יום רביעי, 5:30 בבוקר בלטרון. כמאה לוחמי מילואים מתארגנים לפעולה שתפתח את יום השיבושים בכל הארץ: "בוקר טוב לכולם. אנחנו מסלימים את צעדי המחאה". הייתה פקודת מבצע עם כוחות ומשימות, היה תדריך לפי הספר עם מקרים ותגובות והוראות בטיחות, והיה ביצוע מושלם שהפתיע את המשטרה.
"הצבנו גבול", כך אמרו, "לדיקטטורה שעולה מן המזרח". בשעת ה-ש', 7:15 דקות בדיוק, כביש מספר 1 - עורק התנועה הראשי לירושלים - נחסם. "הם קראו לעשות יום שיבוש, אמרו רק להגיע, ובאתי", סיפר אחד המפגינים. "זה המילואים שלי עכשיו, בג"ץ שומר על כולנו".
ניסינו להבין מי מוביל את המאבק הגדול, בהיקפים ובעוצמות שלא הכרנו, נגד המהפכה המשפטית - מי מחליט מתי ואיך, מי מארגן ומי משלם. גילינו שיש מטה מרכזי למאבק ויש לו מנהל - שמו ערן שוורץ, טייס ואיש חינוך שהקים מכינות, חבר הוועד המנהל של תנועת השמאל הציוני "דרכנו" ועד לאחרונה המשנה למנכ"ל המשרד לשוויון חברתי. בתדרוך יום לפני יום השיבוש הוא מבקש לתאם את הפעולות, ומצהיר: "מסתכלים על האירוע הזה מנקודת מבט אסטרטגית - קריאה שנייה ושלישית זה קו אדום שאסור להגיע אליו".
לדבריו, "הקו השחור זה כבר משבר חוקתי, אבל אנחנו לא רוצים להגיע למקום שבו בג"ץ מציל אותנו מעצמנו בסיטואציה שהיא כבר קרובה למקומות שאף אחד לא רוצה לדמיין להגיע אליהם - ולכן, למרות שזה לא אינטואיטיבי, הקו האדום שלנו צריך להיות לפני קריאה שנייה ושלישית ולהיערך בהתאם. מהי ההיערכות בהתאם? זה לא לטלוויזיה".
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
בריאיון ל"אולפן שישי" הוא מסביר: "מטה המאבק מורכב בפועל מעשרות ארגונים והתארגנויות, כמעט מאה, שנאבקים במה שקורה פה עכשיו במדינה. אנחנו קבוצה ש-90%, אולי יותר ממנה, הם מתנדבים שמנסים לתכלל את כל הארגונים האלה".
מאחורי ערן שוורץ, יש צוות היגוי. חברים בו הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, יוסי קוצ'יק, היזם והפילנתרופ, אורני פטרושקה ועורך הדין גלעד שר. לפוליטיקאים מהאופוזיציה, מיאיר לפיד ודרומה, אין שום השפעה.
(מימין לשמאל: שר, פטרושקה, קוצ'יק וחלוץ)
המטה המרכזי מנסה לתאם בין ההתארגנויות הרבות בארץ. השבוע, המטה הצליח לנווט את כולם לשיבושים ביום רביעי. בהחלט, הייתה כוונה להסלים את המאבק, אבל אף אחד לא חשב על דם: התמונות הקשות נוצרו באדיבות המשטרה.
"התומכים לא איראנים, הם ציונים"
בהפגנות מוצ"ש בקפלן, כמו בשתי ההפגנות הגדולות שהיו מול הכנסת, יש במה והגברה ומסכים. מי משלם על זה?
שוורץ: "קודם כל אלפי ועשרות אלפי אזרחים ישראלים, בעיניי זה מדהים - זה כמו גאולת הקרקע, אנשים מרגישים שהם מצילים את המדינה. בדרך כלל הישראלים די קמצנים, אומר מי שעבד בעמותה (מצביע על עצמו), וזה מדהים פתאום לראות את ההירתמות יוצאת הדופן של אזרחי ישראל".
"ומעבר לזה יש גם אנשים בעלי יכולת שתומכים, אף אחד מהם לא איראני - הם ציונים, אוהבי ישראל שחיים בישראל והאחוז שהם מממנים אותו באופן יחסי הוא נמוך מאוד. זאת אומרת, הרוב מגיע מאזרחי מדינת ישראל. כמעט כולנו עובדים בהתנדבות, למעט כמה אנשי מקצוע, וזה באמת מאבק יקר ונשמח מאוד להמשך עזרה".
