פסית שיח בילתה את הבוקר (חמישי) כשהיא מתהלכת ברחובות תל אביב לבושה בשק מגולל באפר. תל אביב אכן רואה לא מעט מחאות שונות ומשונות בעת הזו, אבל זו שבה השתתפה שיח היא יוצאת דופן בהחלט. "נקרא ביחד פרקי תהילים וקינות, נקרע שערי שמיים בניגונים ופיוטים ונתפלל לאיחוי הקרעים ולחידוש הברית הציונית בתוך עמנו. כי יהדות ודמוקרטיה בדיבור אחד", כך נכתב בהודעה שקידמה את מיצג המחאה הזה, שמאחוריו עומדת התנועה "דתיים. ציונים. דמוקרטים".
המורה בת ה-43 ממעלה גלבוע שבעמק בית שאן היא אחת ממובילות ההתארגנות השונה בנוף. "דתיים. ציונים. דמוקרטים", כפי שמעיד שמה, היא קבוצה של כמה אלפים מבנות ובני הציונות הדתית שהחליטו להצטרף למחאה נגד המהפכה המשפטית – להצטרף, אך בכל זאת להישאר כקבוצה נבדלת. "אומנם אנחנו מיעוט, אך הוא הולך וגדל", מבקשת שיח להדגיש.
לפני שבועות ספורים הותקפה שיח בידי בחור דתי, שבדרך להפגנה בירושלים חטף מידיה את השלט שהחזיקה והשניים אף נאבקו. "כתבתי על זה בקבוצה בוואטסאפ של נשים דתיות והן היו אמפתיות, אבל קיבלתי אחרי זה גם הודעות בפרטי שביקשו שאפסיק לדבר על פוליטיקה. אבל אם אני לא יכולה לדבר על פוליטיקה, אז זה בעצם לא לדבר על הדבר שהכי חשוב לי. לא הייתה ברירה, יצאתי מהקבוצה".
שיח נזכרת בשריקת הפתיחה למחאה שלה, ממש בתחילת 2023: "אצלי הסיפור התחיל כבר באותו ערב שיריב לוין בא עם ה-D9 שלו. באותו מוצ"ש היו רק 30 אלף איש ואני הייתי ביניהם. עד לאותו ערב לא היה אכפת לי ממערכת המשפט ומאז זה נהיה נושא כל כך מרכזי בחיים שלי, ברמה שקשה לדבר איתי על משהו אחר". בגלל התארכות השבת הפסיקה שיח לפני שבועיים להגיע להפגנות מוצ"ש בתל אביב, ולכן החלה עכשיו בארגון הפגנה במוצ"ש בכניסה לבית שאן, סמוך ליישוב שלה.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
"זה נשמע לי הזוי וקיצוני"
ואם בעבר עוד התייחסה לעצמה כאל ימנית, היום היא כבר לא יכולה לראות עצמה ככזו. "כבר אין לי דרך מובהקת שאני יכולה לומר שהיא הדרך שלי. יש דברים שבהם אני מסכימה עם הימין ויש כאלו שבהם אני מסכימה עם השמאל. הלכתי לכנס של השמאל האמוני בירושלים לפני חודש וחצי, ישבתי שם, ובשבילי לשמוע אותם היה כמו לשמוע את בן גביר. לא יכולתי להזדהות עם מילה ממה ששמעתי, אז אני כנראה לא שמאלנית כזו גדולה".
בשיחה הגלויה מסבירה שיח על השינוי: "עד לפני חודשיים גם אני חשבתי שיש בעיה עם בתי המשפט. אני חשופה גם לעיתונות ימנית וגם לשמאלית, ובעיתוני הימין קראתי כל כך הרבה כמה בג"ץ הוא אוסף של שמאלנים שמכתיבים את המדיניות למדינה, שגם אני השתכנעתי מזה. אבל כשלוין יצא עם התוכנית שלו זה נשמע לי כל כך הזוי וכל כך קיצוני, שהחלטתי ללמוד את הנושא יותר ברצינות".
