מחנה שלם יצא לרחובות להפגין נגד ממשלתו השישית של נתניהו, לאחר שלא נותרו לו ברירות: רפורמה משפטית חסרת תקדים שעלולה לשנות את אופיו של המשטר, הסכמים קואליציוניים שמציגים אפליה קשה של מיעוטים בכלל וערבים ולהט"בים בפרט, שרים בממשלה שמאיימים בסגירת ערוצי טלוויזיה – וחברי קואליציה שמבקשים להגביל את תרומתן של נשים בחברה בגידול ילדים והקמת משפחה. אותו מחנה שהיום מפגין ברחובות נגד הממשלה הוא זה שהקים לראשונה ממשלה בהשתתפות הערבים, שהם הנעדר העיקרי מההפגנות.
אומנם מנסור עבאס ואיימן עודה כיבדו את המארגנים בהגיעם להפגנות – זאת ללא ליווי ציבורי, למרות הקריאות שלהם ושל המארגנים לציבור הערבי להשתתף – אך אין ספק שאת רוב דגלי פלסטין ברחבת הבימה הניפו יהודים ולא ערבים. למעט כמה עשרות בודדות, הערבים נעדרו מהכיכר.
הציבור הערבי מאוים לא פחות מכל שאר חלקי המחנה המוחה, אך אינו מרגיש צורך להגיע לתל אביב כדי להפגין נגד הממשלה, משלל סיבות. יש שיגידו שממשלת בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו אינה שונה באופן מהותי משאר ממשלות ישראל לדורותיהן במדיניותה כלפי הערבים, במיוחד בנושאי הליבה הקשורים לזכויות, שוויון, חוק הלאום והיחס לסוגיה הפלסטינית.
ויש שיטענו, במיוחד אלה שמצביעים ומזדהים עם חד"ש-תע"ל, שאלה שמפגינים בתל אביב אינם השותפים שלהם למאבק כפי שהם רואים אותו: הרי הם ראו בממשלת בנט-לפיד הקודמת ממשלה מסוכנת שיש להפילה ונלחמו נגד השותפות של רע"ם באותה קואליציה. הם חשבו שמדובר בצעד שגוי שרק מזיק לשותפות הערבית-יהודית שהם רוצים לקדם: לא לפי הסטנדרטים של בני גנץ, גדעון סער, נפתלי בנט, מנסור עבאס ויאיר לפיד.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ולא פחות חשוב מהסיבות שנמנו לעיל, ישנם התסכול והייאוש שמלווים את כל השיח והפעילות הפוליטית הערביים בישראל. האזרחים הערבים כבר לא מרגישים שיש למה לשאוף או לנסות לשנות לאחר חמש מערכות בחירות מטלטלות, מפלגות ומשסות שעברו. בשונה מאלה שמבחינתם יוצאים למלחמה על המדינה שלהם, הציבור הערבי מרגיש חוסר שייכות מובהק למדינה, שבין השאר אינה מצליחה למנוע את רציחתם של 116 אזרחים חפים מפשע בכל שנה – בטח ובטח כשהשר הממונה על המשטרה בממשלה הוא אחד הגורמים העוינים ביותר לציבור הערבי ולנציגיו בכנסת.
חוסר האמון וחוסר השייכות – אלו מילות המפתח בשיח שעוסק בשאלה הנפיצה מדוע הערבים לא יוצאים להפגנות. כשהדרישה העיקרית של המפגינים היא לבטל את הרפורמה של שר המשפטים יריב לוין, החותרת לשנות באופן מרחיק לכת את שיטת השפיטה ובחירת השופטים בישראל, צריך לשאול שאלה אחרת: מי אמר שהציבור הערבי מרגיש שאותם שופטים ומערכת המשפט התייחסו אליו באופן הוגן ולכן יש להגן עליהם?
למעשה, יש הרבה מן המשותף בין הציבור הערבי והציבור הימני בעניין חוסר האמון במערכת המשפט, בהשוואה למשותף עם בוחרי המרכז-שמאל – אבל מהכיוון הנגדי. בשתי הסוגיות העיקריות של הציבור הערבי פסק בית המשפט העליון, ברוב המוחץ של המקרים, נגד זכויות הערבים: כך למשל בעניין המאבק על האדמות והפקעתן בידי המדינה מאז 1948 וכך בעניין הכשרת ההתנחלויות והצעדים של ממשלות ישראל נגד הפלסטינים בגדה המערבית לאורך השנים. וכל זה עוד לפני שמדברים על חוסר הייצוג הזועק של שופטים ערבים בבתי המשפט בכלל, ובבית המשפט העליון בפרט.
