בין הרגעים שנחקקו בשבעה באוקטובר היה הרגע שבו - בייאוש ובחרדה - איילת חכים מקיבוץ בארי התקשרה אל אולפן חדשות 12. "מנסים לפרוץ לי הביתה עכשיו מחבלים, ואין פה אף אחד", היא לחשה בשידור חי. "אין פה צבא, אין אף אחד שעוזר לנו, אנחנו לא יודעים מה לעשות. אני עם שני ילדים בממ"ד ובעלי. ואף אחד לא כאן כדי לעזור לנו, למה אף אחד לא בא?".
שנה עברה מאז שהיא, בעלה והילדים שרדו את היום ההוא. דני נודלמן ושירה אראל מצוות "אחד ביום" פגשו אותה בקיבוץ חצרים, ביום חם בספטמבר. איילת לקחה על עצמה את המשימה להתעסק בקשר של הקיבוץ עם התקשורת, למרות שהשנה האחרונה גבתה ממנה מחיר. היא התנדבה באדיבות להציג את המקום שלפחות לעתיד הקרוב יהיה עבורה הבית.
השכונה שנבנית שם בקיבוץ חצרים נמצאת בשטח מדברי שהיה ריק, עד שיום אחד הגיעו אליו משאיות ועליהן מבנים מוכנים מהמפעל, לצד בתים מרובעים ופשוטים בצבע חום. המבנים פוזרו אחד ליד השני, חוברו לחשמל ולמים, ונוצרה לה שכונה. שכונת קיבוץ בארי בקיבוץ חצרים. "אין דשא ואין עצים ואין פרחים ואין שיחים", סיפרה איילת. "לבוא מהנגב המערבי שלנו, הפורח והירוק, ישר למדבר, זו הסתגלות קשה".
היא נולדה בבארי, שחקוק בדנ"א שלה עד כדי כך שהיא מספרת שאפילו הרצפה של קיבוץ חצרים הרגישה לה אחרת: "עשו לנו שבילי אספלט, נראה לי בגלל שזה יותר מהר פשוט לבנות שביל אספלט מאשר לצקת מדרכה מבטון. אנחנו פשוט לא רגילים לזה, לא ראינו אף פעם שבילי אספלט. אצלנו כל השבילים הם מבטון. אנשים עושים את הטעות ונוסעים עליהם עם רכבים למרות שזה לא אמור להיות ככה. זה לא כביש, זאת השכונה שלנו בעצם. שכונת בארי באמצע המדבר".
בערך 75 אחוז מתושבי בארי החליטו להשתקע, לבינתיים, בחצרים. המימון הגיע מהמדינה אבל הקיבוץ עצמו הכניס יד לכיס כדי להוסיף לבתים פרגולות, מחסנים ומדשאות כדי שיהיה יותר נוח, ושהמקום יזכיר קצת יותר את הבית. הם אמורים להיות כאן לפחות שנתיים. אחרי כמעט שנה במלונות, איילת ורבים מחברי בארי הרגישו שחייבים איכשהו להתקדם. למצוא בית חדש - גם אם זמני - לחזור, למרות הכל, לחיים.
בבארי החליטו שילדי הקיבוץ יפתחו את שנת הלימודים במקום שבו ילמדו כל השנה. וכדי שזה יקרה, כמאה משפחות עם ילדים קיבלו עדיפות לעבור לחצרים, קדימות בתור על פני חברי בארי הוותיקים יותר שהתנדבו להישאר במלונות עד שמבנים נוספים בחצרים יהיו מוכנים.
הם באו לכאן כדי להשתקם, להתקדם, אבל כשמדברים עם חברי בארי שבחצרים, נראה שיש עדיין כבלים שמחזיקים אותם בעבר - מעין משקולות שהוצמדו אליהם ב-7.10 וממשיכות למשוך אותם אחורה. "זה קשה", סיפרה איילת. "בדיוק אתמול חברה שלי באה לבקר אותי פעם ראשונה, והיא רואה את הסביבה ואומרת, 'איך חיים פה?, איך זה אפשרי?'".
