מחאה בנויה על סמלים, תמונות שנצרבות ומניעות אנשים לפעולה. והתמונות של "מחאות השפחות", של מאות נשים בגלימה אדומה ומצנפת לבנה, הפכו לדבר שאי אפשר להתעלם ממנו - ולפנים של המחאה נגד המהפכה המשפטית, לצד הדגל הכחול-לבן. מי שעומדת מאחורי מאבק הנשים ומנהיגה אותו היא מורן זר-קצנשטיין. בתל אביב היא מחלקת את הצועדות לקבוצות ולשורות - ומבטיחה: "זה יסתדר תוך כדי".
שעה לפני תחילת המחאה, במחסן ברחוב קפלן שתרמה אחת הפעילות במאבק, מורן מצטרפת לחברות במטה הפיקוד. מירב כהן מור, אחראית אסטרטגיה והפקה ב"בונות אלטרנטיבה", מסבירה: "תופים ילוו אותנו וייתנו קצב במהלך הצעדה, נחליט בזמן אמת מתי אנחנו עוצרות, כשהחלטנו שכולן סיימו לבכות... זה קשה, אני כבר בכיתי בבית". בדרך לצעידה היא פוגשת את אבירם, בעלה, אב שלושת ילדיה, השותף שלה לחיים ולמאבק. היא שולחת אותו למשימה להביא חולצות למתופפים.
זר-קצנשטיין גדלה בבית דתי במגדל העמק. אחרי שירותה בצה"ל התגייסה לשב"כ, למדה לשני תארים בניהול ולאחר מכן התחילה קריירה כמנהלת שיווק בחברות גדולות בהיי-טק העולמי, במקביל להיותה אימא לשלושה בנים. אחרי האונס הקבוצתי באילת לפני שנתיים וחצי היא החליטה להקים את "בונות אלטרנטיבה" - ארגון שנאבק למען זכויות נשים.
על פעילותה היא קיבלה בשבוע שעבר פרס "אבירות" ממרכז פרס לשלום. "מה שקורה עכשיו הוא ענק, אני קוראת לכולכם - נשים וגברים - ללבוש אדום, הממשלה הזאת לא הבינה שהם עשו את הדבר הכי נורא שהם יכלו לעשות מבחינתם: הם עצבנו אותנו".
"יש לנו 8,00 גלימות עכשיו"
אם הייתי שואלת אותך לפני שלוש שנים, את יכולה לדמיין את עצמך בסיטואציה הזו היום שאת נמצאת בה?
(צוחקת) "לא. לפני שלוש שנים כל מה שהעסיק אותי זה אם אני אמשיך לעבוד בגוגל או לא, זו בערך הייתה פסגת השאיפות שלי".
בתור ילדה, היית אקטיביסטית, מודעת לנושא הזה של זכויות נשים?
"כן, אני גדלתי בתור ילדה דתייה. אני זוכרת שבפעם הראשונה שקראתי את ברכות השחר היה כתוב שם 'ברוך שלא עשני אישה' ואני זוכרת את עצמי בתור ילדה קטנה מתעצבנת מאוד ומורן בת ה-7-6 כבר מבינה שאבא שלה 'מורח' אותה, והחלטתי שאני לא קוראת את השורה הזו בתפילה כי היא לא מתאימה לי".
"יש לנו 8,00 גלימות עכשיו", מספרת הדס רגולסקי מדוברות ואסטרטגיה ב"בונות תקשורות" וזר-קצנשטיין מוסיפה: "אנחנו מממנות אותן מהמימון המונים שלנו. כולם תורמים, גם נשים שמשתתפות במיצגים וגברים שלא יכולים להצטרף באופן אקטיבי. אנשים מכל מקום", מסבירה כהן מור, ולי הופמן אגיב, אחראית מיצגי השטח ב"בונות אלטרנטיבה", אומרת: "גם ההורים שלי".
כמה זה עולה?
"בגלימות הראשונות שקנינו, כשעוד לא ייצרנו, המחיר היה באזור 40 שקלים לגלימה ועוד עלויות ייצור של כובע שתפרנו בעצמנו", מספרת אחת מהן. "היום אני חושבת שאנחנו באזור 20 ומשהו שקלים לגלימה, זה פחות או יותר מהמחיר".
"כשהגענו עד לכנסת כבר היינו בכל מקום"
ורגולסקי מספרת על ההתארגנות: "אנחנו יצאנו לדרך וצעדנו 20 נשים בירושלים, לא הבנו את העוצמה של הדבר הזה ולא את הכוח של הדבר הזה. בשעה הזו שצעדנו בירושלים מבית המשפט העליון ועד לכנסת קיבלנו סיקור לא רק בכל מדינת ישראל אלא בכל העולם, כולל וושינגטון פוסט ו-CNN וסקיי ניוז ואחרים, רק בשעה הזו של הצעדה. כשהגענו עד לכנסת כבר היינו בכל מקום".