זו מחאה שמתחילה מלמטה, מהמון יוזמות מקומיות, ונולדת בקבוצות וואטסאפ קיימות - של יחידות מילואים, של שכונות או בתים משותפים, של רופאים, עובדים סוציאליים והרשימה ארוכה. המסגרת לא באמת משנה - אנשים מרגישים שהם חייבים לצעוק ומחפשים אנשים אחרים לצעוק איתם.
מחאת ההורים, שחסמה ביום רביעי בבוקר עשרות צמתים ברחבי הארץ, התחילה משלושה הורים לילדים מתיכון הכפר הירוק. "ראינו שלטים שלנו בכל ההפגנות שרצו בערים, שלנו אין קשר אליהן בהכרח", מספרת ליטל פלד, ממארגנות מחאת ההורים, "יכול להיות שאנשים פתחו קבוצות שאנחנו לא מעורבים בהן בכלל".
"לא ניקח את החוק לידיים"
תסביר לי איך זה מתארגן. המטה למעלה אומר, "תחסמו כביש"?
"לא, לא. אנחנו גוף עצמאי לחלוטין", עונה אייל נווה מאחים לנשק – מחאת המילואימניקים. "קמנו אותנטיים, אנשים שלנו קמו והתחלנו למחות, פשוט לעשות את הדברים. אנחנו חבר'ה שמאומנים, חיים ביחד, עושים מילואים ביחד, וביחד בנינו את הדבר הזה, המטורף הזה, שהוא כולו מהשטח, אנחנו לא כפופים לשום דבר. מקבלים תרומות של עצמנו". לצד אלו שזועמים על החסימה בשער הגיא ("בושה וחרפה, תנו להם דוח"), הנהגת שחר פז שמחה: "אני מאושרת שקורה משהו, סוף סוף, שאנחנו לא כל כך מנומסים ועדינים".
אתה לא חושב שפעולות כאלה רק ייצרו אנטגוניזם נגדכם?
נווה: "אין דרך אחרת למחות בישראל. אנחנו לא ניקח את החוק לידיים, אנחנו אנשים שומרי חוק, משרתים את המדינה - אני בן 47 עם שישה ילדים, חרד לגידול הילדים שלי, זאת המציאות. עזבתי הכול, עזבתי את העבודה ובאתי להילחם על עתיד הילדים שלי".
"אני הכרתי היטב את יוני נתניהו, האח הבכור", אומר אמיר עופר, גם הוא מאחים לנשק – מחאת המילואימניקים, שנזכר במבצע אנטבה. "הוא בלי היסוס ובעיניים פקוחות הקריב את עצמו למען עם ישראל ומדינת ישראל. והיום ביבי בעיניים פקוחות ובכוונת מכוון מקריב את עם ישראל ומדינת ישראל למען עצמו. אתה יודע, כשנכנסנו שם לחדר באנטבה, היו שם אשכנזים, מזרחים, חילונים, דתיים - זה לא עניין אותנו, וזה גם לא מעניין אותנו עכשיו. הייתה לנו מטרה, הייתה לנו תחושת שליחות והייתה לנו תחושת הביחד, והיום מנסים לפורר את כל הדברים האלה. אני פשוט לא מסוגל להבין מה קורה פה".
במחאת ההיי-טק הוצב מיצג - שורות-שורות של לפטופים עם הכיתוב "שאטדאון (כיבוי) לאומת הסטארפ אפ". להיי-טק יש שני מטות מחאה: מטה אחד של מנכ"לי החברות ומטה שני של העובדים. "נקודת המוצא הראשונה שלי, היא שאין בצד השני מישהו שישמח לדבר, הם דוהרים", מכריז אדם גל ממחאת ההיי-טק – ומציע רעיון רדיקלי: "הצעד שלדעתי לגמרי אפשרי, לפחות פעם אחת, חודש אחד, כל החברות שמשתתפות בנושא לא מעבירות מיסים ל'מדינת יהודה', אלא לקרן אלטרנטיבית. שהם יהיו שם, בהפקדה - מוכנים ליום שנחזיר את זה למדינה, כשהמדינה תחזור להיות מדינת ישראל". יונתן אידלסהיים, מנכ"ל נטורל אינטליג'נס, טוען מנגד: "לדעתי, אנחנו נמצאים עדיין במרחק גדול ממרי אזרחי שכולל עבירה פלילית, לדעתי, של אי תשלום מיסים".
