לילה אחד, חלם ציון רגב שהוא בממ"ד, מחזיק את הדלת כנגד המחבלים שבחוץ. "אני לא הייתי בקיבוץ, לא הייתי בממ"ד", סיפר. "מרוב ששמעתי סיפורים כאלה ממש חלמתי שזה עובר עליי. אמרתי, אוקיי, אני מתחיל להיות, אולי מתקרב לקיבוץ כפר עזה". ציון רגב לא הכיר את כפר עזה לפני 7 באוקטובר וגם לא ממש ידע איפה ממוקם הקיבוץ על המפה. כמו כולנו, הוא נחשף לאסון רק דרך מרקע הטלוויזיה.
ציון הוא איש חינוך מירושלים, מנהל תוכנית החומש במערכת החינוך של מזרח ירושלים ומנהל בית הספר בויאר לשעבר. כמו כולם, גם הוא שאל את עצמו באותו יום ובימים אחר כך איך הוא יכול לתרום למאמץ. "כמו כולם ישבתי בבית ובמשרד ואמרתי שחייבים לעשות משהו", שחזר ציון, "ואז מגיע הטלפון של חברה שקשורה לקיבוץ כפר עזה. היא אמרה שצריכים את העזרה שלי, ושאגיע לשפיים. אני נכנס לאוטו ונוסע".
הוא סיפר שבכניסה לשפיים התגודדו המון אנשים, בקושי אפשר היה להיכנס. על הדשא היו משאיות מזון, דוכנים, סלבריטאים ומתנדבים רבים. "מצד אחד נראה כמו קלאב-מד, ומצד שני זה נראה גיהנום", נזכר ציון. "הגעת למקום של נופש, מלא אנשים, ואתה מביט ימינה ורואה רשימה הלוויות של היום. היו כמויות של לוויות, אזכרות ופרחים. ככה פגשתי את קיבוץ כפר עזה".
בשלב הראשון התבקש ציון לעזור בגיוס כספים. "אנשים מאוד רצו לתת, ומהר מאוד הבנו, אם מסתכלים קדימה, שהכספים האלה הם הכספים שמצילים את כפר עזה, ושמחזיקים את הקיבוץ גם היום", סיפר ציון. "הבנו שצריך לאסוף כמה שיותר כדי שתהיה את היכולת לקבל החלטות, ולא להיות תלויים באף אחד".
מכיוון שציון אינו תושב הקיבוץ, הוא יכל להיות פנוי יותר לניהול. בזמן שבני הקיבוץ הלכו ללוויות וחזרו כואבים, ציון יחד עם צוות מצומצם של אנשים מבחוץ התחילו לבנות לכפר עזה אסטרטגיה. "נכנסת לעולם של חוסר אמון. אנשים לא האמינו בכלום ובאף אחד. לא במדינה, לא בצבא. מעבר לכך, הם חיפשו במה להיאחז", הוא סיפר. "לאט לאט מצאתי את עצמי במקום שבו אנשים מסתכלים עליי - שאולי אני אתן קצת ודאות, אדע להגיד יותר טוב". במקביל, הוא התחיל להיחשף לסיפורים: "זה לא כמו לראות את זה בטלוויזיה. פתאום הדבר הזה הופך להיות אישי. זה הרבה מעבר לאתגר מקצועי".
הוא נשאב לכך ימים שלמים. כל הדברים האחרים זזו הצידה: המשפחה, העבודה. סיפורי 7 באוקטובר הקיפו אותו, והוא ראה בעיניים של מי שהפכו להיות קרובים אליו את האימה מאותו היום. "זה שואב אותך, והדרך חזרה לירושלים משפיים לוותה בהרבה דמעות בדרך", שיתף ציון. "פתאום אתה צריך להקים מחלקת רווחה, שיודעת להתעסק במשפחות שכולות, בחטופים - ובמשבר. להקים מערכת חינוך, לנהל אנשים שנמצאים בשפיים ואנשים שנמצאים במלונות".
ציון לקח על עצמו עוד ועוד משימות, ובאופן כמעט טבעי התחיל לנהל את הקהילה. הוא סיפר: "אני חייב להגיד שמאוד התלבטתי. יש הבדל בין להתנדב לבין לקחת את האחריות עליך. ההתלבטות שלי הייתה לא מהפחד או מהקושי, אלא מהחשש לעשות טעויות או לפגוע באנשים בגלל חוסר רגישות". אבל אז, ביקשו ממנו באופן רשמי להתמנות לתפקיד - וזה קרה. לא עשו לו הנחות - והוא עבר את ההליך הפורמלי של הקהילה. "הייתי צריך להציג את עצמי בפני האסיפה, למרות שהייתי מועמד יחיד", הוסיף ציון. "התמודדתי מול עצמי. נבחרתי ברוב קולות, אבל היו גם כאלה שהצביעו נגד וזה בסדר, לגיטימי לגמרי".
ואכן העבודה עם קהילת הקיבוץ לא הייתה דומה לשום דבר שהכיר. הוא פגש בהם בזמן שבר גדול, עצב, חוסר אמון וחוסר ודאות. אבל לצד כל אלה, הוא היה עד גם לעוצמות שקשה לו לתאר: "ורד ליבשטיין, שבעלה אופיר ז"ל נהרג בתחילת האירוע, בנה, אימה ואחיין שלה נרצחו - עדיין עומדת לצידי בהתנדבות מלאה ועוזרת לי לנהל את כל המעבר לרוחמה בעבודה מסביב לשעון - באופטימיות".
הוא הוסיף: "ורדה גולדשטיין איבדה את הבן שלה והנכדה שלה - והכלה שלה הייתה חטופה בעזה עם שלושת הנכדים שלה. עדיין, היא הייתה עסוקה איתי בימים האחרונים באיזה שלט נתלה על הגדר של קיבוץ רוחמה כדי להגיד להם תודה. לפעמים אתה אומר, תגידו, מאיזה חומר אתם עשויים? יש גם דוגמאות אחרות של אנשים שקשה להם, אבל בסוף אתה מבין כמה עוצמה יש לקהילה. משם אתה שואב כוחות מדהימים".
אחד האתגרים הגדולים ביותר שעומדים בפני ציון והקהילה הוא לקבץ אותה מחדש עם תחילת המעבר לרוחמה. 184 משפחות יגיעו ליישוב הארעי החדש שלהם, אך יחד עם זאת, עדיין ישנה קבוצה שלא מגיעה יחד עם כולם. הוא שיתף: "איך אתה משמר את החיבור הזה? זה אתגר גדול שאנחנו עובדים עליו. הנקודה שבה התחלנו להסתכל קדימה זה כשהיינו צריכים לקבל החלטה מה השלב הבא. ברור שלקיבוץ כפר עזה לא ניתן יהיה לחזור בשנתיים-שלוש הקרובות, גם כי יש בו הרבה הרס, וגם כי אנשים צריכים לשקם את עצמם רגשית".
ציון המשיך: "עדיין, הכול מלווה בהמון חששות - לא קל להקים יישוב זמני ברוחמה. זה להקים קיבוץ חדש, כן? זה להכפיל את קיבוץ רוחמה. אבל אתה רואה שאנשים מתחילים להסתכל קדימה. אבל כשאנחנו עכשיו מתכננים את רוחמה, יש חמישה בתים שמחכים - לאמילי, לגלי, לזיו, לדורון ולקית'. זה הרבה יותר מסימבולי. אנחנו באמת מקווים ומתפללים לשובם".