שיח שקעה בענייני המחאה ולטענתה מקדישה כיום את מיטב זמנה לעניין, לא רק למחאות. היא מספרת ששקעה בתוך הנושא עד כדי כך שחלק ניכר מיומה מוקדש לחקר של הנושא, שעד לא מכבר לא הבינה בו דבר. "בעיקר הלכתי לקרוא פסקי דין של בג"ץ, ואני עסוקה עכשיו בלקרוא את הספר של שמחה רוטמן. אני לומדת את הטיעונים מכל הכיוונים, וככל שאני נחשפת יותר ככה אני פחות ופחות חושבת שצריך שינוי. בחנתי פסיקות מורכבות: גם עמונה וגם מעצר הנערות בהתנתקות. אני התרשמתי בעיקר ממידת הרגישות של השופטים, ואני יודעת שזה לא מה שאוהבים לומר עליהם. התמונה הרבה יותר מורכבת ומאוזנת, זה לפחות מה שקרה לי. אני שיניתי את דעתי".
מטבע הדברים, כאישה דתייה, בחרה שיח להתמקד בעיקר בתיקים שעוררו את חמתו של המחנה שממנו הגיעה. "אפילו בתיקים האלו, ואולי דווקא בהם, ראיתי עבודה מאוד מאוזנת, אחראית, ורגישה. ואפילו ראיתי פסיקות פרו-ימין ופרו-דתיים. לא אוהבים לכתוב את זה בעיתוני הימין, אבל זו המציאות, מה לעשות. למשל העתירה של עמיחי שיקלי (לאחר שנפסלה התמודדותו – י"כ), העתירה בעניין כהונתו של נתניהו כראש ממשלה עם כתבי אישום – חלק מהדברים שאומרים בימין הם פשוט קשקוש. עילת הסבירות שימשה לפחות פעמיים, ממה שאני מצאתי, במקרים של יישובים עם רוב חילוני שבהם הרוב מנע בנייה של מקווה. והינה באה עילת הסבירות ומצילה את הדתיים. כל מי שהולכת למקווה, כמוני, יודעת כמה זה משמעותי אם יש ביישוב שלך מקווה או אין".
יש תיק אחד שנגע בך במיוחד?
"היה תיק של נערה משילה שנעצרה במחאות ההתנתקות. היא נעצרה כמה פעמים וסירבה לשתף פעולה עם המשטרה, היא אפילו סירבה למסור את שמה, ובגלל זה נשארה במעצר תקופה ארוכה. ההורים שלה לא הסכימו לכל מיני חלופות מעצר ואפילו לא אישרו לה להגיד את השם, הם בעצם עשו בה שימוש פוליטי. זה מקרה שהגיע עד לרווחה ובג"ץ דן בו. הרווחה פנתה לבית המשפט וביקשה להוציא את הנערה מידי הוריה. בית המשפט לקח הרבה אוויר, וזה הרגע שהכי התרגשתי בו, ולא היה מוכן לשתף פעולה עם כל מיני תרגילים של הרווחה".
"אם היו לוקחים מההורים את האפוטרופסות אז עד היום היינו שומעים על ימין ועל שמאל 'איזו חוצפה, איך בית המשפט עשה דבר כזה'. את זה לא יספרו בעיתוני הימין. שם יספרו שהשופטת אילה פרוקצ'יה חסרת הלב שלחה את הנערה למעצר של שבועות. ראתי מה שהשופטת אמרה אז בדיונים. היא עשתה כל מאמץ לשחרר את הנערה הזו ולהחזיר אותה הביתה. מה לעשות שההורים שלה היו אלו שלא אפשרו את זה בגלל השימוש הפוליטי שהם עשו בבת שלהם. אז המציאות קצת יותר מורכבת ממה שאוהבים לספר לנו".
אחים עם חילוקי דעות: "חושבים אחרת"
מי שחלוק על שיח בנוגע לתיק הספציפי הזה הוא ד"ר אליעזר שריאל: "בגירוש של 2005 הייתה פגיעה קשה בזכות המחאה ובזכויות האזרח. אני מדבר על פגיעה בזכות המחאה על ידי זה שהם עוצרים אוטובוסים בקריית שמונה שלא יגיעו להפגנות ופגיעה קשה בזכויות אזרח כששמים ילדות בנות 12 במעצר עד תום ההליכים במשך כמה שבועות".
