האצבעות של שלושת חברי כחול לבן שנכנסו בהפתעה למליאה והפילו את הצעת הפשרה עם הליכוד הזניקו את מערכת הבחירות הרביעית בשנתיים, אך באותה הזדמנות ייתכן שגם הביאו לקץ המסגרת הפוליטית שלהם עצמם. הרוחות במפלגה עדיין לא נרגעו מהמהלך שבו השלושה, חברי הכנסת מיקי חיימוביץ', אסף זמיר ורם שפע, התחבאו במכוניותיהם עד לרגע האחרון, ואז הגיחו ברגע המכריע והצביעו נגד דחיית התקציב, בניגוד לעמדת היו"ר בני גנץ ושאר חברי המפלגה. מיטיבה לבטא זאת שרת העלייה והקליטה פנינה תמנו-שטה, בריאיון מיוחד ל-N12 בסופו של השבוע הפוליטי הדרמטי.
"אני לא מבינה מה יש להתחבא", אומרת תמנו-שטה. "אנשים שעומדים מאחורי הדברים שלהם – שלא יתחבאו. עמדת המפלגה הייתה שאנחנו לא נכנסים להצבעה ואני חושבת שיש ערך ומשמעות לקבוצתיות. אם כל אחד עושה מה שבא לו ולא מסוגל להתנהל בתוך קבוצה – זו בעיה. זו הפגנת חולשה שהיא לא נכונה בעיניי. אני חושבת שהם לא היו צריכים להיכנס ואם זה היה צריך להתפרק, גם ככה זה היה מתפרק למוחרת. אז למה ללכת נגד עמדת ראש המפלגה? הייתה החלטה, היינו צריכים לעמוד בה כולנו ביחד. אי אפשר שכל אחד יעשה את כל העולה על רוחו".
גם העובדה שהשלושה חגגו את נפילת הממשלה והיציאה לבחירות צרמה לתמנו-שטה. "אני לא מבינה את הצהלות והחיבוקים שנפלה הממשלה - אין צהלה ואין שמחה בזה. אני לא חושבת שזה משמח שהפכנו להיות מדינה שדרך החיים שלה היא בחירות. מי ששמח לאיד בעצם צוחק על אזרחי מדינת ישראל. אין מה לצחוק על הברוך הפוליטי שמדינת ישראל נמצאת בו. זו תעודת עניות, זו לא תעודת כבוד, בטח לא בתקופת משבר. אני עדיין מתעקשת על זה שלא היינו צריכים לצאת לבחירות בתקופה הזו, זה בעיניי טרלול וטירוף מערכות".
מה הסיבה שהם התנהגו ככה?
"יש כאלה שלא הגיעו מוכנים לזירה הפוליטית הקשוחה הזאת, בטח בתקופה כל כך קשה. היו חברי סיעה שנכנסו לפאניקה מכמות ההודעות שארגוני מפגינים נגד נתניהו שלחו לטלפון שלהם. הלוואי שגם אוכלוסיות מוחלשות היו יודעות להפעיל כזה לחץ. אני חושבת שצריך להיות קשובים לציבור, אבל אתה לא יכול לכלכל את צעדיך לפי כמות האסמאסים שאתה מקבל".
ואיזו אחריות יש ליו"ר המפלגה בני גנץ בעניין? מה היו הטעויות שלו?
"הטעות שלו היא יכולת ההכלה הגדולה שלו. גם ברגעים שחברים בסיעה הגזימו וחצו את כל הקווים האדומים, לא כיבדו את המילה שלהם מולו או שעשו צעדים שפוגעים בקבוצה או בו, התחושה הייתה שיכולת ההבלגה וההכלה שלו הייתה גדולה מדי. יש מי שאומר 'בני גנץ לא שלט במפלגה', אבל בסוף היו כמה אנשים שלא הבינו שברגעים קשים צריך להתלכד ולתת לו את מלוא הגב. אני חושבת שזה עניין של ניסיון בתוך הכנסת".
יכול להיות שהוא תמים מדי בשביל הזירה הפוליטית הקשוחה?
"זה נכון שהרבה פעמים הוא נותן לאנשים לפרש את הכוונות המאוד טובות שלו כחולשה, אבל אני מסרבת לחשוב שזו גזרת גורל שאנחנו צריכים רק מנהיג עם קורטוב נוכלות שיכול לעבוד על כולם בעיניים ולנצח. יש קונצנזוס שבני גנץ קיבל החלטות קשות אבל נכונות, גם במחיר אישי".
תמנו שטה, שהתחילה את דרכה ב"יש עתיד", עברה לאחר הבחירות האחרונות לכחול לבן, מאחר שהאמינה שיש להיכנס לממשלת אחדות, וקיבלה את תפקיד שרת העלייה והקליטה.
האם בדיעבד את חושבת שזו הייתה טעות?
