כשאסי שריב החל לעבוד כיועץ תקשורת של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, האחרון עוד נחשב לאחד מאבות ההתנחלויות. "הייתי מתמחה של דב וייסגלס ואחר כך עורך דין במשרדו", הוא מספר. "שרון היה לקוח זהב במשרד עוד לפני שהיה ראש ממשלה, והוא החליט באיזשהו שלב ב-2002 להביא את דובי להיות ראש הלשכה. דובי, שהוא מורי ורבי, לאו דווקא ידוע ביכולות הניהול שלו אלא במשא ומתן ובחשיבה. כשהוא ניסה להסביר לי למה אני צריך לבוא איתו, הוא אמר לי שהולך לקרות מהלך מדיני גדול".
אחרי מלחמת ששת הימים שרון הגה למשל את הרעיון שבסיסי ההדרכה של צה"ל ימוקמו ביהודה ושומרון, מתוך מחשבה שכך תהיה באזור זה נוכחות צבאית גדולה יותר. הוא הגה כמפקד פיקוד הדרום את תוכנית חמש האצבעות שעסקה בשליטה ובהתיישבות ישראלית ברצועת עזה. כשר הביטחון אומנם פיקד על פינוי ימית, אבל שנים אחר כך צוטט כמי שאמר שזו הייתה טעות. התיישבות הייתה המוניטין שלו וחלק בלתי נפרד מהרקורד שלו.
שריב לא ממש התחבר, הוא בטח לא הצביע לשרון, ובהזדמנות, בתחילת הקשר ביניהם, הוא גם אמר לו את זה: "הוא צחק ואמר 'תסתכל החוצה, פה לא כולם הצביעו לי ואני מעדיף לעבוד עם אנשים שלא בהכרח הצביעו לי'. ואז הוא שאל אותי: 'אתה יודע למה אני צוחק? כי אני יודע שתצביע לי, אני מביא אתכם ובסוף אתם מצביעים לי'. מה שאכן היה כך".
אפשר להניח ששריב הצביע לשרון כבר במערכת הבחירות שהתקיימה כמה חודשים אחר כך, בינואר 2003. כשמדברים על תוכנית ההתנתקות, זה עיתוי לא רע להתחיל את הסיפור שם. באותה נקודה גם בוחר להתחיל מי שהיה אז כתב הכנסת של גלי צה"ל וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12, עמית סגל.
"אריאל שרון מתמודד בקרב מול עמרם מצנע", פותח סגל. "לכאורה זה קרב ראש בראש, הליכוד נגד העבודה. למצנע לא היה סיכוי לרגע. נואש להישגים על רקע תבוסה בלתי נמנעת, מצנע מציע בפעם הראשונה זה 20 שנה פינוי קטן של היישוב נצרים. הליכוד שש כמוצא שלל רב על העניין, והוא שולח את אריאל שרון, מר התיישבות והקמת היישובים ביהודה ושומרון וגם חלקים בעזה, ואת שר הביטחון שלו, שאול מופז, לצאת בכל הכוח נגד הדבר הזה. אני זוכר את המילים עד היום כשהוא אמר 'לסגת באופן חד-צדדי - פירושו שברחת ולא קיבלת שום דבר'. ככה הוא אמר".
"מופז אמר שזו סכנה איומה ונוראה, והציבור הלך איתם והם זכו ב-38 מנדטים. גוש הימין זכה ב-68 מנדטים", ממשיך לשחזר סגל. "זה היה ההישג הכי גדול של הימין הישראלי עד אז, ובמובן מסוים גם מאז. ואז קורה דבר מוזר; שרון, שמנהל את המשא ומתן, קורא לעמרם מצנע מתוך רצון להקים ממשלת אחדות. הוא אומר לו, 'אתה זוכר שרצית לפנות את נצרים? אם תבוא, אני אפנה את נצרים ועוד'. מצנע כל כך לא מאמין עד כדי כך שהוא יוצא החוצה, מספר את זה ואף אחד לא מאמין לו. אז שרון לא מקים עם מצנע אלא עם טומי לפיד את ממשלת השינוי הראשונה - הליכוד, שינוי, מפד"ל. הוא זורק את החרדים. סדר היום באותה עת הוא בכלל אזרחי-חברתי, להציל את המדינה מבור ענק שהיא נקלעה עליו. נתניהו הוא שר האוצר ועובד יחד עם שרון בשיתוף פעולה שלא מאפיין את התיעוב ביניהם, והם מחלצים את כלכלת ישראל מהאסון הכבד ביותר שהיא נמצאת בו".
"כששרון אמר את המילה 'כיבוש', זה כאילו נפלה פצצה בחדר"
"ואז בסוף 2003 מתפרסמות בעיתון שתי כותרות, ואני זוכר איזה צחוק נשפך בגלי צה"ל באותו בוקר", אומר סגל. "נתניהו אמר 'המיתון נגמר' והרמטכ"ל בוגי יעלון אומר 'ניצחנו את האינתיפאדה'. התברר ששניהם צדקו. האינתיפאדה מוגרה והכלכלה יצאה ממיתון. דווקא ברגע הזה, מחליט שרון לשבור את כל מה שהוא הטיף לו".
זו הייתה הקדנציה השנייה של שרון כראש ממשלה, ובבית הלבן כיהן נשיא שהיו לשרון יחסים אישיים חמים איתו - ג'ורג' בוש הבן. עוד בקדנציה הראשונה של שרון בוש הציג תכנית אמריקנית לסיום הסכסוך במזרח התיכון בשם "מפת הדרכים", אותה שרון קיבל. אל מול הביקורת מבית, מהליכוד והימין על תמיכה בתוכנית שעוסקת בהקמת מדינה פלסטינית, שרון נדרש להסביר.
בישיבת סיעת הליכוד שהתקיימה אז שרון אמר רמז מטרים - "להחזיק 3.5 מיליון פלסטינים תחת כיבוש זה דבר גרוע". סגל מסביר כי "כששרון אומר את המילה 'כיבוש' על יהודה ושומרון, זה כאילו נפלה פצצה בחדר. שרון, גם בימים שהוא שבר יותר שמאלה, לא השתמש בביטוי הזה. אף ראש ממשלה, גם מהשמאל, לא השתמש עד אז בביטוי הזה - עד כדי כך שהיועץ המשפטי לממשלה נאלץ להבהיר למחרת שראש הממשלה לא התכוון. אבל היה ברור שפניו של שרון הם שמאלה".
