>> להאזנה לכל הפרקים של "אחד ביום" לחצו כאן
מאז קום המדינה ישראל ואירופה מנהלות מערכת יחסים קצת מוזרה. ישראל היא למעשה המדינה הלא אירופאית הכי קרובה לאירופה. אבל במהלך השנים לא פעם נוצרו גם מחלוקות, פוליטיות ובעיקר מדיניות. זה קרה בשנת 1980 עם הצהרת ונציה שהכירה באש"ף, או בקידום פתרון לסכסוך הפלסטיני - גם בדרכים שהממשלה הישראלית לא הסכימה להן. זה קרה עם גינויים, עם ביקורת, עם תרומות וקרנות, ואפילו ביחס לאיראן והסכם הגרעין.
ובמשך שנים, ישראל ניסתה להשפיע על המדיניות הזה של אירופה דרך הדלת הקדמית - דרך המדינות המנהיגות והותיקות יותר באיחוד, למשל גרמניה וצרפת - ולרוב זה לא הלך. אבל עם התרחבות האיחוד האירופי נכנסו אליו מדינות חדשות, ובתוך המדינות האלה - ולא רק שם - התחזקו תנועות פוליטיות שהן פופוליסטיות, קיצוניות, שמתנגדות לשליטה של האיחוד האירופי על מדיניות ורוצות להגביל את הכוח שלו.
ובנקודה הזו המדיניות הישראלית החדשה התחילה להתגבש: טיפוח הקשר עם אותם כוחות שלא רואים באירופה דבר קדוש - ודרכם לנסות ולהשפיע על המדיניות של האיחוד. וכאן, התחיל הרומן של ישראל עם מפלגות ימין ושמאל פופוליסטי באירופה, מפלגות שמנהיגות מדינות קטנות אבל שזכות הוטו שלהן באיחוד משתלמת לישראל לא פעם מבחינה מדינית.
"אחד ביום": ישראל נגד פולין - מלחמה על זיכרון
ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו שיכלל את השיטה ויצר מעין ברית עם מדינות כמו יוון, פולין והונגריה. בתמורה, אלו השתמשו בקשר עם ישראל כדי לנקות מעליהן טענות לאנטישמיות וביקורת. ועם הבריתות החדשות האלה הגענו למצב של קיפאון מול אירופה - לא הפסד, אבל גם לא בדיוק ניצחון. תיקו. ומעבר לשאלת המחיר והתועלת, ישראל ספגה המון ביקורת - גם מבית - על היחסים החדשים שיצרה.
בפרק החדש של "אחד ביום" אנחנו עם פרופ' שרון פרדו, ראש מרכז סימון וייל ללימודי אירופה באוניברסיטת בן גוריון, על הרומן של ישראל עם הימין הפופוליסטי של אירופה. האזינו