"אני לא מצטערת לדקה שנכנסנו לממשלה. זה היה נכון באותה נקודת זמן להקים ממשלת אחדות. לא חשבנו לרגע שהסיכויים שהוא יקיים את ההסכם גבוהים יותר מהסיכויים שהוא לא יקיים את ההסכם, ועדיין לקחנו את ההחלטה הנכונה. אנשים לא צריכים להיות מונעים מחרדות, בטח לא כשמקבלים החלטות על גורלות של מיליוני אנשים. הסיבה האמיתית שהממשלה הזו לא תפקדה היא שבליכוד לא רגילים לחלוק את השלטון או את ניהול המדינה. ראיתי את זה כל הזמן, כמה קשה להם להבין שיש שותפים".
איך קיבלו את העזיבה שלך ביש עתיד?
"יש עתיד הייתה הבית הפוליטי שלי וגם כשעזבתי אמרתי שאני מאוד מעריכה את התקופה שהייתי שם. לצערי היו השתלחויות נגדי שאין להן שום הצדקה. זה לא משנה כמה לא אהבו את ההחלטה שלי, לבוא ולהגיד לי 'נלך לך על הראש, נגיד שאת חיפשת ג'וב'? אני חושבת שמה שבשבילם זה ג'ובים בשבילי זו שליחות גדולה. כל בוקר אני קמה ומסתערת על המערכה. אני עובדת קשה מאוד, ולא כי אני מתרגשת מנהג או מלשכה. מאוד הצטערתי שזה מה שחושבים עליי חבריי אחרי שבע שנים. אם בשבילם זה ג'וב – אז אני שמחה שעזבתי".
איך היית מתארת את ההתנהלות היום יומית בממשלה כל כך מסוכסכת?
"ממשלת אחדות היא מורכבת מטבעה, אבל ציער אותי לגלות כבר מההתחלה שהיו שרים שחושבים שהם מנהלים עסק פרטי ולא לאומי, שרים שלא עונים לשרים אחרים לטלפון - זה חד משמעית לקוי. אני, ברמה האישית, מצאתי את עצמי כותבת לאחד השרים שזה לא העסק הפרטי שלו, ושכשרה ונבחרת ציבור הוא יענה לי לטלפון וגם ייתן את המענה הנדרש לטובת ציבור העולים החדשים. יש שרים בליכוד שמראש באו מפוזיציה של 'אנחנו' ו'אתם', זה לא בדיוק עזר לניהול הממשלה. גם ככה ההתנהלות של הממשלה בתקופת הקורונה והריחוק החברתי בהחלט הקשתה על היכולת שלנו באינטראקציה האנושית וגם בטוח השפיעה על יחסי העבודה. תמיד אומרים שדברים נסגרים במסדרונות בדרך לחדר הישיבות, זה בהחלט נכון בהרבה מקרים, ולצערי לא היה לנו את זה, כי רוב הישיבות היו בזום או בחדרים נפרדים ומרוחקים".
איזה הישגים הספקת לצבור בחצי השנה בתפקיד?
"אני גאה שהצלחתי להתניע את העלייה של בני המנשה מהודו, שמחכים שנים ארוכות להחלטת ממשלה, ואני שמתי סוף לוויכוחים התקציביים בעניין. כך עשיתי גם עם הממתינים באתיופיה, 2,000 בנים ובנות להורים שלא ראו אותם עשרות שנים. אמרתי 'אנחנו צריכים לראות אנשים והצלת נפשות ולא תקציבים'. תמיד אמרתי שאני אהיה קול לאנשים שלא רואים אותם, שאין להם לובי, שאין מי שיילחם עבורם. בני המנשה והממתינים מאתיופיה הוזנחו הרבה שנים והזעקה שלהם לא נשמעה. אני רואה אותם, כי אני צמחתי מתוכם, כי אני יודעת מה זה להיות האחרון בשרשרת סדרי העדיפויות, ואני חושבת שזה מאוד בלט בממשלה. בשנת 2015 קיבלו החלטה להעלות מאתיופיה את כל הקרובים מדרגה ראשונה. במשך חמש שנים הביאו רק 2,000 איש מתוך 9,000. אני בחודשיים הבאתי עוד 2,000. זה מראה שכשרוצים יכולים. זו זריקת תקווה ענקית לממתינים, שידעו שאני נלחמת עליהם ולא אפקיר אותם. אלה דיני נפשות, אי אפשר להיזכר בהם רק בתקופת בחירות".
מה הסיבה שכל כך קשה להעלות אותם?
"לצערי יש חשדנות יתר מבחינה הלכתית כלפי אוכלוסיות מסוימות וזה מאוד מצער אותי. כשנכנסתי למשרד הבהרתי שאיתי לא מדברים על עליות 'איכותיות' מול עליות 'לא איכותיות', שלא מדברים איתי על עולים דרך החור של הגרוש. הציונות שלנו היא בהתאם למעמד הכלכלי? זה בלתי מתקבל על הדעת. כולם ידעו שאצלי מדברים על ציונות, על עלייה, על שיבת ציון, ולא על עליות איכותיות יותר ופחות. אנחנו בעד שיעלו מהנדסים, ומדענים, ואנחנו כל הזמן משקיעים תקציבים אדירים בשביל זה, אבל לעולם זה לא יבוא על חשבון זה שכל יהודי יכול לעלות לישראל ולא משנה מה מעמדו וכמה יש בכיסו".