"התחושה שלנו הייתה שהנושא המדיני תקוע, גם 'מפת הדרכים' הייתה תקועה, היה לחץ מדיני גדול מאוד על ישראל", מפרט שריב. "אנחנו באמצע האינתיפאדה השנייה, המון פיגועים, מכתבי סרבנות משמעותיים, גם מכתבים של ראשי השב"כ לשעבר, ולחץ כבד מצד מדינות העולם - שהן לא ארצות הברית - לעשות מעשה מדיני. כלומר, לזנוח את 'מפת הדרכים'. שרון ראה בתוכנית הזו הישג מאוד משמעותי משום שהיא קבעה שלא תהיה מדינה (פלסטינית) לפני הפסקת טרור. בשבילו זה היה צעד משמעותי והוא הרגיש שהדבר הזה הולך להיאבד. לכן, הוא חשב איך הוא מוציא את ישראל מהקוראלס הזה שהולך לקראת כפייה של הסדר מדיני".
זו הייתה גרסה אחת להשתלשלות האירועים והמחשבה מאחוריהם, אך גם אחרי 20 שנה יש לא מעט ויכוחים על מה בדיוק קרה שם. כששריב מדבר על לחץ שהופעל על שרון לזנוח את "מפת הדרכים", הכוונה היא ללכת על פתרון קיצוני יותר ממנה - לא הסכם מדורג ועם התניות. באותם ימים היה לחץ גובר ש"מפת הדרכים" פשוט לא מספיקה וצריך תוכנית יותר החלטית ומהירה. כדי לנסות להתמודד עם הלחץ (כאמור, זו גרסה אחת לאירועים), שרון התחיל לשקול לפנות את חלקן.
"בסוף, אחרי שעות ששמעתי את שרון מדבר על הדבר הזה, אני מרגיש נוח לייצג את עמדתו למרות שהוא לא פה", אומר שריב. "הוא היה באמת אבי ההתיישבות גם בעזה וגם ביהודה ושומרון, והוא חשב שההתיישבות בעזה נכשלה. הסיבה העיקרית, לתפיסתו, הייתה: 'אני, כמי שהיה אבי ההתיישבות, לא הצלחתי לשכנע את הציבור הישראלי שהדבר הזה משמעותי. לא הצלחתי להביא לשם מספיק מתיישבים'. הם אף פעם לא כונו מתנחלים בפיו. לדבריו, בסופו של דבר יושבים 8,000 איש בגוש קטיף על שטח שהוא 25% מרצועת עזה, והם פצע. אנחנו לא מצליחים להביא לשם אנשים כדי להתיישב. ביהודה ושומרון אנחנו במקום אחר, בעולם אחר, אבל עזה זה משהו אחר".
"התפיסה של שרון הייתה: 'אני, כמי שהיה אבי ההתיישבות, לא הצלחתי לשכנע את הציבור הישראלי שהדבר הזה משמעותי. בסופו של דבר יושבים 8,000 איש בגוש קטיף על 25% שטח מרצועת עזה"
אסי שריב
"היה קרע גדול עם אנשי מילואים באותה תקופה", הוא מסביר. "יש איזה ניסיון היום לצייר את עזה כמלדיביים, איי סיישל פינת גוש קטיף, אבל עזה הייתה מקום מדמם במשך שנים. עוד הרבה לפני ששרון היה ראש ממשלה. הביטוי 'לך לעזה' הוא שגור עוד מילדותי, גדר הביטחון בעזה נבנתה ב-1994, הרבה לפני ההתנתקות, כי היה ברור שחייבים לעצור את כניסת המחבלים משם. ב-4.5 שנים לפני ההתנתקות נהרגו 125 איש רק בתוך עזה. הוחזקו שם כוחות גדולים ואנשי המילואים קיטרו על כך שהצבא שלהם זה ללוות ילדים לבית ספר ולחוג קרמיקה. הייתה תסיסה מאוד גדולה. שרון באמת בא מהמחנה הזה, אבל הוא הרגיש שההידבקות למקום הזה, שבעיניו היה כישלון גם כשלא הצליח ליישב אותו, תסכן את המשך ההתיישבות ביהודה ושומרון, את מדינת ישראל ואת האינטרסים הביטחוניים שלה".
לפי הגרסה הזו של הסיפור, הייתה כאן אסטרטגיה מתוחכמת; פתרון שיעזור להוריד את מפלס הלחץ על ישראל, יסיים את פרויקט ההתיישבות הכושל בעזה, ובדרך הזו יציל את תוכנית ההתיישבות המצליחה ביהודה ושומרון. "שרון אמר שניקח את עזה כמודל", מוסיף שריב. "אם באמת כמו שאתם אומרים כל השנים שאם לא יהיה כיבוש אז הכל יפרח ועזה תהפוך להונג קונג המודרנית או לסינגפור החדשה, בסדר. אבל אם זה לא הולך לקרות, כמו שאני חושב, אל תבואו לדבר איתנו על נסיגות נוספות. בסופו של דבר, בואו ניקח את עזה כניסיון כדי להראות לכם שאי אפשר להקים מדינה פלסטינית עצמאית על כל השטח מבלי שיש אחריות ביטחונית ומדינית ישראלית. במידה מסוימת, שרון רצה לכרות איבר כדי להציל את כל הגוף".
כבר בזמן אמת היו מי שטענו שמה שמוביל את שרון זו לא אסטרטגיה מתוחכמת ולא שיקול ביטחוני, חברתי או אידאולוגי, אלא משהו אחר ופשוט הרבה יותר. לפי סגל, "אם נלך על גרסת אנשי שרון, הוא נמצא במצוקה גדולה בדעת הקהל. אני יודע שזה נשמע מוזר, הוא הרי גם מיגר את האינתיפאדה וגם הציל את הכלכלה, אבל זה כמו נתניהו אחרי המלחמה עם איראן. זה לא תמיד עוזר. הייתה תחושה של חוסר שביעות רצון, והיועצים של שרון אמרו לו - אם אתה לא עושה משהו דרמטי, אתה לא ראש ממשלה".
"תמיד ראינו זיגזוגים של פוליטיקאים, אבל בסוגיית ליבה זה נראה לי כמו אירוע שאין דרך להסביר אותו באופן רציונלי. אפשר לומר ששרון שיקר ב-2003 לבוחריו. יכול להיות. אף אחד לא הצביע אף פעם לשרון כי הם אמרו שזה האיש האמין ביותר. הצביעו לו כי הוא היה בולדוזר - ובולדוזר יכול לבנות ויכול להרוס. אבל שרון, שהסביר איך אסור לברוח תחת אש ויחליף את עורו בלי שום תפנית אחרי שמונה חודשים, זה אירוע יוצא דופן והוא לא תמרון פוליטי. אני יכול להבין פוליטיקאים כמו בנט שאומרים, 'אני לא אשב עם רע"ם ולפיד' ואז 'אני אשב עם רע"ם ולפיד'. או נתניהו שקובע שבן גביר לא יהיה שר ואז ממנה אותו לשר. אבל בנושא שהוא ליבת הליבות של העיסוק הביטחוני, זה דבר שההסברים אליו לא מתמצים רק בהבנה. אנשים בגיל 70 לא משתנים עד כדי כך שהם משנים את עיקר העיקרים של האמונה שלהם".
