הנסיבות והמזל סידרו את הכוכבים כך שבראשית הדרך, כשאיימן עודה רק הגיע אל הכנסת לפני שמונה שנים, הוא זינק זינוק מטאורי מאדם אלמוני לדמות הבולטת ביותר ברגע השיא בפוליטיקה של הציבור הערבי בישראל – איחוד פוליטי היסטורי של כל המפלגות הערביות. עודה נבחר במפתיע ליו"ר חד"ש בראשית 2015. במקביל כבר התנהלו המגעים שהובילו להקמת הרשימה המשותפת, יציר פוליטי שקרוב לוודאי שלא היה בא לעולם אלמלא פועלו של אביגדור ליברמן להעלאת אחוז החסימה. עודה עקף פוליטיקאים ותיקים ומנוסים ממנו בהרבה – והיה לראש המיזם החדש והדמות הבולטת בו. האיש שהביא את האיחוד הזה למספר שיא של 15 מנדטים הודיע לפני חודש על פרישה – והקריירה הפוליטית המבטיחה מתכנסת אל סופה המפתיע.
הפרסום הראשון על פרישתו:
למרות הנסיבות המקריות שהובילו אותו לתפקיד הבולט, ניתן לטעון כי נטילת ההנהגה של איימן עודה על הציבור הערבי בישראל כמעט הייתה מתבקשת. עוד זמן רב קודם לכן הוא כבר הביע רצון לאחדות. ולזכותו ייאמר שאבני דרך היסטוריות משמעותיות הושגו במהלך תקופה זו, כאלו שעשויות היו להיות בלתי סבירות בשום פרק זמן היסטורי אחר: לעודה, כך הוא מדגיש, היה תפקיד מכריע במינוף הצלחתו האלקטורלית כדי לקדם את יצירת תוכנית החומש השאפתנית ("תוכנית 922") לפיתוח כלכלי באוכלוסייה הערבית. המאמץ המשותף הזה, ב-2016, יחד עם ממשלת נתניהו הרביעית, היה הרגע הפוליטי שבו הוא גאה מכול.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
רגע השיא במהלכו של עודה לחידוש הנוף הפוליטי של קבוצת המיעוט שבראשה הוא עומד היה אחרי מערכת הבחירות שהתקיימה בספטמבר 2019. אז, לראשונה, בחרו המפלגות הערביות לנצל את כוחן ולהמליץ על מועמד לראשות הממשלה, יו"ר כחול לבן בני גנץ. הסוף, כידוע, היה שגנץ הפנה עורף לעודה וחבריו, למרות התקוות שתלו בו, ובחר לחבור לנתניהו ולהיכנס לממשלתו. הוא לא ראה ברכה בעמלו, ועבורו זו הייתה נקודת המפנה שהובילה אותו אל הודעת הפרישה המפתיעה.
"בכנסת הזו אי אפשר לקדם דברים", אומר עודה בתסכול בריאיון למגזין N12. "אבל הכנסת היא במה חשובה ביותר. אחד מהאופוזיציה יכול לגנוב לו חוק בכל ארבעה חודשים בסוגיה חברתית. אופוזיציה עושה דברים ויושבת עם שרים. אבל אני לא נמצא בכנסת בשביל זה. ברשימה המשותפת הגענו ל-13 ול-15 מנדטים והרגשתי שאנחנו יכולים להפעיל את המשקל שלנו לטובת הסוגיות הגדולות".
"השאלה היא אם אתה רוצה שאני אעביר עוד שנתיים או חמש או שש בשביל סוגיות קטנות או להגיד, 'שמע, לך על הנושא הגדול והחשוב מכולם'. אני מרגיש שזה הזמן. אם היית אומר לי, 'איימן, בינינו, איך אתה מרגיש בכנסת?' אני אגיד לך שהיו לי שש שנים של הצלחות היסטוריות ועוד שנתיים מאוד בעייתיות. מאז שגנץ הפנה לי עורף והלך לנתניהו, השתבש משהו בפרויקט הגדול שאני חולם עליו".
"נראה פה חיים מעולים, רק צריך אופק לשלום"
כשעודה מדבר בהתלהבות נרגשת על "הפרויקט הגדול" שלו, מתבקש באקט של ציניות לבדוק באיזו שנה אנחנו. "הפרויקט" של עודה הוא השלום: הוא משוכנע שניתן בתוך חמש שנים לכל היותר להגיע לשלום ישראלי–פלסטיני, ולשם כך הוא מתכוון להקדיש את מרב מרצו.