מה קורה כשאין הסכמה בין הארגונים?
ד"ר שקמה ברסלר שוורצמן, חברה במטה המאבק, מסבירה: "אף אחד לא אומר לאף ארגון או לאף קבוצה מה לעשות, זה באמת בשותפות. זה מאוד חזק ומאוד יפה לראות את הדבר הזה קורה, איך כולם מבינים שבשביל המטרה האחת הקדושה הזו - הצלת מדינת ישראל - מתאגדים ומשתפים פעולה. ואם יש גוף שלא מסכים, אפילו לא עם החלטה אלא עם התארגנות, אז לא כולם חלק מזה וזה בסדר".
ד"ר ברסלר שוורצמן מנחה את האירועים הגדולים, פיזיקאית שחוקרת במכון ויצמן ובמרכז צרן שבז'נווה את חלקיקי היקום. לפני כמעט שלוש שנים הקימה עם אחיה את תנועת הדגלים השחורים. "יצאנו אז בקריאה לשמור על הדמוקרטיה - כבר אז עלתה הצעקה ששומעים בכל מקום, 'דמוקרטיה'. אני חושבת שיש לנו עם ומדינה ואזרחים מדהימים באמת. לאורך שנים הסתובבנו ואתה פוגש אנשים בתחושה של 'מה בעצם קורה פה' ו'למה אני לבד במערכה הזו, איפה כולם' ופתאום הינה כולם".
אז מטה המאבק המרכזי אינו שולט בקבוצות השונות אלא מנסה לרכוב על הנמר. המצור על המספרה של שרה נתניהו, למשל, לא היה פעולה מתוכננת. הידיעה על נוכחותה שם רצה בוואטסאפים והתהלוכה הגדולה שיצאה מבית אריאלה שינתה מסלול והגיעה לכיכר המדינה.
"אין יותר התנצלויות או גינויים"
יומיים קודם פגשנו את מובילי תהלוכות המחאה, שדנו בשאלה איפה להתרכז ולשבש: בתוך ההפגנות הגדולות, הם הפעילים הרדיקליים שמתאמצים לסחוף את הצעירים לחסימת כבישים. הם כולם משופשפים, בוגרי מחאת בלפור. אחד מהם, שי אנגלברג, מצהיר: "למדנו להפסיק למשטר את האנשים. היינו מתנצלים כל הזמן ומנסים להגיד 'אל תגיד את זה' - אין יותר התנצלויות, אין יותר גינויים או אמירות 'אתה פוגע במחאה'".
אבל אם מישהו מסייד על הכביש "ביבי בוגד", אתה לא יכול להזדהות עם זה
אנגלברג: "זה שאני לא יכול להזדהות לא אומר שאני צריך לגנות את זה. אנשים באים לצעוק את איפה שכואב להם. משה מירון היה עם השלט של 'שמאלנים בוגדים' על הבית בבלפור במשך שנה שלמה ובא לכל הפגנה עם השלט 'שמאלנים בוגדים' - מישהו גינה אותו?"
אבל אתם לא רוצים להיות כמוהו.
אנגלברג: "אני לא רוצה להיות כמו הצד השני, אבל אי אפשר להילחם במלחמה עם ידיים נקיות, סטריליות, של חדר ניתוח. אי אפשר. וצריך לפעמים לשחרר ולא להתייחס או להגיב לכל דבר וצריך להתקדם הלאה ולא למשטר, כמו עם דגלי פלסטין - אנחנו צריכים להתייחס לכל אחד? הוא רוצה להרים דגל פלסטין? שירים. כל אחד בא להפגנה ופועל אחרת, לכל אחד יש את הדרך שלו".
"הבנו כמה הם הולכים לפגוע בנשים"
בדרך לירושלים, אי אפשר לפספס את הנשים הלבושות באדום, ברוח הספר והסדרה "יומנה של שפחה" - ואת התגובות אליהן. אחת מהן, עדי הגר צפיר, מסבירה: "אנחנו צועדות באופן שבו שפחות אמורות לצעוד. הבדים שאנחנו לובשות מכסים לנו את העיניים כמו סוס, אני לא יכולה לראות ימינה-שמאלה, אני בקושי יכולה לראות את הבחורה שלידי עם הראש מורכן. זה לא נעים, זה קשה, זה מפחיד - פתאום נחסם לך שדה הראייה, תחושה ויזואלית של חסימת החופש לזוז, אין 'את' ו'אני', זה גוש חסר פנים וחסר שם".