בין אם אידאולוגיה וניתוח אנליטי של המציאות ובין אם שיקולים פוליטיים - אחר כך עלתה עוד השערה לסיבה ששרון הוביל פתאום תוכנית שמנוגדת ב-180 מעלות למה שעשה וקידם במשך עשרות שנים. נגיע לכך בהמשך. כך או כך, שרון החליט להתקדם עם החזון החדש שלו - וזה אמר שאת החזון היה צריך להעביר קודם כל דרך האמריקנים.
"האמריקאים התנגדו, הם חשבו שעושים טריק"
"נסענו לרומא לפגוש את ראש ממשלת איטליה בתחילת אוקטובר 2003", נזכר אסי שריב. "לפני הפגישה, שרון ביקש מאליוט אברמס, שהיה שליח מיוחד של האמריקאים, לקפוץ לרומא לפגישה. הייתה פגישה מאוד סודית, הברחתי אותו למלון, וזה לסיפור אחר איך העיתונאים הישראלים פספסו את זה. הוא ישב איתו והציג לו את הרעיון של נסיגה חד-צדדית, עוד לא דיבר על התנתקות ועוד לא היה ברור מה, אבל על הרעיון כשלעצמו. מיד לאחר הפגישה, ויסגלס תפס את ליאור שילת (עוזרו לשעבר של שרון) ואותי וסיפר לנו על התוכנית הזו - שחלק מאנשי הלשכה כבר שמעו עליה קצת קודם. אבל האמריקאים התנגדו, הם אמרו 'אתם עושים פה איזה טריק'".
שרון היה צריך לשכנע שהוא רציני. הוא חזר לארץ, ולכל הכוורת שלו - וגם לו - היה ברור שצריך להצהיר ולומר את הדברים באופן פומבי ומתוקשר. שריב מספר כי "שרון, בינתיים, המשיך בשיחות שלו ובעבודות הפנימיות של אנשיו על מה בדיוק הוא רוצה להשיג ואיך. בערך בתחילת דצמבר 2003 הוא התחיל להיפגש עם בכירי הקואליציה - נתניהו ומטה, גם ראשי מפלגות אחרות, גם אנשי צבא. זאת אומרת שיש תיעוד לדבר הזה כבר מנובמבר ודצמבר 2003. גיורא איילנד, שהיה אז ראש המל"ל, התבקש להכין תוכניות פרטניות יותר. ב-18 בדצמבר 2003 התקיים נאום שרון בכנס הרצליה שבו הוא מודיע באופן חגיגי על תוכנית ההתנתקות. הוא אמר שאם הפלסטינים לא ימלאו את חלקם ב'מפת הדרכים', ישראל תיאלץ לנקוט צעד חד-צדדי ותצא לתוכנית ההתנתקות".
"ואז, לקהל המאוד שמאלני - כי זה כנס הרצליה בכל זאת - הוא אמר לגבי שמות היישובים 'בואו נשאיר משהו גם לאחר כך'", אומר סגל. "התגובות נחלקו, היו כאלה בעיתון 'הארץ' למשל שכתבו שהוא לא רציני. הם לא האמינו. אני זוכר את יוסי שריד ניגש אליי בכנסת ואומר, 'תקשיב, עזוב שטויות. זה בחיים לא יקרה. אין שום סיכוי, אתה יכול להיות רגוע'. מצד שני, כשראש ממשלה אומר את זה, זה לא יכול להיות כיבוי שריפות בין-לאומיות כי אתה מכבה שריפה עם דלק. עוד שבוע, חודש, חודשיים, יבוא אליך העולם וידרוש את זה".
"אני זוכר את יוסי שריד ניגש אליי בכנסת ואומר, 'תקשיב, עזוב שטויות. זה בחיים לא יקרה'"
עמית סגל
שרון לא הצליח לשכנע שהוא רציני, שהוא באמת מתכוון לעשות את מה שהוא הצהיר שהוא מתכוון לעשות. הכל היה נשמע מופרך מדי; דווקא שרון, דווקא פינוי יישובים, יותר מדי צירופים שלא הסתדרו ביחד. ואז נופלת הפצצה. "אני זוכר את היום שזה קרה", משחזר סגל. "הייתה אמורה להיות ישיבת סיעת הליכוד, זה כבר סיפור לפנתיאון - שרון מארח בארוחת הבוקר המפורסמת שלו את יואל מרקוס, בכיר הפרשנים דאז של 'הארץ', והוא תכנן לומר לו מה הוא עומד להגיד בסיעת לליכוד - לזרוק פצצה בשתיים בצוהריים, שהוא הולך להעתיק - הוא אמר לפנות, סליחה - להעתיק יישובים".
לפי שריב, יואל מרקוס התקשר למערכת העיתון בצאתו מהפגישה עם שרון ואמר להם - "תראו, יש לי סיפור מעולה. הבעיה ששרון הולך להגיד את זה היום בצהריים בסיעת הליכוד. זה יתפרסם, ומחר בבוקר זה כבר לא יהיה רלוונטי". סגל ממשיך את הסיפור: "ואז אומר לו עורך העיתון - 'אבל יואל, יש לנו אינטרנט. אפשר לפרסם את זה שם'. מרקוס משיב, 'במה מדובר?' והוא עונה לו 'יש לנו אתר אינטרנט, אפשר לפרסם שם את הדברים'. וכך הסקופ הראשון אי פעם בתולדות האינטרנט בישראל מתפרסם. אני זוכר שהייתי בכנסת, היינו מול ועדת החוץ והביטחון, ביום המשעמם ביותר שהיה. אני זוכר שכולנו קיווינו שיקרה משהו. ואז, כשעוד לא היו התראות 'פוש', פתאום הטלפונים של כולם מתחילים צלצל. פתאום יש שמועה ששרון אמר שהוא הולך לפנות את כל יישובי גוש קטיף ועוד ארבעה בצפון השומרון".
באותו יום שרון הגיע לסיעת הליכוד כשכל אחד מחברי הסיעה כבר מחזיק תחת ידו את הכתבה המדוברת, מספר שריב: "זו הפעם הראשונה שראינו מורדים אמיתיים, חבורה מאוד גדולה בליכוד שהתנגדה והיה דיון מאוד סוער". סגל זוכר את "שר החוץ סילבן שלום, שהיה דמות מאוד מרכזית בליכוד, יוצא בסערה, זועם, כי לא עדכנו אותו. מאז, בעצם, הייתה סערה אדירה שרק הלכה והסלימה. זה כמו הוריקן דרגה 3, 4, 5, ואז ממשיך עוד אפילו שזה נראה לא אפשרי".