חשוב לומר שלמרות כל אלו, המפלגות הערביות לא מחרימות את ההפגנות ואף מנסות (בחוסר הצלחה) לשלב את הציבור הערבי בהן. הן מבינות שהן צריכות לשמור לפחות על המרחב הדמוקרטי הצר שנותר להיאבק בו על הזכויות של המיעוט הערבי בישראל, ולא ליצור משוואה מסוכנת של או הכול או לא כלום.
הדיון על כן או לא מחאה על ממשלת נתניהו מתקיים גם מחוץ לרחבת הבימה. בקרב הציבור הערבי יש הסבורים שהתנגשות בין האזרחים הערבים והממשלה הזאת רק תזיק להם ולא תתרום בשום אופן לסוגיות הבוערות של החברה הערבית. כך למשל חושב ועד ראשי הרשויות הערביות, ששיגר לאחרונה מכתב אזהרה לנתניהו ובו ביקש שלא ייפגעו תקציבי החברה הערבית שאישרה הממשלה הקודמת.
אותה פנייה לראש הממשלה הדגישה שראשי הרשויות הערבים יבחנו את הממשלה הזאת לפי מעשיה ולא ייצאו באופן אוטומטי נגדה, למרות ההסכמים הקואליציוניים המדאיגים שמציגים תוכניות שרק מעמיקות את האפליה כנגד הערבים בגליל ובנגב. גורמים בוועד ראשי הרשויות מסבירים את הקו המפויס שלהם כלפי ממשלת נתניהו בכך שהם ידעו בעבר שיתופי פעולה פורים ומוצלחים עם ממשלות שהוא עמד בראשן, גם כשהתדמית הציבורית הייתה שמדובר בממשלות הפועלות נגד הציבור הערבי. הניסיון עם נתניהו מלמד שלא צריך למהר אלא להפך, הם מסבירים.
בדיון אחר שנערך השבוע בוועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, הוועדה שמאגדת בתוכה את כל גוני הייצוג הפוליטי הערבי בישראל כולל מפלגות ותנועות שמחרימות את ההשתתפות בכנסת, דובר על "הסכסוך היהודי-יהודי בישראל". גורמים שהשתתפו באותו דיון הציגו לאחר עבודת מטה מאומצת את יעדי הממשלה לשנתיים הקרובות והופתעו לגלות שהם מתמקדים בעיקר, לפי הגדרתם שלהם, בחיסול חשבונות עם הציבור היהודי ולאו דווקא עם הערבים. קודם הציבור היהודי-חילוני, להט"בים, נשים... ורק בסוף הרשימה מגיעה החברה הערבית.
בסיכום הדיונים הגיעו מנהיגי הציבור הערבי לשתי מסקנות עיקריות: הראשונה אומרת שההצטרפות של הציבור הערבי למחאה נגד הממשלה רק תפתח את העיניים של הגורמים הקיצוניים שבה כלפי הציבור הערבי ותביא לניסיונות חיסול חשבונות. זה לא המצב נכון לרגע זה, כשכמה ראשי רשויות כבר קיבלו הבטחות שהממשלה תתאמץ לשמור על כל התקציבים שאושרו בממשלת בנט-לפיד ואף תפעל לקדם דרך שרי הליכוד בממשלה תקציבים חדשים.
והמסקנה השנייה: אין לציבור הערבי מה להרוויח מההצטרפות למאבק הנוכחי מלבד חיזוק השותפות עם מפלגות וגורמים במרכז-שמאל, שלא מסכימים בינתיים לקדם דרישות הנוגעות לסוגיות העיקריות שלשמן הציבור הערבי נאבק באופן מסורתי נגד ממשלות ישראל הקודמות. או כפי שתיאר אחד המשתתפים בדיונים, בעמדה שזכתה להסכמה רחבה: "במלחמה בין היהודים לבין עצמם על אופי הדמוקרטיה שלהם, אנחנו צריכים לעמוד בצד ולאחל הצלחה לשני הצדדים".