ברכבת צפיר מספרת: "זה רעיון שעלה לכולנו קודם כל שכשקמה הממשלה וראינו את המיעוט הנשים ואחר כך כשהתחילו הצעדים של הרפורמה והבנו כמה הם הולכים לפגוע בנשים, היה לנו ברור שאנחנו עושות משהו שנועד לזעזע".
מה הקשר בין המהפכה המשפטית לפגיעה בנשים?
"ברגע שאתה מחליש את כוחו של בג"ץ מצד אחד ונותן לכנסת, שיושבים בה לא מעט נציגים ומפלגות שהתפיסה שלהם כלפי נשים היא לא שוויונית במיוחד, אתה בעצם נותן פה מקום להעביר חוקים שיפגעו בנשים - שייקחו אותן אחורנית באוטובוס, שיפרידו ביניהן באקדמיה ואז יפגעו גם במקצועיות של מרצות, שירחיבו את הסמכות של בתי הדין הרבניים שהולכים לפי ההלכה שהיא לא בדיוק מיטיבה עם נשים".
ומורן זר קצנשטיין, יוזמת מחאת הנשים, מצהירה: "אנחנו נשים נורמטיביות, לחלקנו אפילו אין רקע באקטיביזם. קמנו והבנו שאנחנו חייבות לעשות משהו, אנחנו לא יכולות לשבת מנגד ויש פה דתיות וחרדיות וימניות, יש פה מכל מקום, חלקן גם ממש רוצות לבוא ולקחת חלק אקטיבי ולהשתתף במחאה ומיצג וחלק תומכות מאחור ומפיצות את החומרים שלנו".
"נגמרו כל המפעלים בארץ שמייצרים דגלים"
מה שמאוד בולט בהפגנות זה הדגלים. איך זה נהיה, מי הציע את זה?
שוורץ עונה: "כל אחד יגיד שזה הוא אז אני לא רוצה לחלק לאף אחד ובוודאי לא לקחת לעצמי".
זה התחיל מזה שקניתם דגלים וחילקתם? איך זה עובד?
שוורץ: "אני חושב שזה קרה גם וגם. בהפגנות הראשונות לאט לאט זה התחיל לצמוח והבנו שיש צורך, יחד עם זה ניסינו גם להביא דגלים לאנשים ואין מספיק - אני חושב שיש סינים רבים שיודו לנו בהמשך על זה שנצטרך להזמין מהם כי כבר נגמרו כל המפעלים בארץ שמייצרים דגלים, זה מדהים".
"הדגל הזה הוא החזרת הגאווה של שכבה מאוד משמעותית בחברה הישראלית שמבינה שלאורך הרבה זמן, לאט לאט לעסו וכרסמו בה ופתאום היא חזרה להחזיק בדגל והבינה שהיא שייכת לקולקטיב מדהים של אנשים והיא נאבקת בחזרה על הזהות שלה בתוך הדבר הזה".
"יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לשלם מחיר"
יש את הקו הזה שאתם מתלבטים אם לעבור אותו - מחאה גדולה ומרשימה אבל החקיקה מתקדמת. אז מה השלב הבא, לעבור על החוק?
שוורץ: "קודם כל אנחנו כבר מזמן לא במחאה, אנחנו במאבק, ואני חושב שאנחנו לומדים ועושים, מנסים להיות מקצוענים כמה שאפשר בתוך הכאוס הזה ולהבין שאנחנו צריכים ללכת להפגנות שמחריפות ולא רק הפגנות - הבעה של מאבקים קשוחים, לא אלימים, שלא חוצים את החוק, שמזכירים את גאנדי ורוזה פארקס ומרטין לות'ר קינג".
והוא מחדד ומסכם: "לשתק מדינה עד שהמדינה תתעורר ותבין מה קורה לה. אני חושב שיש סנטימנט ציבורי מאוד גדול לעניין הזה, הפנמה הולכת וגוברת לכך שאין לנו ברירה אחרת. יותר ויותר אנשים מבינים שצריך לשלם מחיר מסוים. ואנחנו נהיה שם".