2 בפברואר, 2004. הכותרת באתר האינטרנט של עיתון "הארץ" הייתה - "הפינוי המתוכנן: 20 התנחלויות ברצועת עזה ובגדה בתוך שנה-שנתיים". כתבה מאת יואל מרקוס. "ראש הממשלה נראה נינוח", כך היה כתוב שם, "כמי שהגיע להחלטה ושלם איתה והדגיש שכבר נתן הנחיות למהלך". ואז, אחרי הפרסום ב"הארץ", גם מי שעדיין לא האמין, כבר השתכנע שזה אמיתי.
המורדים: דרמה של טלנובלה
"ואז קמה סיעת המורדים", מסביר סגל, "סיעה של שליש מהליכוד - 13 חברי כנסת. זה כמובן קומבינציה כמו תמיד בפוליטיקה; חלקם אידאולוגים אמיתיים כמו עוזי לנדאו או גלעד ארדן, חלקם תאבי נקם בשרון כמו דוד לוי שלא מונה לשר והפך למנטור פוליטי, חלקם גורמים שנחשדו בפלילים כיחיאל חזן, מיכאל גורלובסקי ואחרים, וזו הייתה הדרך שלהם. הם בעצם ההנהגה, וקראו להם 'המורדים' על שם אותה טלנובלה ארגנטינאית ששודרה באותן שנים. זה היה ניסיון להקטין אותם. אז יש לנו שליש מורדים נגד, יש לנו שליש סיעה שתומכת בשרון, זה כמעט כל השרים, ראשי הוועדות, אנשי שרון - ויש באמצע שליש שממתין למוצא פיו של בנימין נתניהו".
"הליכוד של אז", ממשיך סגל, "היא מפלגה שנהוג היה להגיד שיש בה שני מחנות - שרון מול נתניהו. לליכוד היו שתי תקופות, או מפלגה של איש אחד, זה יותר דומה למה שיש היום, או מחנות. באותם ימים זה היה בפירוש עניין של מחנות. מה שקרה פה הוא דבר מדהים: לנתניהו, ראש המחנה היריב, הציעו להרים את נס המרד. אם הוא עושה זאת, יש לו שני שליש מסיעת הליכוד. לשרון היה רק שליש והוא אף פעם לא היה שליט אמיתי של הליכוד. במשך חודשים, נתניהו פשוט מסרב להרים את נס המרד".
"קודם כל, אני חושב שנתניהו סבר שההתנתקות היא דבר נכון", אומר אסי שריב על מי שכיהן באותה עת כשר האוצר. "בנקודת ההכרעה המשמעותית הראשונה, במרץ 2004, הוא נשלח כמה וכמה פעמים לדבר עם האמריקאים על הדבר הזה. היו לו כל מיני תנאים שהוא הרגיש שהתקבלו, וזו גם הייתה הסיבה שהייתה ישיבה אחת מאוד משמעותית של שרי הליכוד במרץ 2004, שבה הוא אומר 'יכול להיות שלא הייתי מציג את התוכנית ככה, אבל ברגע שראש הממשלה הציג אותה, אנחנו חייבים ללכת אחריו, הרכבת הזו יצאה מהתחנה'".
"עומק העקירה כעומק החקירה"
כשהעניינים הפכו לרציניים יותר, נולדה לה תזה חדשה. ההסבר השלישי ליו-טרן של שרון. "יש את תזת החקירה שאומרת שהוא רצה לעצור את החקירה נגדו", מסביר סגל. "הראיה הכי מובהקת לדבר הזה הגיעה באופן מוזר דווקא ממישאל חשין, שופט בית המשפט העליון בדימוס, שאמר בריאיון ב-2006 עם פרישתו כי היה היחיד בעתירה לבג"ץ שהתנגד לסגירת תיק השחיתות נגד שרון. הוא אמר: 'שרון הוביל התנתקות ואף אחד לא רצה שההתנתקות תיעצר'. ואז כמובן שהוא קלט מה הוא אמר, אז הוא מוסיף: 'ואני כמובן לא חושב שאף אחד מהשופטים חשב כך'. נניח. אין לי ראיה פורנזית לעניין. אני גם לא חושב שזה עובד ככה עם מנהיגים, אפרופו הדיונים היום על המלחמה אם השיקולים הם פוליטיים. זה תמיד ערבובייה". את התזה הזו אפשר לסכם במשפט קצר, קולע וקליט שנשמע אז במסדרונות הכנסת, בתקשורת, ובכל מקום כמעט: "עומק העקירה כעומק החקירה".
"אפשר לקיים דיון שלם על למה שרון לא עשה את זה בגלל הנסיבות המשפטיות", טוען שריב. "בקיצור רב: היועץ המשפטי היה אליקים רובינשטיין. אני לא יודע בוודאות אם הוא תמך או התנגד להתנתקות, אני לא חושב שהוא ידוע כאיש שמאל ידוע. יחד עם זה, פרקליטת המדינה באותו זמן הייתה עדנה ארבל, הידועה כאשת שמאל, והיא החליטה להגיש כתב אישום נגד שרון אחרי שהוא פרסם את את ההודעה על ההתנתקות. בנוסף, עמרי שרון (בנו של שרון), למרות ששיתף פעולה והודה בעובדות, ישב בכלא אחרי ההתנתקות. כלומר, אם הייתה פה עסקה - מה עם הצד השני? דבר שלישי ואחרון, אהוד אולמרט הציע נסיגות הרבה יותר משמעותיות בתוכנית ההתנתקות. משמעותיות לא רק בעזה, אלא הרבה יותר. לא עזר לו, עמד לדין, ואף שילם מחיר וישב בכלא. אז אם יש פה איזו קונספירציה משפטית, היא לא עומדת במבחן העובדות".
את הוויכוח על מה הניע את שרון לא נפתור, אבל הוא היה פחות רלוונטי במבחן התוצאה. תוכנית ההתנתקות כבר הייתה עובדה מוגמרת והיא החלה להתגבש. אפילו האמריקנים כבר השתכנעו שזה לא טריק, ושישראל באמת מתכוונת לסגת לחלוטין מרצועת עזה.
שריב: "התחילו שיחות עם האמריקאים, וגם בתפיסה שלהם הם חשבו שהיציאה מעזה היא עניין ישראלי נטו. הם אמרו שעל היציאה מעזה אנחנו לא הולכים לתת לכם שום דבר מכיוון שאתם עושים את זה בשבילכם. ברור שאתם מדממים שם, שיש 25 הרוגים בשנה, ושיש לזה השפעה גדולה על הצבא שלכם ועל המעמד. תוסיפו ארבעה יישובים בשומרון, ואז יש על מה לדבר".