שריאל, בן 49, הוא אחיה הבכור של שיח. הם שניים מארבעה אחים, וגם הוא, כמו אחותו הצעירה, מתנגד לחקיקה – אף שזה אולי יכול להישמע אחרת. "פסית ואני חושבים אחרת. היא לא נותנת משקל מספיק חשוב לבעיות הקשות של המהפכה החוקתית של ברק ולחוויה הקיומית הקשה של הימין, שמרגיש שדורסים אותו באמצעות המהפכה השיפוטית. אני מאוד מקווה שהמהפכה לא תעבור ואני גם מעריך שהיא לא תעבור. אבל פסית מעצימה את השלכות הרפורמה של לוין ורוטמן יתר על המידה. אם יתממש התרחיש אני לא חושב שמדינת ישראל תפסיק להיות דמוקרטית, גם אם היא תהיה פחות דמוקרטית ללא ספק. זו לא גרמניה של שנת 1933".
כמו אחותו, גם שריאל הוא דמות מובילה במחאה: הוא חבר לקבוצת מחאה אחרת, "ימין בראש אחר", שהחלה את דרכה עוד בטרם החלה המחאה הנוכחית וכבר מספר שנים מותחת קו ביקורתי כלפי נתניהו וממשלותיו. כמו כל המרואיינים בכתבה הזו, גם שריאל מתגורר באזור בעל צביון דתי. במקרה שלו מדובר ביישוב הקהילתי הושעיה שבגליל התחתון. "אם אתה תלך ליישובים דתיים באזור שלנו כמו בית רימון, הושעיה ושדה יעקב, אנחנו יושבים במקום יותר ליברלי, בטח בהשוואה לרמת הגולן. היו פה לא מעט קולות לגנץ. במובן הזה, יחסית ליישובים דתיים אנחנו יישוב ליברלי, ויש לא מעט תושבים שמשתתפים בהפגנות, יש גם הפגנה שמתקיימת מתחת לגשר הושעיה".
"הייתה שם סיטואציה לא נעימה"
על האווירה באזור אומר שריאל: "יש בהחלט דיונים ויש גם סיטואציות לא נעימות לפעמים. במקרה הספציפי שלי אנשים יודעים מה אני חושב וזה ממש לא סוד. היה לי בחודש האחרון פעם אחת עימות בפורום ציבורי עם אחד מחבריי הטובים, שמאוד נפגע ממשהו שאני אמרתי והגיב באופן שהיה לי מאוד לא נעים. בהחלט הייתה שם סיטואציה לא נעימה. אחרי זה דיברנו, יישבנו את ההדורים, אנחנו ממשיכים להיות בקשר מצוין ואני ממשיך לדבר, אני לא סותם את הפה. עם זאת, חשוב לי ואני משתדל לשמור על קשרים טובים עם אנשים שחושבים אחרת".
ובכל זאת אומר שריאל: "אני באופן אישי הפסקתי להשתתף בהפגנות. אני מרגיש מאוד לא נוח בהן, מכיוון שהיום אני מבין שהן חלק מהבעיה ולא חלק מהפתרון. המסגרת של ההפגנה שאני מרגיש נוח בה מתרחשת רחוק ממני ואני מתקשה להגיע אליה. מדובר בהפגנות הימין שארגן יועז הנדל בירושלים. לפני איזה שבועיים וחצי הייתי בהפגנה בירושלים. בדרך חזרה ישבתי עם חבר שאני מאוד אוהב אותו והוא הרבה שמאלה ממני. גם הוא השתתף בהפגנה, אז הוא האיר את עיניי ואמרתי לעצמי: 'הוא צודק'. הוא הסביר לי מה המטרה המרכזית של ההפגנות, והיא לחשק את נציגי הציבור, בעיקר כרגע את גנץ ולפיד, שלא יעזו להגיע לשום סוג של פשרה, מכיוון שלתפיסתו הפתרון היחיד שיש למצב הזה הוא שהממשלה הזאת תתפרק ותוקם ממשלה חדשה".