איילת המשיכה: "אני לא יודעת אם מותר להגיד את המילה הזאת, אבל אמרתי לה - 'החיים שלנו חרא'. מה לעשות? קודם כל, עד שלא יחזרו החטופים, אז החיים שלנו הם לא חיים. זה הדבר שאנחנו מחכים לו הכי הרבה". באותו ביקור בחצרים איילת לבשה חולצה שחורה שעליה מודפסים הפנים של הגיס שלה, אוהד בן עמי, שנחטף ב-7.10 ועדיין מוחזק בשבי. אחותה, רז בן עמי נחטפה גם היא באותה שבת והוחזרה בעסקה אחרי 57 ימים. הם הוחזקו בנפרד, וככל הידוע אוהד עדיין בחיים.
"זה לא רק השיקום של הקהילה", אמרה איילת. "אני חושבת שזה השיקום של כולנו, של כל תושבי מדינת ישראל. והשיקום הזה יתחיל רק אם החטופים יחזרו. נכון שלי לצערי הרב יש את החטוף האישי שלי, שזה אוהד, ואנחנו נאבקים כל יום כמה שרק אפשר להחזיר אותו הביתה. אבל המטרה שלנו, ואני חושבת שהמטרה שצריכה להיות של כולנו בלי יוצא מן הכלל - זה להחזיר את כל החטופים הביתה".
גם השכנה של איילת, קמליה חוטר ישי, מסתגלת לחיים החדשים בקיבוץ חצרים. "אני זוכרת שכשהיינו בבית והתחלתי לקחת את הדברים ולארגן אותם לאריזה, אז גיל, הבן זוג שלי, היה באטרף מזה", סיפרה קמליה. "הוא לא הצליח להבין איך אני מפרקת את הבית. הוא לא הצליח להבין שאני רוצה את הבית שלי - את החפצים שלי, שהם הבית שלי. כי לא משנה הקירות, מה שמשנה זה הבפנים - התכולה. לחפצים הייתה משמעות מאוד גדולה בשבילי". זו שאלה שחברי קיבוץ בארי מתמודדים איתה בשנה האחרונה, ובמיוחד כאן, בחצרים - המשמעות של המושג "בית".
"אני לא חושבת בכלל על מה יהיה בעוד ארבע שנים, כי לדעתי זה לא יקרה לפני", המשיכה קמליה. "אני חיה את היום-יום. אני קמה בבוקר ואומרת תודה שהתעוררתי כי זה בכלל לא מובן מאליו. אנחנו משפחה שנפגעה די הרבה - וכל אחד מתמודד עם הדבר הזה בצורה שונה. אנחנו קמים, מתארגנים, אוכלים ועושים את הדברים הפשוטים של היום-יום".
ב-7.10 קמליה ובעלה גיל היו לכודים בממ"ד במשך 20 שעות. בלי אוכל, בלי תרופות - החזיקו את הידית בכוח ולא ויתרו. "הם ניסו לפתוח את הדלת ואנחנו סגרנו אותה. בשקט מוחלט - ככה זה נמשך כשעתיים, הם הלכו וחזרו לנסות ולפתוח לנו את הדלת. פעם אחת הם כמעט הצליחו, וגיל ואני בכוחות משותפים סגרנו, ונשמנו לרווחה. אי אפשר לתאר את התחושות בגוף, חוסר היכולת לשלוט על האיברים שלך שרועדים - זה משהו שאני לא מאחלת לאף אחד לחוש".
השיקום של דפוס בארי
חברי הקהילה אומנם מנסים להתרגל לחיים החדשים שלהם בקיבוץ חצרים, אבל בקיבוץ בארי נשאר מוסד אחד, מוסד שהוא יותר מבית עסק - דפוס בארי. כבר בשעות האפלות של 7.10 ושל הימים שבאו אחריו, דפוס בארי היווה עבור רבים בעוטף הדרך היחידה להיאחז במשהו שדומה, קצת, לחיים של לפני. כי לא משנה מה, דפוס בארי ימשיך להדפיס.
"אני אוהב לומר היום שדפוס בארי זה דפוס שיש לו קיבוץ ולא קיבוץ שיש לו דפוס. לא בטוח שכל חברי הקיבוץ אוהבים את זה, אבל אנחנו משתמשים בזה בכל זאת", הגדיר בן סוכמן, דור שלישי בבארי, את בית הדפוס. כמו אחרים שנולדו וגדלו שם, גם נוף ילדותו היה המפעל הגדול בחלק הצפוני של הקיבוץ. בן עבד במפעל כ-25 שנה, והיום הוא מנכ"ל דפוס בארי. שכר המנכ"ל זהה לזה של כל עובד אחר - כולם מרוויחים אותו הדבר. אבל בכל זאת, בן קיבל לידיים לא רק את ניהול המפעל אלא גם שמירה על האתוס שהוא המפעל - כי דפוס בארי מתגאה בזה שלמרות הכול, ועם הכול, לא מפסידים בו משמרת.