"הייתה התלבטות ישראלית אם לפנות ארבעה יישובים בשומרון או 17 יישובים, שזו גם הייתה אחת האופציות שגיורא איילנד והמל"ל הציעו, ובסופו של דבר נבחרה תוכנית של ארבעת היישובים בצפון השומרון. התחיל משא ומתן ארוך וקשוח עם האמריקאים. שלושה ימים לפני הייתה מימונה, עוד לא הייתי משוכנע שאנחנו נוסעים כי המו"מ באמת היה לא קל. בסופו של דבר זה התקבל, טסנו לארצות הברית לפגישה היסטורית עם בוש ובסיומה הוא קבע דברים שאף נשיא אמריקאי לא אמר לפני: לא תהיה חזרת פליטים למדינת ישראל, הכרה אמריקאית ראשונה בגושי ההתיישבות, וההכרה בכך שישראל תמיד יכולה וצריכה להגן על עצמה בזכות עצמה".
המכתב מהנשיא בוש היה רגע מכונן. גם בגלל מה שהיה כתוב בו, אותן הבטחות היסטוריות שהעניק הנשיא האמריקני, אבל באופן יותר בסיסי מזה, תוכנית ההתנתקות של שרון הפכה אז מצעד חד-צדדי לכזה שישראל מקבלת עליו, בזכותו, תמורה. "כשחזרנו מוושינגטון עם המכתב, חשבנו שהסיפור גמור, שהאירוע הסתיים מבחינה פוליטית", אומר שריב. "לאחר מכן, היה אמור להיות משאל המתפקדים. זה נראה כמשהו שפשוט צריך לסמן וי עליו, ואף אחד לא יתרגש מזה יותר מדי".
כדי למגר את ההתנגדות בתוך הליכוד, שרון מעלה את הרעיון לקיים בפעם הראשונה משאל בקרב מתפקדי המפלגה", אומר סגל. "שרון בטוח שהוא עומד לנצח כי הוא בעד, נתניהו בעד, סילבן שלום בעד, כל שרי הליכוד בעד. מי נגד? עוזי לנדאו היה הכי בכיר, סגן השר מיכאל רצון וכל היתר ח"כים שרוב הציבור לא יודע בכלל מי הם. אנונימיים מוחלטים".
"מה שעשו מטה מועצת יש"ע ומטה מתנגדי ההתנתקות הוא בית ספר לפוליטיקה. הם הפכו את הקערה על פיה נגד כל הסיכויים בכך שהובילו מהלך לעבור מבית לבית. חלק הגיעו עם פטרוזיליה מגוש קטיף, חלק עם עגבניות שרי, חלק באו עם הילדים ושאלו 'אתם רוצים לגרש אותנו מהבית?'. שרון, יחד עם נתניהו, יחד עם כל שרי הליכוד, הובסו 40-60: התבוסה המהדהדת ביותר אי פעם בתולדות יו"ר ליכוד במפלגה שנאמנות למנהיג שלה זה ערך עליון. וזהו, נראה שהאירוע נגמר".
ראש ממשלת ישראל או ראש ממשלת הליכוד?
באותו ערב, כך לפי יועצו לשעבר אסי שריב, שרון היה צריך לקבל החלטה. מי הוא רוצה להיות? יו"ר המפלגה, שעושה מה שאומרים חברי הליכוד, או ראש ממשלת ישראל שעושה מה שהוא חושב שנכון למדינת ישראל - ומה שרוב אזרחיה חושבים. "הוא בחר את מה שהוא חשב לנכון, גם אני חושב שנכון, והתקדם עם מה שהוא חושב שהוא הדבר הנכון לביטחון ישראל. אני יודע שזה יצר קרע גדול מאוד עם הרבה מאוד אנשים שמבחינתם זה היה הקרב על הבית, והכאב שלהם הוא אמיתי. הם נתנו את כל כולם בשביל לנצח במשאל הזה, ולא כיבדו את ההחלטה של משאל הליכוד. אני חושב שזה פגע מאוד באמון וברגשות של המתנגדים, בצדק, מכיוון שהובטח להם משהו ולא עמדו בו. זו בעיה, ואני חושב ששרון עשה בחירה בין שתי אופציות רעות ובחר באופציה של כלל אזרחי ישראל".
"לשרון לא הייתה שום כוונה לחזור בו והוא החליט ללכת על הונאה כל כך בוטה. בעולם של תקשורת חצי סבירה הוא לא היה מעז אפילו לעשות את זה", מעריך סגל. "כמה שבועות לפני, אני זוכר שדובר ראש הממשלה אמר לי - 'אני מבקש להעביר לך בשם ראש הממשלה שהמשאל מחייב את כולנו באופן מוסרי'. כשאני שמעתי ששרון אומר שמשהו מחייב אותו באופן מוסרי, ישר נדלקו לי כל הנורות האדומות. קודם כל, מבחינת ראשי הממשלה, מוסר זה לא העניין ובטח שלא מבחינת שרון. מוסר אף פעם לא היה אירוע מבחינתו - לא בפעולותיו בצבא, לא בשלטון. איכשהו, הוא לא התחבר לי עם דקארט, מצטער".
אחרי התבוסה המפתיעה במשאל המתפקדים, וההחלטה של שרון להיות ראש ממשלת ישראל ולא ראש ממשלת הליכוד - או במילים אחרות ללכת נגד רצון החברים בתנועה שהוא עמד בראשה, שרון מצא את עצמו מול שרים שהתחילו לנוע בחוסר נוחות. ביניהם שר האוצר נתניהו, שההפסד במשאל נתן לו רוח גבית להביע הסתייגויות. כדי שתוכנית ההתנתקות תצא לפועל, הוא היה חייב שהם השרים יצביעו בעד כשהתוכנית שלו תעלה להצבעה בממשלה.
"הוא היה צריך שכנע את שרי הליכוד, במיוחד את נתניהו, לימור לבנת, דני נווה ואחרים להצביע בעד", משחזר שריב. "ואז התחילו שיחות אם תהיה איזושהי פשרה סביב הנושא. ציפי לבני שימשה כמתווכת בין שלושת השרים המורדים לבין שרון, ובסופו של דבר הפשרה הייתה שבמקום להצביע פעם אחת, יהיו משהו כמו ארבעה אשרורים לתוכנית עצמה ונוסיף את מכתב הנשיא להחלטת הממשלה. זה רק גרם לזה שנתניהו והשרים המורדים נאלצו להצביע יותר פעמים בעד הפינוי".