מה לגבי יוצאי אתיופיה שנמצאים בארץ?
"המדינה עדיין לא שמה במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה את המאבק באפליה ובגזענות וזה מאוד מצער אותי. הובלתי יחד עם שר המשפטים אבי ניסנקורן הצעת חוק איסור אפליה במוצרים ושירותים ציבוריים, והחרדים עמדו על הרגליים האחוריות ולא נתנו לנו להעלות את זה, גם במחיר של פיצוץ בקואליציה. זה היה אחד מהרגעים העצובים מבחינתי. שאלתי את עצמי, אלו הם פניה של החברה הישראלית?"
המחאה הגדולה ב-2019 עזרה במשהו?
"כשאני שומעת היום שיותר ויותר חלקים בחברה הישראלית מדברים על אלימות משטרתית, אני בעיקר זוכרת את ההתעלמות הבוטה של החברה הישראלית מהקול שזעק בקרב יוצאי אתיופיה, מה שאומר שכשיש עוול במקום אחד הוא לא נשאר רק שם, הוא מתפשט. המאבק לשוויון צריך להיות הרבה יותר נוקב. יש עשרות אלפי תיקים נגד צעירים וצעירות יוצאי אתיופיה, זה בלתי מתקבל על הדעת. זה פשוט ריסוק של דורות שלמים, של ילדים מדהימים, ישראלים, שגדלים פה ביחד עם כל היתר וזוכים ליחס בריוני ומשפיל. יש הרבה שוטרים טובים שעושים את עבודתם נאמנה, אבל כשיש בקרבם שוטרים שמפרים את החוק, הם צריכים לעמוד לדין או למצוא את עצמם בבית. אני לא אקבל לעולם מציאות שבה החשודים המידיים הם הילדים כהי העור. כשיש מריבה בבית הספר ישר מתנפלים על הילדים האתיופים ומאשימים אותם. זה משהו בתת-מודע של אנשים, הם באים עם כל חבילת הדעות הקדומות שלהם ומלבישים את זה על הילד או הילדה כהי העור".
הילדים שלך גם חוו מקרים כאלה?
"כן. למשל אורי, שילדים אמרו לו בקייטנה 'אנחנו לא משחקים עם הילד האתיופי', כשאני והמדריכה נמצאות שם. ואחר כך החוויה הראשונה שלו בכיתה א' הייתה שילד אמר עליו 'איכסה יש לו צבע קקי'. זה משהו שמלווה אותו, הוא מדבר איתי על זה".
ואת כחברת כנסת נתקלת בגזענות כלפייך?
"בהחלט. פעם אחד היועצים שלי חזר אליי מזועזע ואמר לי שאחד מהיועצים האחרים שאל אותו 'איפה הכושית שלך?'. ודבר נוסף זה כאשר אורן חזן צעק לעברי 'עולת מחמד', שזה הדבר האחרון שאפשר להגיד עליי. אם לא צבע העור שלי, הוא לא היה נתפס על זה. עליתי בגיל שלוש, איך זה צץ בדיוק? בעיקר הרגשתי שהוא משפיל לא אותי אישית, הרגשתי שהוא פוגע בכבודם של הרבה מאוד עולים ובבני הקהילה שלי. כשהוא נכנס לבית האח הגדול תקווה גדעון לא יכלה להגיד לו שלום בגלל הדבר הזה. עבור רבים אני מייצגת אותם, אני שם בעבורם".
לסיום, איך הבריאות? חלית בקורונה לפני כארבעה חודשים
"אני לא הייתי מהחולים הקשים, אבל גם לא עברתי את זה בקלות. בעיקר הופתעתי שנדבקתי. השבוע הראשון מבחינה פיזית לא היה פשוט, ומבחינה רגשית היה לי מאוד קשה להיות בחדר הסגור, בגלל שזה היה שבוע קריטי - לפני שמחלקים את התקציבים התוספתיים, 11 מיליארד השקלים שמחלקים בין המשרדים. אני מצאתי את עצמי חולה בחדר, מרימה טלפונים קדחתניים להבהיר לכל המערכת הממשלתית שגם אם אני סגורה בחדר, אני לא מתכוונת לוותר על העולים החדשים. הם לא היו יכולים לחכות שאני אבריא, אחרי שכבר יאשרו את התקציב הזה. זה היה רגע מאתגר. היו לי כאבי גרון הרבה זמן אחרי, עדיין יש לעיתים יותר עייפות, וחוש הריח לא חזר במלואו".