"אני לא אוהב את הממשלה הזאת, אני רוצה שהיא תתפרק, אבל אני לא חושב שזו צריכה להיות מטרת המחאה", מחדד שריאל. "אני חושב שהנציגים הפוליטיים מהאגף שמתנגד לרפורמה מתנהלים באופן לא נכון. הדרישה להפסקת החקיקה היא לא באמת חשובה. מן הראוי שהממשלה הייתה עוצרת את החקיקה ומתנהגת בקצת אבירות וקצת שכל. אבל אם לא עוצרים זה לא סוף העולם. אני מזכיר שחלק גדול מהאנשים שם מוכנים לשבת לדיון עם שונאי ישראל, שוודאי לא מצהירים על הפסקת כוונותיהם, ובכל זאת הם יכולים להיות פרטנרים לשלום. אבל הם לא יכולים לשבת עם יריב לוין או שמחה רוטמן".
לקריאת "מתווה העם" – המתווה המלא של הנשיא: לחצו כאן
מה יכול בכל זאת לחבר אותך עם אנשי המחאה שמשמאל?
"החיבור שלי הוא חיבור חזק שאין חזק ממנו. אחת, אני בן אדם מאמין. אני חושב שאנחנו נמצאים פה מכוח מסורת של 3,000 שנה", עונה שריאל, היסטוריון במקצועו. "בהיסטוריה הזאת אתה ואני נציגים באותה מידה ואין לי שום יתרון עליך. יאיר גולן מוציא אותי מדעתי, אבל הוא קודם כול אח. ושתיים, ברמה הקיומית-רגשית אני באמת חושב שיאיר גולן, נמשיך איתו, הוא אח אהוב. הרוב המוחלט בשמאל כמובן רוצים בטובתה של מדינת ישראל, הם לא רוצים להשמיד להרוג ולאבד לא אותי וגם לא אחרים, ולכן הם אחים אהובים".
"אסור ליצור מציאות של דורסנות"
לדברי שריאל, "פוליטיקת הזהויות היא הדבר הכי נורא שקורה במחוזותינו בשנים האחרונות. זה מונח של שמאל רדיקלי לצערי הרב מאוד הימין אימץ אותו בחדווה רבה בארץ ובעולם. בעצם אחד הרעיונות המרכזיים של פוליטיקת הזהויות, אחרי שמוותרים על האמת, זו המחשבה הנואלת שטובת השבט היא הפרמטר הנכון כדי לקבל החלטות. וברגע שאנשים מאמצים את תפיסת העולם הזאת – כאמור זה מתחיל מהשמאל הרדיקלי ועובר לימין – אז נוצרת התחושה המוטעית שאנחנו באמת שני מחנות. חלק מהאנשים אכן מתנהלים ככה, אבל זה קצוות. 80% מהחברה הישראלית יכולים להסכים על 80% מהדברים. תסתכל איפה היינו לפני 30 שנה כחברה ותסתכל איפה אנחנו היום. קווי השבר המהותיים הרבה יותר מצומצמים".
אז מה עושים?
"אני מאוד מודאג. אני לא ישן בלילה גם מטפורית אבל גם פיזית. אבל מצידי אני בן אדם אופטימי ואני בהחלט חושב שיש סיכוי, צריך להגיד שבתוך הרפורמה הסעיף הכי דרמטי הוא הסעיף של הוועדה לבחירת שופטים. אני מעדיף מודל שבו יש רוב לפוליטיקאים, אבל מצד שני כל מינוי צריך להיעשות בהסכמה. צריך ליצור מערכת שבה כוחם של נציגי הציבור משמעותי יותר בוועדה, ועם זה כמובן אסור ליצור מציאות של דורסנות שבה הממשלה שולטת באופן מוחלט בוועדה והופכת אותה בעצם לבובות על חוט באופן שבו לוין את רוטמן רוצים לעשות את זה".