"כמו שאמר לי יוסי שריד בזמנו, 'זה כמו לחתוך זנב של כלב בארבעה שלבים'", מתאר עמית סגל את תוכנית ה"התנתקות בשלבים". "רק בהמשך, קאט לשנה ורבע אחר כך, כשכבר מגיעה ההתנתקות עצמה, ואז אומרת לימור לבנת לשרון, 'היי, רגע רגע, הבטחת לנו התנתקות בשלבים'. והוא עונה - 'כן, שלב א' - יום ראשון, נווה דקלים, גני טל וקטיף. שלב ב' - יום שני, כפר דרום, נצרים ומורג. ארבעה שלבים בארבעה ימים'. הוא מעולם לא תכנן את זה, הוא רק קלט שנתניהו וחבריו - יותר משהם רוצים לעמוד על משמר גוש קטיף - הם רוצים להישאר בתפקיד שלהם".
פשרת קרלטון, על שם מלון קרלטון בתל אביב, נקראה גם פשרת לבני על שם המתווכת ציפי לבני. במסגרת הוויכוח על מה בדיוק קרה שם, הפשרה הזו מוצגת לא פעם כהונאה של שרון שהסכים לכאורה לפצל את תהליך ההתנתקות - אבל לא התכוון לקיים. מצד שני, היא מוצגת כתירוץ של השרים המורדים שרצו להראות שהם מערימים קשיים - אבל לא רצו בזמן אמת להצביע נגד התוכנית.
"שרון היה רב אומן פוליטי, ולא אחת עשה מעשי הונאה", מעיד יועצו לשעבר שריב. "אני חושב שלא הייתי מסרב לומר שזו גם הייתה הונאה אם כך היה הדבר. אבל - זו הייתה יוזמה של הצד השני. שרון רצה להצביע פעם אחת, תודה ושלום. שרי הליכוד, בעיקר אחרי ההפסד במשאל המתפקדים, חיפשו תירוץ או איזושהי אמתלה למה הם מצביעים בעד, ולכן הם אמרו שנעשה את זה בארבע פעימות כדי שלא ייראה כאילו לא קרה שום דבר וזה נותן לנו לבחון את הנושא שוב ושוב. מבחינתי היה מאוד נחמד להגיד ששרון הגה את הרעיון המעולה הזה, אבל זו הייתה פשרה לרעיון של נתניהו, אם אני זוכר נכון. אבל יכול להיות שזו הצעת פשרה שבאה מלבני ששוחחה איתם. הונאה בנושא הזה לא הייתה".
הבולדוזר שדהר קדימה
הפשרה הבטיחה לשרון את התמיכה של נתניהו, לבנת וסילבן שלום. אלו היו מבחינתו חדשות טובות, אבל כפי שמסביר עמית סגל - לא טובות מספיק: "עדיין יש מכשול בדרכו, ושרון אומר 'מה אני אעשה? שכנעתי את כל מי שאני יכול. עכשיו, מי שאני לא יכול לשכנע, אפטר'. והוא מפטר את שני שרי האיחוד הלאומי, שר התיירות בני אלון ז"ל ושר התחבורה אביגדור ליברמן. בני אלון מתחבא כי התפיסה אומרת שמכתב הפיטורים לא יגיע אליו, זה היה יום שישי, ערב שבת וחג נדמה לי, ואז בעצם ההתפטרות לא נכנסת לתוקפה והוא יכול להגיע לממשלה ולהצביע נגד. ליברמן לא מתחבא, הוא רץ על הליכון בחדר כושר במלון, ושם בעודו רץ, השליח ממשרד ראש הממשלה משגר לו את המכתב. כך או כך, הפיטורים נכנסו לתוקף ובג"ץ נתן להם אישור".
"אלה היו ימים שבהם בג"ץ די זרם עם הממשלה והיועץ המשפטי לא הערים בעיות. התקשורת גם לא התעניינה במיוחד ולא שאלה למה מפטרים שר תחבורה מצטיין רק כדי לסדר רוב. בכל מקרה, שרון העביר את החוק ואת ההחלטה על ההתנתקות".
העקיצות של סגל די ברורות, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאחרי שהתנגד לפינוי יישובים ויזם תוכנית חסרת תקדים של פינוי, אחרי שכינס משאל מתפקדים ולא הכיר בתוצאה, אחרי שפיטר שני שרים רק כי התכוונו להצביע נגד - אז טבעי לכל הפחות שעלתה השאלה אם תוכנית ההתנתקות של שרון מתקדמת באופן דמוקרטי ותקין.
"עוד משנות ה-50 אריאל שרון היה ידוע כמישהו שדוהר קדימה, זה היה האיש ואני חוויתי את זה כמישהו שלא הצביע לו מהצד השני", אומר שריב. "יכול להיות שבעולם אוטופי היה צריך להציג את התוכנית חמש שנים לפני וללכת לבחירות. זה לא קורה בפוליטיקה בדרך כלל. אם אנחנו ניקח דוגמאות מהעבר, זה גם לא קרה. יש טענות שאני יכול לקבל - למשל, אמירה כמו 'דין נצרים כדין תל אביב' לפני הבחירות יכול להיות שהשפיעה על אנשים בדרך לא נכונה כשבפועל הוא עשה משהו אחר. פיטורי שני השרים בעיניי זה א'-ב' של קואליציה. יש לך מדיניות שאתה רוצה לנהל, ואם יש שר שמתנגד אז אתה מפטר אותו. השר גלנט פוטר עכשיו מהממשלה. זה מהלך לא דמוקרטי? החליט ראש הממשלה שהוא רוצה למנות שר ביטחון אחר. כל הקמת קואליציה היא תמיד מהלך שבו אתה רוצה להנדס את הממשלה שלך כדי שתחליט את מה שאתה רוצה. לכן, זה שהם פוטרו לפני ההצבעה, לצורך העניין שרון היה יכול לפטר אותם ולקיים את ההצבעה שבוע אחרי. אבל זה המשטר הקואליציוני".
עשה רושם שהבולדוזר דהר קדימה והזיז הצידה את כל המכשולים. ואז הגיע הרגע, בסוף אוקטובר 2004, להביא את תוכנית ההתנתקות להצבעה במליאת הכנסת. את ההיסטוריות והדרמטיות של האירוע אפשר היה להרגיש מהדוכן. חבר כנסת אחרי חבר כנסת עלה ונאם, וביקש לומר דבר מה ברגע הזה במשכן. הדרמה גלשה מהדוכן אל האולם, אל המסדרונות, החדרים הצדדיים, אל מחוץ לבניין הכנסת ושוב חזרה פנימה.