"אנחנו למודי ניסיון וסבל בדפוס בארי", סיפר בן. "אנחנו מכירים את סבבי האלימות שהיו כאן בשנים האחרונות, וכבר למעלה מ-20 שנה אנחנו אומרים לעצמנו שדפוס בארי לא מתכוון להפסיד משמרת, ולא משנה מה הולך לקרות מסביב. כל המערכת מכונסת כדי לגרום לדבר הזה לקרות: העובדים מגיעים לעבודה ויודעים שמישהו יטפל בילדים באותו זמן, וכדי שיטפלו בילדים, חדר האכילה עובד, וכל זה כדי שנוכל להמשיך ולייצר את אותה רמה של אמינות וביטחון אצל הלקוחות שלנו - שימשיכו לעבוד איתנו".
בדיוק לפני שנה, כשבן הסתגר בממ"ד עם המשפחה כמו שאר הקיבוץ, אמא שלו תמי התקשרה אליו. "הייתי בטלפון עם אמא בשעה שנכנסים אליה מחבלים לבית", הוא שחזר. "היינו בשיחה שנמשכה קרוב לשעתיים, שיחה מאוד ארוכה, עם שלושה ילדים בממ"ד ועם אשתי - שיושבים בשקט גמור ומקשיבים לשיחה. דפקו לה בדלת של הממ"ד והציתו לה את הבית. באותו רגע נכנס אליה מחבל לממ"ד, ואחרי חילופי דברים של כמה דקות - הם יצאו והשיחה התנתקה. אנחנו כמובן היינו בשוק גדול".
שבוע מאוחר יותר הודיעו לבן שאמו נחטפה, וימים ספורים לאחר מכן שנרצחה. "קברנו אותה בקבר זמני בקיבוץ רביבים, יחד עם עוד שלושים מבני הקהילה שלנו, ולפני שבועיים העברנו אותה לבית העלמין של בארי ונפרדנו ממנה באופן סופי", סיפר.
יחד עם הדאגה והכאב הבלתי-נתפס, גם אז בן חשב לעצמו - לא מפסידים משמרת: "באותו יום ב-11 בלילה התכתבתי עם רותי בר סיני, מנהלת משאבי האנוש שלנו, שאיבדה את אבא שלה באותם רגעים, ואנחנו מנסחים ביחד הודעה לעובדים ומתחילים לחשוב מה קורה הלאה". כשהגיעו למלון בים המלח, הבינו שאין להם אופציה אחרת. בן הוסיף: "אתה רואה את השיברון, ההלם והכאוס - ומבין שיש לך תפקיד. אני לא תכננתי, לא רציתי ולא בחרתי - אבל יש לי משימה עכשיו. המשימה שלי היא לנסות ביחד עם ההנהלה של דפוס בארי - להציג לקהילה תמונה של עתיד, לבוא ולומר שאולי לא הכול אבוד".
"המשימה שלנו הייתה לייצר אופטימיות, לייצר חזון, אי של שפיות", המשיך בן. "אנחנו באנו לנסות להציל את הדפוס - והדפוס הציל אותנו, כי הוא החזיר אותנו למקום שדרכו הצלחנו לייצר גלגל של חיים". בן והצוות הצליחו לשכנע את הצבא שיאפשר להם לפתוח את בית הדפוס כמה ימים בלבד לאחר הטבח הנורא. בעקבות פתיחת המפעל נפתח גם חדר ההאכלה, חזרו החקלאים והצעירים - ואפילו קיבוצים אחרים בעוטף החליטו לחזור.
"השלב הבא יהיה לחזור לבארי ככל שניתן ולשקם אותו, ולאחר מכן לייצר ביטחון בעוטף, לייצר כלכלה ולייצר פריחה וצמיחה", סיכם בן. "אבל כמובן כל זה לא יהיה לעולם שלם בלי שנחזיר את החטופים שלנו. זה יהיה לעולם פצע מדמם עד שלא נחזיר אותם - ואני מקווה שזה יקרה מהר ככל שאפשר. המטרה שלנו היא לחזור לכאן כקהילה חזקה וגם לייצר צמיחה עבור הקהילה הזאת".