עד כמה זה גימיק ועד כמה אתן תמשיכו עם זה?
אחת המארגנות משיבה: "יש המון נשים, כנראה רוב הנשים, שלא מתעניינות בפוליטיקה בשוטף והרבה מהן אפילו לא מודעות למה שקורה בארץ ולסכנה ולאיום, הן ממשיכות בחייהן כרגיל. התמונה הזו של הגוש האדום, שאנשים מתייחסים אליה כגימיק, עוצרת אותן ואז הן שואלות למה. כשהן מקבלות את התשובה הן אומרות 'אני רוצה לבוא בפעם הבאה, אני רוצה להשתתף'. וזה הדבר החשוב: אנחנו מצליחות להעביר מסר שהוא מאוד עמוק ומשמעותי - ולהרבה אנשים אין כוח לשמוע אותו - דרך תמונה".
מיטל, אחת המשתתפות בצעדה, מספרת: "זו פעם ראשונה, אנחנו מדברות ואני באמת רועדת. אני מרגישה את זה בפנים, אני דואגת לילדה הקטנה שלי, ילדה בת שנה שחגגנו לה לא מזמן, וזה עצוב שלמציאות הזו אנחנו צריכים להגיע. יש כל כך הרבה נושאים בוערים פה בארץ, שזה נראה לי מאוד הזוי שהדברים הראשונים שהממשלה הזו עושה זה לסדר את עצמם".
"זה הרבה יותר מפחיד מ'מה יגידו'"
על הקרקע בין מאות המפגינות מצמרר להיות ביניהן. ומנגד גם קשה להבין איך נראית התמונה הכוללת, איך כל הבלגן מתכנס לסדר מופתי בדיוק לפני התוכנית של הבמאי שעומד מאחורי המיצגים - סנואו דרום, גם הוא מ"בונות אלטרנטיבה". "הן עושות הפעם מצעד שונה מאלו שעשינו, מפגן כוח נשי אדיר כמחאה נגד ההפיכה המשטרית", הוא מסביר. ואז ניתנת הפקודה: "תתחילו ללכת, תתחילו לצעוד". בין הצועדות הזמרת אפרת גוש, ששרה במגפון בהתכוונות גדולה את "אין לי ארץ אחרת".
יש הרבה אומנים שאנחנו לא שומעים אותם. את בוחרת לא רק לקחת חלק באופן אנונימי אלא ללכת בראש
"הרבה יותר מפחיד אותי מה שקורה ומה שעלול לקרות מאשר מה שמישהו יגיד", עונה גוש.
בספר "סיפורה של שפחה", שעליו מתבססת הסדרה המצליחה, בראה הסופרת מרגרט אטווד עולם אכזרי ודמוני. דיקטטורה שבה נכפה על נשים להיכנס להריון מאונס וללדת ילדים עבור נשים אחרות שלא יכולות ללדת. אם הן מסרבות הן נחשבות למתנגדות משטר ונרצחות. אטווד, אגב, עוקבת בעצמה אחרי המחאה בישראל.
Astonishing! https://t.co/EJkDO9Txiu
— Margaret E. Atwood (@MargaretAtwood) March 16, 2023
שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר כי "גם בדמיון היצירתי ביותר לא ניתן להפוך את המתווה לסיפורה של שפחה", ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן זלזל בריאיון ל"עובדה": "כן כן, נכון, מחר בבוקר 'יומנה של שפחה' הופכת להיות דוקומנטרי בישראל, שמעתי". ועולה הביקורת: האם בשם הגימיק, הן לא לקחו את זה רחוק מדי?
האם יכול להיות שאתן מתקרבות לנקודה שדווקא הגלימות מ"סיפורה של שפחה" עלולות להתהפך עליכן ולגרום לכן לנזק? להרתיע אנשים? כי הרי מה זה סיפורה של שפחה - זו סדרה שהיא מאוד מאוד קיצונית
כהן מור עונה בדוגמה מפוסט שפורסם באותו יום: "היא מספרת שם על סצינה מאוד יום-יומית ב'סיפורה של שפחה' - היא מגיעה לכספומט ומנסה למשוך כסף ואין לה גישה לחשבון והיא צריכה אישור של בעלה כדי להוציא כסף מהחשבון. זה לכאורה מאוד קטן אבל זה לא, זה ביטול החופש שלנו והמהות שלנו כבני אדם עם זכויות".