גם לאחותו יש פתרון משלה. "יש מקום להרבה דברים שאפשר להתגמש בהם מבלי לפגוע בצורה אנושה בדמוקרטיה", אומרת שיח. "הרעיון שאני מציעה – ואולי עד לפני חודשיים עוד היה יכול להציל אותנו – הוא להכניס את אהרן ברק ואת דורית בייניש לחדר אחד עם שמחה רוטמן ויריב לוין. סוגרים את הדלת ואומרים להם, 'אתם יוצאים מפה רק כשיש עשן לבן'".
"זרמי עומק של המאבק על דמות המדינה"
פוליטיקת הזהויות מטרידה מאוד גם את עו"ד שמוליק ברון. "השיחות הרבה פעמים הופכות להיות לא על הנושא עצמו, אלא את מי זה משרת", אומר ברון על שיחותיו האחרונות עם חבריו, "ועל הרקע של השופטים וניסיון כזה או אחר לצייר את בית המשפט העליון כאילו הוא נותן פסקי דין רק כאשר זה נגד מדיניות מצד אחד ולא שני, וזה פשוט לא נכון. בית המשפט באמת אישר את ההתנתקות, אבל הוא גם מאשר את ההתנחלות ביהודה ושומרון וקבע שהיא חוקית".
"גדלתי בשנות ה-90. הכול מסביבי, וגם אני, כמובן, היה ימין", מצהיר ברון בן ה-34. "היום אני כבר לא יודע מה זה אומר. בסוגיות מסוימות יש לי עמדות ימין מתון, בסוגיות דת ומדינה אני רואה את עצמי כליברל. אני לא תמים, אנשים בדרך כלל מרגישים יותר בנוח עם הדומים להם. ולכן מאוד יכול להיות שיש לשכה מסוימת שתתאפיין בסוג אנשים אחד ולא אחר. בחוויה שלי, מעולם לא הסתכלו עליי בצורה שהיא לא מקצועית, בגלל הכיפה שעל הראש שלי. עכשיו נוצר איזה מצב שהמחאה הזו מתרחבת ונשמעים קולות, שכנראה יש בהם משהו, שבמחאה יש משהו מעבר למהפכה המשפטית, כאילו יש פה זרמי עומק של המאבק על דמותה של מדינת ישראל. יש לי את העמדות שלי על עתידה של מדינת ישראל. אני מדבר רק על הסיפור המשפטי. זה חבל".
ברון, תושב פתח תקווה, כבר נעשה למפגין ותיק והספיק לדלג בין ההפגנות הגדולות בתל אביב ואלו שנערכו מול הכנסת בירושלים – להפגנות הקטנות יותר בפתח תקווה ובגבעת שמואל, שבהן גם נצפה קהל דתי במספרים גדולים. הוא דוקטורנט לפילוסופיה של המשפט. וככזה, ברון מבקש להתמקד בשיחה בלב ליבו של העניין – בשינוי הרדיקלי שצפויה לעבור מערכת המשפט. "מה שמוציא אותי מהבית הוא החשש שהתוכנית הזו, ככתבה וכלשונה, פירושה התרת כל האיזונים הלא רבים שיש היום על הכוח הממשלתי. זה דבר שלוקח מדינות למקומות לא טובים. מערכת האיזונים שיש לנו היום היא לא מושלמת והיא תוצאה של כל מיני טלאים על טלאים, ועכשיו של כל מיני תסכולים על דברים מהעבר, חלקם נכונים, חלקם פייקים וחלקם תוצאה של תהליכים שלא קשורים לבית המשפט. בגלל זה לתת עכשיו לממשלה לעשות כל מה שהיא רוצה זה דבר פשוט מטופש".
בסוף, בציבור שלך אתה מיעוט בעניין הזה. מה אולי הם לא מבינים?
"חברים טובים שלי – דתיים וימנים ככל שיהיו – מבינים את הטיעון הזה. עם זאת, אי אפשר להכחיש שיש דתיים רבים שמרגישים חוסר אמון בבית המשפט העליון. אני לא נכנס לשאלה אם חוסר האמון הזה מוצדק או לא, או אם הוא נובע מניסיון מר או ממסע השחרה שהמוסד הזה עבר בידי גורמי עניין, אבל הוא קיים. וחוסר האמון הזה גורם לאנשים רבים לומר: 'אם אלה האיזונים שלכם, אז לא תודה'. זו טעות".
זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו התקבל ברון לעבודה בבית המשפט העליון כעוזר משפטי של השופט חנן מלצר. כחובש כיפה, הוא מסביר, מעולם לא חש שם שלא בנוח. את הביקורות – שנשמעות כעת בתכיפות הולכת וגוברת – על המונוליתיות של המוסד, על התפתחות של בית המשפט העליון כקבוצה קטנה ומסוגרת, הוא הודף: "היום אני יכול לומר לך שזה כבר לא ככה. כעוזר משפטי אני ראיינתי במשך שנתיים–שלוש מועמדים להתמחות. זה לא 'בנים של', ולא 'בני-דודים של'. להפך, היום כל אדם שיש לו קשר רחוב שרירותי לחלוטין למערכת לא יכול אפילו להתמחות. אני זוכר מקרה של מועמדת מאוד חזקה על הנייר, אבל אבא שלה שופט שלום. אפילו לא זימנו אותה לריאיון, כי היה ברור שזה לא יעבור".
ברוך ממשיך ומאשים: "אני רואה פה המון הצעות חקיקה שכל קשר ביניהן לביקורת עניינית על מה שקורה בבית המשפט העליון היא מקרית במקרה הטוב. יש ביקורת שלדעתי היא פייק. 'האליטה', 'השופטים מרחביה שמנהלים את המדינה' – שטויות. יכולות להיות ביקורות עדינות יותר שאומרות שאולי בנושאים מסוימים היה נכון שלא ללכת עם רטוריקה מסוימת. בכנות, אני חושב, לגרור את הדיון לשאלות האלו בהקשר שאנחנו נמצאים בו עכשיו זה קצת זריית חול. בסוף עומד פה משהו על הפרק שפירושו התרת האיזונים והבלמים על הכוח הממשלתי".
"כולנו פה יוצאים נפסדים"
"אני ממש לא נרדם בלילה", אומר בדאגה ד"ר ראובן גפני, תושב שדמות מחולה שבצפון הבקעה. "אני חש שאנחנו בתקופה מאוד קשה גם בגלל המחאה והאופי שלה וגם בגלל מה שמוביל לה. יש פה קונפליקט מובנה. לכאורה הצד שהיו בממשלה הוא צד שאני מזוהה עם הרבה דברים שאנשים שם מאמינים בהם. אני רחוק מאוד מתנועות כמו 'עוצמה יהודית', מרחק שנות אור. אבל אופן התנהלותם – ואגב, לא רק בממשלה הזו, אני אומר את זה כבר שלוש שנים – פוגע בלכידות של עם ישראל, אבל גם פוגע בעצמם. הימין פה הופך לאט-לאט לפחות קשוב לחלקים שונים באוכלוסייה ופחות מדבר לאינטרסים שהם לא מידיים שלו. כולנו פה יוצאים נפסדים".
גפני, בן 49, הוא ממשתתפי ההפגנות שמוביל השר לשעבר הנדל בירושלים. בדבריו הוא משקף את הקו המוביל את ההפגנות הללו, המדגיש את הצורך ברפורמה משפטית, ואולי אפילו כזו שלא שונה בהרבה מזו המקודמת כעת בכנסת – אך מפנה לממשלה ביקורת בעיקר בכל הקשור לסגנון. "יש צורך דרמטי ברפורמה עמוקה במערכת המשפט. יש בה עוולות, גם נגד הציבור הדתי ואולי בעיקר נגדו. אבל לא מתקנים עוול אחד בעוול אחר. תיקון דרמטי כדאי וצריך באופן כזה שכמה שיותר מהציבור הישראלי שותף לו, או לפחות מרגיש שמדברים איתו. אני מתחבר לרבים מחלקי הרפורמה, אבל בוודאי שלא לקצב ולא לקיצוניות".
לאילו תכנים אתה כן מתחבר ברפורמה?
