במשך 12 יום לחם יובל נריה, סגן צעיר בחיל השריון, בחזית סיני, עד שנפצע. שנים-עשר יום שבהם איבד חיילים ומפקדים בחטיבה שלו, נאלץ לעבור מטנק מופגז אחד לאחר, לחם נגד הכוחות המצריים. אותה גבורה, התפרסה לא על מהלך אחד אלא על רצף של מעשים, שלימים זיכו אותו בעיטור העוז.
אותם ימים הותירו אותו גם עם אות מסוג אחר, של מי שהמלחמה לא עזבה אותו עם סיומה, כמו רבים אחרים שלחמו לצידו או בחזיתות האחרות. אך נריה החליט לקחת את הזיכרונות שצפו ולתעל אותן - הוא למד פסיכולוגיה והחליט לפנות אל נתיב המחקר, שם בחר להתמקד דווקא בפוסט-טראומה, שהוא הכיר גם בעצמו.
נריה, כיום פרופסור, עומד בראש התוכנית לטראומה נפשית בבית החולים הפסיכיאטרי של ניו יורק ואוניברסיטת קולומביה, ומקדיש את חייו לפענוח הפרעת דחק פוסט-טראומטית (הַלֶּמֶת). בריאיון ליונית לוי ולג'ונתן פרידלנד הוא מתאר כיצד הובילו אותו חוויותיו לחקור את הנפש האנושית, למה הוא עדיין לא יכול לנמק את הבחירה שלו להילחם ללא הפסקה במשך שבועיים ומדוע ספגה ישראל כזו מכה קולקטיבית מהמלחמה.
וגם - ישראל נאלצה להסביר עצמה השבוע מול העולם, לאחר מקרה שבו ירקו קבוצת חרדים על מתפללים נוצרים. גינויים מהארץ ומחוצה לה לא איחרו להגיע, אך היו גם מי שהגיבו מעט אחרת - כולל מי שטענו שיריקה לעבר נוצרים היא "מנהג יהודי". יונית וג׳ונתן דנים באירוע, שלא היה ראשון מסוגו, ובהשפעה של מקרי שנאה שכאלה על הקשר בין ישראל לעולם הנוצרי.