"יודעת מה זה לחיות בבית אלים"
כשעולה בשיחה הפוסט של שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן שתקף אותן, מארגנות המחאה עונות יחד "משעשע" ואומרות בציניות, כשכל אחת מוסיפה מקום אחר: "כן, פתח תקווה עיר מאוד לבנה, גם חולון, גם ערד, נתניה זו אחת הערים הלבנות שיש, גם אני באופן אישי אישה מאוד לבנה - סוריה זה אשכנז, נכון?".
נשים בשמלות אדומות מאוד
— Galit Distel Atbaryan - גלית דיסטל אטבריאן (@GalitDistel) March 16, 2023
שגרות בשכונות לבנות מאוד
שאין בהן אף ערבי, אתיופי או מסתנן לרפואה.
צועדות ברחובות ונלחמות בדיכוי דמיוני, מתענגות על תחושת רדיפה שלא קיימת, מרגשות את עצמן לכדי צמרמורת
ודורכות על ראשן של נשים רבות מהן וחלשות מהן.
שהלכו לקלפי והעזו לחלום על שיוויון.
זר-קצנשטיין מוסיפה מסר לדיסטל: "אני עוקבת אחריה ואוהבת את הפוסטים שלה וגם תמיד הזדהיתי איתה ופתאום את כותבת דבר כזה - על בסיס מה את אומרת את זה? הרי את יודעת שהממשלה הזו היא לא ממשלת החלומות עבור נשים - אז מה, את תגייסי את כל היכולות הרטוריות שלך למה? ובשביל מי את נלחמת?".
מקריית שמונה ועד אילת, מחאת השפחות כבר מזמן יצאה מגבולות תל אביב והגיעה לעשרות מוקדים בארץ וגם בעולם. ניו יורק, ברלין, אפילו איראן. גאות, אחת המפגינות בנתניה שמשתתפת לראשונה במחאה, מסבירה: "אני באה ממשפחה ימנית, הייתי ימנית בעברי, אני מזרחית - בהקשר לכל הדיבורים של כולם שזו מחאה של נשים לבנות פריבילגיות, אז לא".
לירי, בתה של גאות, מוסיפה: "באתי כי לא נותנים לנשים את הזכויות שלהן ואני רוצה כשאני אהיה גדולה שלכל המשפחה והחברים שלי יהיה טוב ונעים להיות בישראל". והאם גאות מוסיפה: "באופן כללי אני לא אדם פוליטי אבל בזכויות נשים אני מבינה. ברגע שראיתי את החקיקה של בן גביר זה כבר הטריד אותי. ברגע שדריה נרצחה, זה כבר הוציא אותי לרחוב".
בעקבות הרצח של דריה לייטל ז"ל, האישה השביעית שבעלה רצח אותה מתחילת השנה, החליטו מורן והמארגנות בתל אביב לוותר על מיצג השפחות וקראו לאנשים להדליק נר לזכרה. אלפים הגיעו, וזר-קצנשטיין אמרה: "היום אני חשה בעיקר כאב, אני יודעת מה זה לחיות בבית אלים". בשיחה לאחר מכן היא מסבירה: "אני חושבת שיש דברים שחוויתי בבית שהבהירו לי איך אני לא רוצה שהדברים יהיו אצלי"
הדרמה בכנסת - והמפגש הטעון בשומרון
זירת המאבק שלה נעה מהרחובות לכנסת. הדיון בוועדה לביטחון לאומי על חוק האיזוק האלקטרוני השבוע נפתח בהפתעה חיובית: יו"ר הוועדה צביקה פוגל מעוצמה יהודית יצא בהצהרה מנוגדת לזו של השר ממפלגתו בן גביר ואמר כי הוא תומך בחוק ויפעל כדי שהחוק יעבור במושב הנוכחי. אבל יומיים אחר כך מורן מגלה ששיקר לה ולנשים שורדות אלימות שישבו בדיון והסתכלו לו בעיניים. פוגל, ביחד עם כל חברי הקואליציה, הצביע נגד החוק - והוא נפל בכנסת.
יעל שבח, אשת תקשורת מחוות גלעד שבשומרון, אלמנתו של הרב רזיאל שבח שנרצח בפיגוע, כתבה שהיא אישית נעלבה ממיצג השפחות, אז כעת מורן נוסעת עד אליה. למקום הזה יש סמליות: גלעד זה גם שם הדיקטטורה ב"סיפורה של שפחה", והחווה נקראת על שמו של קרוב משפחה רחוק של מורן, גלעד זר ז"ל, שנרצח כאן בפיגוע. "אני קצת חוששת, האמת", היא אומרת באוטו לפני המפגש. "אני יודעת שהכוונות שלנו טובות ושהלב שלנו במקום הנכון, ואני מקווה שנצליח להעביר לה את זה ושהיא תאמין, היא בטוח תאמין".