"בוא נתחיל במה שאני לא מתחבר אליו. פסקת התגברות של 61 זה חרפון, זה טירוף מוחלט. אומנם זה נותן לך כוח גדול לעשות מה שאתה רוצה, אבל אם אתה תפסיד בבחירות – ויכול להיות שזה יקרה בעוד חודשיים – כל חוק יוגן בפסקת התגברות, כולל דברים שאתה חושש שיפגעו בך. אבל שינוי עמוק באופן שבו שופטים נבחרים הוא הכרחי. אין שום סיבה שלשופטים יהיה וטו, אין שום סיבה".
"זו טרגדיה, אבל זו אשמתו"
"הביקורת שלי היא ממש לא רק על הימין, היא גם על המחאה", מדגיש גפני. "המחאה היא מאוד קיצונית וחריפה. אני מזהה בה מרכיבים אנטי-דתיים מובהקים. לא כולם, חס ושלום, לא כל המוחים הם כאלו. אבל ברור שהנושא של הרפורמה המשפטית לגמרי לא לבד. זה עצוב מאוד. וזה גורם לי ולאנשים שכמותי שלא להשתתף במחאות המרכזיות. אני פשוט לא יכול. אבל כשיש מחאות ימניות אני שם. אני, בין השאר, תלמיד של הרב מידן מישיבת הר עציון. הרב השתתף בהפגנה הראשונה שארגן יועז הנדל, לפני כמה שבועות. הרב אמר בהפגנה שהוא הגיע למרות שהוא תומך בכל ליבו ברפורמה, אבל הוא חושב שצריך לעשות את זה בצורה אחרת. בסוף, יש לנו אינטרסים גדולים יותר גם מניצחונות מסוימים – חשובים ככל שיהיו. אולי הטרגדיה היא שאופן הניהול של הממשלות האחרונות של נתניהו, הפכה אותו ואת שותפיו לכאלו שלא יכולים לקדם רפורמה למרות שהיא הכרחית, ולמרות שהם בשלטון, כי הם לא זוכים לטיפת אמון. זו טרגדיה אבל זו אשמתו".
מה אנשים בציבור שלכם לא מבין לגבי הצד השני?
"אני חושב שלא מספיק מודעים לעוצמה של מחאה ובעיקר לעוצמה של הפחד. אולי מודעים, אבל גם חושבים שיש בזה הרבה מאוד הגזמה של התקשורת. ויש באמת, הרבה פמפום והפחדה. הכול יש. אבל עדיין יש פקפוק בכך שהמחאה אולי היא לא באמת כולה אותנטית ושכולם מנצלים את זה בשביל ההקשר הפוליטי. כל זה נכון, אבל נכון במידה. הציבור הדתי-לאומי לא מספיק מודע לדבר הזה. כאזרחי המדינה אנחנו חייבים להיות מודעים וגם אמפתיים לצד השני. ביישוב שלנו יש דעות שונות, וזה לא כל כך על השולחן. לפעמים זה פורץ, בקבוצות וואטסאפ כאלו ואחרות, ואני ודאי נחשב שם לאחד האנשים שמגרדים את ההסכמה, כי אני כבר כמה שנים יוצא נגד ממשלות הימין וזה ידוע. בסדר, לא תמיד כיף לצאת נגד חברים שלך, ובכל זאת אנחנו עדיין חברים".
חשבת פעם אולי בכל זאת ללכת להפגנות ה"רגילות", הכלליות?
"עברתי פעמיים-שלוש בהפגנות האלו. בכוונת מכוון, כדי לראות ולהתרשם. לא הרגשתי שם בבית בכלל-בכלל. כשאני שומע נואם אומר 'הם רוצים לגרור אותנו להיות איראן', שזה דבר שנאמר בכל הפגנה, או שאני רואה את מיצגי השפחות האלה, כאילו למובילי הרפורמה יש איזה עניין להגביל את זכויותיה של האישה, שזה הבל מוחלט, אז זה לא מקום שאני יכול להיות בו. עצוב שאפילו שאנחנו יחד מוחים על משהו, זה נעשה בצורה שהיא כל כך קיצונית שדוחקת הרבה אנשים החוצה".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv