בבוקר 7 באוקטובר הייתה נוגה וייס בביתה שבקיבוץ בארי עם הוריה שירי ואילן. אחיותיה מיטל ומעיין היו בבתיהן בשכונת הצעירים של הקיבוץ. כשהתחילו האזעקות הם נכנסו לממ"ד, ומשהתברר שמדובר בחדירת מחבלים, הוקפץ אביה, שהיה סגן ראש צוות החירום היישובי, לפתוח את הנשקייה של הקיבוץ. כשהיריות התקרבו לבית אמרה שירי לנוגה שתתחבא מתחת למיטה. המחבלים נכנסו, פתחו את דלת הממ"ד ולקחו את שירי. נוגה נשארה לבדה, אבל אז הציתו המחבלים את הבית. "העשן חדר לממ"ד, לא נשמתי והבנתי שאני צריכה לעשות משהו. ידעתי שאמות היום, והעדפתי למות מירייה ולא להישרף", היא מספרת. "אז יצאתי מהחלון של הממ"ד".
כשנוגה יצאה החוצה היא ראתה שהקיבוץ שורץ מחבלים ושכל הבתים של השכנים שלה עולים באש. היא רצה לשיחים כי לא הייתה לה ברירה אחרת. "ידעתי שהשיחים לא יסתירו אותי, אבל לא היה שום מקום אחר. הייתי שם עשר דקות, ואז אחד המחבלים מצא אותי ולקח אותי איתו". המחבל לקח אותה לחצר של השכנים, שם היו עוד כ-50 מחבלים אחרים. מאחר שנוגה הייתה אז בת 18 הם היו בטוחים שהיא חיילת והתחילו לתחקר אותה. בני העוולה הכניסו אותה לרכב של אחד מאנשי הקיבוץ. "אני ישבתי מאחור עם שני חמאסניקים, מלפנים היו עוד שניים, ופשוט נסענו לכיוון עזה".
בעזה הכניסו אותה לבית של משפחה, ויחד עם המחבלים הייתה אישה אחת שהייתה לבושה בגדי ערבייה מוסלמית. "מבחינתי היא הייתה חלק מהם, והיינו מאוד רחוקות אחת מהשנייה, אז לא הייתה לנו יכולת לדבר", מסבירה נוגה, אבל אחרי כמה ימים היא גילתה שהאישה שמולה היא מורן סטלה ינאי, שנחטפה מפסטיבל נובה ליד רעים. "ביום השלישי לשבי הם חקרו אותי ולא הבנתי מה רוצים ממני, אז מורן שאלה אם היא יכולה לתרגם ולעזור לי. ואז הבנתי שהיא ישראלית. היה קשה להבין שיש עוד חטופה, זה נתן לי מושג על סדר הגודל של מה שקרה בארץ. אבל גם הרגיע לדעת שאני לא לבד".
חצי ליטר מים - ליומיים
התנאים בשבי היו קשים. המחבלים נתנו להן מעט מאוד מים, רק חצי ליטר היו אמורים להספיק ליומיים. "זה היה לי מאוד קשה. ראינו שלהם יש מים, אבל הם טענו שישראל עצרה כניסה של מים, אז אם להם, גם לנו לא יהיה".
בכל הזמן הזה לא ידעה נוגה מה עלה בגורלה של משפחתה. היא חשבה שאימא שלה נרצחה וגם לא ידעה מה קרה לאחיותיה בשכונת הצעירים של בארי. אבל אחרי שבועיים בשבי, פתאום נכנסה לדירה שבה הן שהו אישה לבושה חיג'אב. "הסתכלתי עליה ופתאום הבנתי שזאת אימא שלי. התרגשנו וזה היה רגע מטורף. אבל מהר מאוד התברר לנוגה שאחד המחבלים הביא את אימא שלה לשם מסיבה מאוד מסוימת.
"היה מחבל ששמנו לב שאני צריכה לבקש ממנו דברים, ולא מורן, והוא גם זה שהביא את אימא שלי. אחר כך הוא בא אליי לחדר עם טבעת ואמר לי שאני אתחתן איתו, שאני אשאר לגור בעזה ושאגדל לו ילדים, ושהוא הביא את אימא שלי בשביל לקבל את האישור שלה", היא מספרת. "ניסינו להתחמק בעדינות, אבל בסופו של דבר את צריכה לשרוד, הוא 'שומר' עליי עם נשק ואין לי יכולת להגיד לו לא".
אבל מקץ 50 יום בעזה הודיעו לנוגה ולשירי שהן חוזרות הביתה. "לא הבנתי למה אנחנו יוצאות ומורן לא, הייתי בהלם שמפרידים אותנו. חיינו ביחד 50 יום, אם אנחנו לא נשמור זו על זו אין מי שיעשה את זה, ופחדתי להשאיר אותה לבד". לפני שחזרו, המחבלים הביאו לדירה ששירי ונוגה היו בה את הילה, רותם ואמילי הנד, חניכותיה של נוגה מקיבוץ בארי. "פתאום לא פחדתי על עצמי כי היה לי על מי לשמור, נכנסתי לתפקיד". בהמשך הן חברו לחטופים נוספים מהקיבוץ, ואז שבו ארצה.
"אני חיה בהכחשה"
נוגה מספרת שהחזרה מהשבי הייתה לא פשוטה. "היה קשה מאוד לשמוע מה קרה פה. שמחתי מאוד לגלות שהאחיות שלי בחיים, אבל איבדתי בני משפחה והרבה חברים, אז לא הצלחתי באמת לעכל את זה שאני בבית". חודש וחצי אחרי ובהה ארצה, התבשרה המשפחה שאילן נרצח ב-7 באוקטובר ונחטף לעזה כשלא היה בין החיים. ונוגה נאבקת להשבתו ארצה ולשובם של כל החטופים האחרים.
"אני חושבת שעוד לא התחלתי בכלל את התהליך של ההתמודדות, אני די חיה בהכחשה", היא אומרת. "אני נוסעת לבסיס ומשם לעצרות בכיכר החטופים, אין לי שגרה באמת והכול סובב סביבם. עד שהם לא יחזרו אני לא אתחיל להתמודד, אני לא מרגישה שחזרתי כי הם עדיין שם".
לנוגה חשוב מאוד שיבינו כמה חשובה גם השבתם של החטופים החללים. "אין לי קבר לבכות עליו, אז לא התחלתי להתאבל על אבא שלי. לפעמים יש לי תקווה שיגידו לנו שהייתה טעות ושהוא חוזר. אני לא משלה את עצמי ואני יודעת שזה לא יקרה, אבל אני לא יכולה להתאבל עליו כשהוא לא פה. בגלל זה כולם צריכים לחזור. ברור לי שהחיים קודם ושיש דחיפות, אבל גם החללים צריכים לחזור, גם אנחנו צריכים לקבל את הוודאות הזאת".