הפנתרים השחורים, לבנון הראשונה, המחאה נגד ההתנתקות, המחאה החברתית, המחאה של יוצאי אתיופיה, מחאת הנכים, מחאת בלפור. פעם בכמה שנים קמים הישראלים ומתחילים ללכת, יוצאים לכיכר העיר וזועקים. לפעמים מעטים, לפעמים רבים, לעיתים זה תופס תאוצה, לעיתים דועך. "כל מחאה מתחילה עם מידה של נאיביות - אבל אם למספיק אנשים יש את אותה נאיביות, זה מגיע לממדים גדולים", מסביר פרופסור מנואל טרכטנברג, שעמד בראש הוועדה שהוקמה אחרי המחאה החברתית.
הפעם, מארגני המחאה הנוכחית נגד המהפכה המשפטית מרגישים שקורה משהו אחר. הם משוכנעים שלמדו ממחאות העבר – הם דואגים שהיא תהיה כלל ישראלית ולא אלימה, מרוכזת בהפגנה גדולה אבל במקביל גם מוקדים בכל הארץ, ויש לה מטרה ברורה אחת. "זו מחאה אותנטית שצמחה מלמטה. זה קרה מהר, אנשים מבינים את גודל השעה. כל עוד הממשלה דוהרת נעשה הכול כדי לעצור את החקיקה", מספר נדב גלאון, ממארגני המחאה נגד המהפכה המשפטית.
עוד בימי האימפריה הרומית, פוליטיקאים הבינו שהדרך הטובה ביותר להשתיק מחאות היא באמצעות הפרד ומשול. גם היום זו הטקטיקה השימושית ביותר. ד"ר אילנה שפייזמן, מרצה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן, מסבירה: "הפוליטיקאים תמיד ינסו לעשות הפרד ומשול, בין אם זה ימין ושמאל ובין אם זה קבוצות בתוך המחאה, כדי לפורר את השורות. הימין ושמאל עובד מצוין בישראל בשנים האחרונות בגלל הקיטוב המאוד גדול שנוצר".
אמנון אברמוביץ', הפרשן הפוליטי של חדשות 12, דווקא חושב שהמחאה הזו לא תתפורר כל כך בקלות: "ההפגנה הזו היא כחול-לבן. אין כאן שום אפשרות לעשות מחיצות בין ימין ושמאל, בין דתיים וחילוניים, בין מרכז לפריפריה. אני חושב שככל שיותר אנשים יבינו את ליבת ההפיכה הזו, עם מי היא תיטיב ועם מי תרע, והיא תרע עם רוב אזרחי ישראל. לכן אני חושב שיש למחאה פוטנציאל לגדול".
"תחושה שאולי עושים היסטוריה"
יותר מעשור עבר מאז המחאה החברתית, זאת שהתחילה באוהל אחד ברוטשילד וסחפה אחריה המונים. המצב הכלכלי כאב לכולם, ימנים ושמאלנים, מרכז ופריפריה, ולכן המחאה הצליחה להפעיל לחץ גדול על הממשלה, שהקימה וועדה ברשות פרופ' מנואל טרכטנברג שתנסה לפתור את המשבר.
"אני בעצמי הצטרפתי למחאה בתחושה שאולי עושים היסטוריה", מספר טרכטנברג. "המחאה גם הצליחה וגם נכשלה. בתחום דיור היא לא הצליחה, ולא הייתה יכולה להצליח, כי זה שינוי שהוא כל כך עמוק. לעומת זאת, בכל הדברים האחרים, בתחום החינוך לגיל הרך, בתחום המזון, הריכוזיות. יוקר המחיה נמצא בשיח. זו אחת המחאות מהמוצלחות שהיו במדינת ישראל".
מחאה אחרת שלא הניבה את התוצאה המיוחלת למוחים היא ההפגנה נגד ההתנתקות מרצועת עזה. שם מובילי המחאה לא הצליחו לשכנע את הישראלים להתנגד לתוכנית הממשלה בראשות הליכוד למה שהם כינו "הגירוש". "המחאה נגד ההתנתקות נכשלה משום שזו הייתה מחאה בצבע אחד, בצבע כתום. הם לא הצליחו להתנחל בלבבות. הם קראו להתנתק מהמדינה, לא לשלם מיסים, לא להתגייס לצה"ל, הם קראו למרי אזרחי, אבל הם לא הצליחו לגייס לשורותיהם חוץ מאשר את הכתומים", מסביר אברמוביץ' את הסיבות מאחורי הכישלון.
מחאה נוספת שנחקקה בזיכרון הישראלי היא מחאתם של "הפנתרים השחורים", שמחו בשנות ה-70 למען העלאת מודעות לאפליית בני עדות המזרח בארץ. "אי אפשר היה לשאת את זה יותר. את הגזענות, את המצוקה, את העובדה שהם בעוני, שלא מתייחסים אלינו בכלל", משחזר אבי ברדוגו, ממייסדי התנועה. "זה היה ספונטני. האלימות המשטרתית הייתה מגיעה לשמיים. אכזריות נוראה. ברגע שהבריון נותן את המכה, אז מתעוררת אהדת הציבור כלפי המוכה".
קשה לדעת אם המחאה הנוכחית אכן תניב תוצאות ותשנה את המציאות, או שתדעך ללא חותם אמיתי. מחר מתכננים המוחים להפגין מול הכנסת, והם מקווים שמחאתם תשמע – ותשפיע.