משהו קטן על המיצג "סיפורה של שפחה".
— יעל שבח (@yaelshevach) March 16, 2023
כאישה שמרנית, חובשת שביס, לבושה בצניעות, לראות את זה בהפגנות האלו זה כמו לומר לי "ככה את נתפסת בעינינו".
וכמה שאני אנסה להתווכח עם התחושות האלה, בסופו של דבר זה פשוט מעליב.
בפגישתן שבח אומרת: "המיצג הזה 'סיפורה של שפחה' בעצם אומר לי 'זו את, ככה את נתפסת בעינינו. אני לא רוצה להיות את', ככה אני הרגשתי". וזר קצנשטיין עונה: "נשים שלא ראו את הסדרה, מבחינתן הן רואות אישה עם שמלה אדומה ושביס מעליב, אבל זה לא קשור לייצוג הזה".
והיא נזכרת בתחילת הדרך: "אנחנו באנו די בהתחלה והבנו שאנחנו צריכות להצטרף למחאה הזו. באנו עם חולצות אדומות ושלטים, ואמרו לנו 'בסדר, אתן עוד סקטור'. אמרתי 'לא, אנחנו לא עוד סקטור, אנחנו 50% מהאוכלוסיה'. ואז מישהי הציעה את המיצג הזה וכל הלילה הן תפרו כובעים". שבח שואלת בצחוק: "אה, זה לא בא מעלי אקספרס? הייתי בטוחה", וזר-קצנשטיין מבהירה: "זה לא בא מעלי אקספרס וגם לא מהאיראנים".
"המחיר שנשלם יהיה גבוה מדי"
"בסוף אני מסתכלת על המאבק לזכויות נשים ואני מבינה אותו, הוא חלק ממני", מציינת שבח. "אבל אז מגיע משהו שגורם לי לעצור רגע ולשאול את עצמי 'רגע, אני רוצה זכויות נשים אבל האם אני רוצה את הדרך הזו? האם השפה הזו יכולה להתחבר אליי ולכל סל הערכים שלי?' שם אני נתקלת בבעיה. האם יש לי מקום כשאני לא לגמרי מזדהה עם המחאה, אפילו נוטה להזדהות עם הרפורמה?".
ושבח מסבירה לזר-קצנשטיין את הסתירה: "בסופו של דבר כמעט כל פסיקה שהייתה קשורה בהתיישבות צעירה נבלמה על ידי יועצים משפטיים, על ידי בג"ץ במקומות מסוימים. אני רוצה לגיטימיות, אני רוצה שבג"ץ ומערכת המשפט תראה בי לגיטימית בבית שלי. שתי המלחמות האלה כל הזמן הולכות לי יד ביד".
"אני מסתכלת על הרפורמה רק במסננת של זכויות נשים ואנחנו הולכות להיפגע פה", משיבה זר-קצנשטיין. "המחיר שכולנו נשלם על זה שיש מישהו עם גישה התיישבותית זהה לשלך הוא מחיר גבוה מדי. אין בעיה, תמצאו אנשים עם גישה התיישבותית, אבל אפשר שהם לא יהיו מיזוגנים? אפשר שהם לא יתנהגו בצורה כזו משפילה? אפשר שהם לא יבטלו נשים וזכויות נשים?".
מעלה ציוץ נגד מיצג "סיפורה של שפחה" ומוצאת את עצמי מארחת בביתי שבהרי השומרון את @ZerMoran @BonotAlt לצילום שיחה למען זכויות נשים..
— יעל שבח (@yaelshevach) March 21, 2023
יצאתי מלאת השראה! pic.twitter.com/8WxzB3V5sZ
אחרי השיחה עם שבח, היא מסכמת: "הדבר הזה הוא ייצוג, זו לא המציאות. זה היה כלי וזה עדיין כלי כדי שנוכל להשמיע קול. גם אני לא הייתי מגיעה ליעל אם היא לא הייתה רואה את הייצוג הזה. על שאר הדברים שעשינו היא לא שמעה".
היו בדיחות וגם ממים, אבל מורן וחברותיה לא נרתעות. מהפגנה להפגנה מגיעות עוד ועוד נשים, וגם מרגרט אטווד תומכת מרחוק. כל מחאה צריכה סמל, צריכה תמונת ניצחון. הניצחון שלהן עוד לא הגיע, אבל גם המתנגדים יודו שהתמונה שלהן כבר ניצחה.