"ההצבעה על ההתנתקות ב-26 אוקטובר 2004 הייתה בפער עצום האירוע הדרמטי ביותר בכנסת שראיתי בכל הקריירה שלי", קובע סגל. "אין שום דבר שמשתווה לזה - לא השבעת ממשלת בנט על חודו של קול, לא דיונים על תקציב המדינה, כלום ושום דבר. זה היה אירוע חריג, יוצא דופן וטעון מכמה טעמים. א', כמות אדירה של אנשים, חברי מרכז ליכוד בעיקר, שבאו להצביע וללחוץ בעד ונגד בימים שלפני ההגבלות על כניסה ולפני מרחבים סטריליים. דבר שני, העובדה שאי אפשר היה לדעת מה היו תוצאות ההצבעה". שריב משתף: "אני הסתובבתי בכנסת הרבה שנים ולא היה לי ערב כזה. היו כל הזמן נושאים, נותנים, איפה שלא הלכת. אני פגשתי את אחד השרים המתנגדים בתא שירותים כי הוא לא רצה שיראו שהוא מדבר איתנו בשביל לנסות לראות אם הוא יכול למשוך עוד משהו כזה ואחר. היו כל מיני פגישות הזויות".
ככל שהזמן התקדם, היה קשה יותר ויותר לנבא איך תסתיים ההצבעה. אותה קבוצה של שרים מתנדנדים מהליכוד, אלו שהתרצו בפשרת קרלטון, חזרו שוב להתנדנד. "באותו רגע, מסתבר פתאום, שנתניהו הוא תא רדום במחתרת בתוך הליכוד", כך סגל. "ישבתי בעמדה שלנו בקומת הממשלה, יש את משרד ראש הממשלה שם, וכמה מטרים לידו את לשכת שר האוצר. אני מודה שלא הייתי עירני כל כך, אבל כל הזמן בלשכת שר האוצר נכנס ויצא מנהיג המתנחלים זמביש. נכנס יוצא, ונכנס יוצא. מה הוא מתכנן? ומדי פעם הוא גם ניגש לחדר של זבולון אורלב, יו"ר המפדל, מפלגה שהתעקשה להשפיע מבפנים. הייתה אז בדיחה של מה אמר העכבר לחתול רגע לפני שהוא נטרף? 'חשוב לי להשפיע מבפנים'. אז הוא לא התפטר. ואז מגיעה ההצבעה, השעה היא שמונה בערב, איכשהו תמיד הצבעות דרמטיות מתרחשות בשעה הזו, אתה רואה את כולם עולים - ופתאום אתה קולט שיש פה פוטש. מתארגן פוטש נגד ראש הממשלה".
באותו שלב, נתניהו מצהיר על קבוצה של שרים וחברי כנסת ש"מאפשרים" לראש הממשלה להביא משאל עם בתוך שבועיים. אם לא, הם טענו שלא יוכלו לראות את עצמם ממשיכים בממשלה הזאת. סגל: "א', זה אומר שלא בטוח שיש רוב. ב', שאם יש רוב, הוא לא רוב יהודי. יש לזה משמעות כשאתה מפנה יישובים בארץ ישראל. ג', גם אם שרון מעביר את זה - אין לו ממשלה. זאת אומרת, פתאום כל מיזם העל של אריאל שרון על סף קריסה. הוא באותו זמן יושב באולם ולא מוכן לצאת".
"זה היה הרגע שרצועת עזה נפלה"
"הוא אמר - 'טוב, נמאס לי לשבת בחדר ואני עולה למליאה'", מספר שריב. "הוא עלה, אני לא ידעתי שזה התכנית שלו, אבל אני חושב שהוא תכנן את זה שכולם יראו שהוא לא מתרגש. הוא ישב במליאה לבד, אף אחד לא לידו, והוא תופף עם האצבעות על השולחן. נתן לכל העולם לגעוש ולרעוש מסביבו, כשהוא ממתין. הוא לא הסכים לשום מצב, היינו שולחים לו פתקים, והוא כאילו התעלם מהכל. הוא אמר, 'אנחנו הולכים להצבעה, לא מעניין אותי כלום, מי שבא, בא'. קור רוח יוצא דופן".
סגל ממשיך: "הציעו לשרון - 'בוא, דבר עם נתניהו, הוא דורש לדבר איתך'. נתניהו עולה, אבל לאולטימטום שלו אין מענה בכלל. זאת אומרת, זה לא שאומרים לו לא. אף אחד לא טורח לענות לו בכלל. ואז מתחילה ההצבעה, והיא מתקדמת בסדר הא"ב, והיא מתקדמת ומתקדמת. נגמר הסבב הראשון, מתחיל הסבב השני. ואז בא היועץ של ראש הממשלה, ארז כלפון, לימים יו"ר מנהלת הליגות לכדורגל, בא, וצרח על דני נווה: 'מי אתה בכלל? אתה תיכנס עכשיו ותצביע בעד, מי אתה חושב שאתה?'. נווה אמר להם שהוא הולך להצביע בעד".
"ישראל כ"ץ שמע את זה וחשב לעצמו - רגע, לא הבנתי, אני אתאבד? זאת אומרת, אם אצביע עכשיו נגד אני אשאר היחיד. דני נווה כבר הצביע נגד, אני מכיר את נתניהו, הוא בטח גם יישבר ויצביע בעד, אז אני אשאר הפראייר היחיד פה? כ"ץ נכנס והצביע בעד. ואז, אני זוכר את לימור לבנת נדחפת להצבעה על פני ההמון, כמו מארדונה שזוכה בגביע העולם - רק הפוך ומצביעה בעד. באותו זמן עלינו לאולפן של גלי צה"ל שהשקיף על המליאה, ובגלל שנתניהו בקואליציה אז הוא היה מתחתינו ולא ראינו אותו. כל האופוזיציה סימנה לנו 'תראו, תראו, הוא פה, הוא נכנס', ואת הרגע שבו אפשר לשמוע שאומרים 'בנימין נתניהו - בעד'. ואז יוסי שריד צעק 'אני לא מאמין', יש רחש-בחש, ויו"ר הכנסת רובי ריבלין צעק 'חברי הכנסת' ודפק על הפטיש כמה וכמה פעמים - לא שזה עזר לו. זה היה הרגע למעשה שרצועת עזה נפלה".
עם סיום ההצבעה, ריבלין סיכם: שבעה נמנעים, 45 נגד, 67 בעד. "ביציאה מהאולם, במבואה בכנסת, שרון - שלא היה עם כושר גופני יוצא דופן - הלך לכיווננו וראו עליו שהוא קצת התרגש", אומר שריב. "הוא תפס אותי ואת יועץ הכנסת שלו, אורן מגנזי, ואמר: 'אתם אנשים צעירים, זה שיעור חשוב בשבילכם לכל החיים - אף פעם אל תיכנעו לסחטנות'. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול, הוא היה נרגש מזה שהוא ניצח את הדבר הזה".
