה הפעם הראשונה שהבין לקראת מה הוא ניצב. הפינוי עצמו, ובעיקר הכניסה לבית הכנסת בנווה דקלים, שבו התבצרו מאות אנשים, היה עבורו טראומתי. איך הגענו למצב שאני צריך להוציא יהודים מבית כנסת? זו חוויה מטלטלת מאוד.לאחר הפינוי, החיילים שבו לשגרת השירות - בלי עיבוד או שיחה אמיתית על מה שעברו. ניר מודה שהדחיק במשך שנים. רק בשנים האחרונות, ובעקבות המשבר החברתי סביב המהפכה המשפטית ואירועי 7 באוקטובר, הוא הרשה לעצמו להתחיל לדבר על אותה התקופה. אני נושא על הגב את התחושה שלא הייתי שם מספיק בשבילם. אפילו נסעתי פעם לניצן עם פרח, רציתי לפגוש את המפונים – אבל לא העזתי להיכנס. התביישתי.גם מתניה מתאר הלם גדול לאחר הפינוי, כאשר הגיע יחד עם משפחתו לשכונת הקרווילות בניצן. ציפיתי שיהיו שם המונים שיחבקו אותנו. בדמיון שלי – שנחזור לארץ ושיקבלו אותנו באהבה. אבל זה לא קרה. הרגשנו בודדים, בלי אמפתיה מהציבור.שני הצעירים – זה שפונה וזה שפינה – מצאו עצמם שנים אחר כך במסע של תיקון ומשמעות. ניר הוא כיום מייסד ומנכל חוות רימון, המסייעת לנוער בסיכון ולפוסט־טראומה, ומתניה הפך למחנך ולרכז שכבה, לצד שירות מילואים פעיל מאז 7 באוקטובר, לא רחוק מהמקומות שבהם גדל.עבור שניהם, ההתנתקות היא לא רק פרק היסטורי אלא פצע אישי. היא הולידה שאלות על אמונה, זהות, ועל היכולת של חברה שלמה להקשיב – גם לצד האחר.לפרקים הקודמים בסדרהפרק ראשוןהתנתקות: המאבק של שרוןפרק שניהתנתקות: השבר של הציונות הדתיתפרק שלישיהתנתקות: שכונת הקרוויליות האחרונה