זהו, הכנסת אישרה את תוכנית ההתנתקות. מה שהתחיל כרעיון של אבי ההתנחלויות שאיש לא האמין לו, הפך בסוף אותו יום לעובדה מוגמרת. יחד עם זאת, הפרשה לא הסתיימה כאן. סגל מספר: "אני יושב מחוץ לוועדת החוץ והביטחון, הימים אז היו ללא סלולרים, בטח בוועדה, ואז יוצא חבר כנסת והוא נותן לי פתק שכתוב עליו - 'הרמטכ"ל: עקירת יישובים - רוח גבית לטרור'. ועוד משפט, 'אם נפנה את גוש קטיף זה יחסוך לנו גדוד, אבל יעלה באוגדה'. אני רץ לפרסם את זה, ואז דוברת צה"ל רות ירון מתקשרת לנזוף. הוא אמר את זה, וזו הייתה עמדתו המקצועית של יעלון שעליה הוא שילם בתפקידו".
"נתניהו התפטר רק כשידע שאי אפשר לעצור את ההתנתקות. הוא תמך בתוכנית לכל אורך הדרך"
אסי שריב
בפברואר 2005 הוחלט בפעם הראשונה בתולדות המדינה שלא להאריך את כהונת הרמטכ"ל משה (בוגי) יעלון. הטענה הייתה שהסיבה היא ההתנגדות שלו להתנתקות. יעלון סיים את תפקידו והוחלף בדן חלוץ זמן קצר לפני שהתוכנית יושמה.
עם רמטכ"ל חדש התוכניות הושלמו - ושמונה ימים לפני שהפינוי יצא לדרך, שר האוצר בנימין נתניהו הודיע שהוא מתפטר. "דבר ראשון", פורס אסי שריב, "נתניהו קיבל סקר שבו עוזי לנדאו מסכן אותו במעמדו בליכוד, כך פורסם. אני חושב שהוא התפטר משום שהוא רצה ליצור לעצמו נישה. הוא ידע שאין לו סיכוי לנצח את שרון אם הוא גם תמך בהתנתקות, מכיוון ששרון הוביל את זה. לנתניהו בעיניי לא היה כוח לעשות עוד קדנציה כשר חוץ או אוצר, אבל הוא עשה את זה רק בשלב שהוא ידע שהתוכנית תתבצע. כלומר, הוא התפטר רק כשהוא ידע שאי אפשר לעצור את זה כבר ושההתפטרות שלו לא תשנה שום דבר. נתניהו תמך בתוכנית לכל אורך הדרך ובסופו של דבר התפטר כי הוא חושב שזה רע לו פוליטית".
שנים אחר כך נתניהו טען שהוביל את מחנה המתנגדים, ושבעצמו התנגד לתוכנית. "קו ההגנה של נתניהו היום שונה לחלוטין", אומר סגל. "א', גזלייטינג מוחלט שאומר 'לא היה ולא נברא'. דבר שני בא לומר שהוא היה צריך להציל את הכלכלה. כלומר, 'הייתה לי משימה להציל את מדינת ישראל דרך הכלכלה, ולכן סיימתי את הרפורמות והתפטרתי'. במקרה שבוע לפני ההתנתקות, כשכל המעשה עשוי, נתניהו אמר 'אני שותף לשאיפה לצאת מעזה'. אי אפשר לכבס את המילים האלה, חבל על הזמן".
15 באוגוסט 2005, יום הפינוי הגיע. שרון נשמע, ולדברי אנשים שהיו בסביבתו - גם נראה הרבה פחות חגיגי ושמח. "היו ימים מאוד קשים", אומר שריב. "בהיסטוריה שלי עם שרון, יום הפינוי של כפר דרום, אולי לצד הפיגוע בצומת פת ועוד פיגוע אחד, לא ראיתי אותו עצוב כל כך מעולם".
"שרון היה אבי ההתנחלויות - וזה מקום שהיה מאוד קרוב לליבו", הוא חותם. "את הקסאמים לפני ואחרי הוא ומשפחתו ספגו כמי שגרים מאוד קרוב לגבול, והיו לו קשה עם הדבר הזה. דרך אגב, גם ללכת בכנסת היה חוויה פחות נעימה. הוא היה מאוים ברמה מטורפת סביב התוכנית והסכנה מפני מתנקש יהודי הייתה מאוד גבוהה, שב"כ היה מתוח סביבו. היו דיונים בוועדות הכנסת כשהוא היה פוגש ח"כים ודברים מאוד לא נעימים. האשמות, טענות וצעקות. זה לא שהיום חברי האופוזיציה הם מנומסים ועדינים, אבל הנושא אז היה באמת בנפשם ובליבם, ותקפו אותו חלקם תקיפות מאוד אכזריות ואישיות. היה מקרה או שניים שחדרו אותו, גם את שרון עם העור העבה. אבל בסופו של דבר, הוא האמין אז שזה הדבר הנכון לעשות. לא שמעתי ממנו פקפוק בשום שלב, הוא היה מאוד נחוש".
"מי ידע שכאשר שרון יקים את 'קדימה', היא לא תרסק את הליכוד - אלא דווקא לימים את מפלגת העבודה ושאריות השמאל"
עמית סגל
ההתנתקות הסתיימה - אבל לשרון עוד היו תוכניות גדולות. מבחינתו, החזון לא הושלם. התלאות שעבר במסגרת הליכוד והכעס עליו הובילו אותו להקים מפלגה חדשה של איש אחד, "קדימה" - אירוע פוליטי שבעצמו עיצב את ישראל שנים קדימה, במידה רבה עד היום.
"מי ידע שכאשר שרון יקים את המפלגה שלו, היא לא תרסק את הליכוד - אלא היא תרסק דווקא לימים את מפלגת העבודה ואת שאריות השמאל", אומר עמית סגל. "ומי ידע שהעניין הזה של חד-צדדיות, כשהוא ייכשל, אז אנשים יגידו, 'אוקיי, אז הפתרון השמאלני נכשל, עכשיו אנחנו הולכים ימינה'. מי ידע שהעובדה ששרון עזב את הליכוד עם המון פרשות פליליות, בעצם ניקתה את הליכוד - ואז הוא מתייצב לבחירות ב-2009 עם מרידור, בגין, יעלון ועם נבחרת הרבה יותר אטרקטיבית - ובעצם למעט אפיזודה של שנה, לא שמט את השלטון מאז. מי ידע שההתנתקות תוביל לשינויים כל כך דרמטיים? מי ידע שהיא תוליד את הבית היהודי של נפתלי בנט, ואחר כך את סמוטריץ'? מי ידע שטומי לפיד, שמקים ממשלה וקורא לפנות יישובים, ירש אותו בנו יאיר לפיד שעושה ברית אחים עם נפתלי בנט? זה תהפוכות ההיסטוריה, ואת כל זה לא יכולנו לדעת אז".
עורך: רום אטיק
תחקיר והפקה: שירה אראל, דניאל שחר, הלה פז ועדי חצרוני
סאונד ומוזיקת פתיחה: יאיר בשן
הצטרפו לקבוצת "אחד ביום" בפייסבוק