כבר בקרוב הוא מתעתד ליצור ארגון חוץ-פרלמנטרי המבוסס על שיתוף פעולה יהודי–ערבי. מה יהיה טבעו של הארגון הזה, מי יהיה בו וכיצד יגשים את מטרתו – זה עוד לא ממש ברור. "בשנה הבאה אהיה כל כולי בנושא הזה", הוא מבטיח. "בכנסת כזו, שיש בה 64 ימנים, אי אפשר לקדם חקיקה, בטח לא בנושא כמו השלום".
עודה הפיסניק באמת נשמע לפרקים כמי שנכנס בשנות ה-90 לתרדמת ומצא עצמו לפתע במזרח התיכון של 2023. הוא נזכר בסיפור מימי נערותו: "אני חיפאי בן 48. כשנחתמו הסכמי אוסלו הייתי בן 18 בדיוק. הילד הזה בן ה-18 יצא למרכז הכרמל וראה יהודים וערבים מתחבקים בתקופת אוסלו, וזה האירוע המכונן בחיי. כי אני מאמין ששני העמים יודעים להסתדר. אפילו בהתחלה של שלום מדומיין חיבקנו אחד את השני. אני חושב על עמים באירופה, על הצרפתים והגרמנים. ב-1944 פריז תחת הכיבוש הגרמני והמחתרת הצרפתית פועלת מתחת לאדמה. תאר לעצמך אז שאחד מספר לרעהו שבעוד שמונה שנים יקום שוק אירופי משותף עם גרמניה. היו צריכים לשלוח אותו לפסיכיאטר".
"האח הצעיר של אשתי, אסיל עאסלה אללה ירחמו, הוא אחד מהרוגי אוקטובר 2000. יש לה כל הסיבות לשנוא, כל הסיבות. היא גינקולוגית וכל יום מביאה ילדים יהודים לעולם, כל יום. אני מאמין ששני העמים האלו יתחבקו, וזה דבר שיוסיף לכולם. נראה פה חיים מעולים שאף פעם לא ראו כמותם. רק צריך לתת לזה אופק. ואני כל כולי בכל רגע רק בשביל להביא את השלום. זהו".
הרבה ניסו לפניך, איך מביאים את השלום?
"ליצור כוח, קואליציה של עשרות אלפי יהודים ועשרות אלפי ערבים במדינה שיחזירו את סוגיית השלום למקומה הטבעי. כבר עשור ששאלת השלום נהפכה לסוגיה החמישית או השישית בסולם העדיפויות של האזרחים במדינה, בזכות נתניהו וגם בזכות האביב הערבי. היא חייבת לחזור להיות הסוגיה מספר אחת", קובע עודה ודופק בחוזקה על השולחן.
"אמרו לי בתל אביב: תצילו אותנו"
אופיו השאפתני חורג מעבר לגבולות לאומיים: הוא מציין את מרטין לותר קינג, אברהם לינקולן ונלסון מנדלה כמקורות ההשראה שלו. עודה מדבר גם בין-לאומית, דבר שפחות אפיין את הפוליטיקאים הערבים שקדמו לו: בעולם הרחב רגישים במיוחד לסוגיית המיעוטים האתניים ובאופן מודע יותר או פחות הוא גיבש את "המשותפת" מעל למחלוקות שבין רכיביה כגוף כולל שלראשונה מקיף את האוכלוסייה הערבית כולה – כלפי פנים וכלפי חוץ כאחד. הוא הוזמן לפגישות עם שועי עולם, נאם באו"ם ובליגה הערבית וכתב מאמרים בעיתונות העולמית, ובשיא כוחו הפוליטי נבחר לאחד ממאה האנשים המשפיעים של המגזין טיים.
ועם זאת, יש מי שכבר מציע לו לעבור ממרום תהילת תבל ומלואה לזירה הכי מקומית. תזמון הודעת הפרישה שלו, חודשים בודדים לפני הבחירות לרשויות המקומיות, וההחלטה התמוהה-קצת שלא לממש את הפרישה מיד אלא להמתין בכנסת על זמן שאול עד לפיזורה – יהיה כשיהיה – ישר העלו את הסברה כי פניו של עודה לראשות עירו חיפה – שבה צפויה להתחיל בקרוב התמודדות קשה על כס ראש העירייה. אומרים עליו שבסופו של דבר הפוליטיקה הפורמלית – הכנסת, הפגישות והישיבות – היא לא בשבילו, לא מתאימה לאופי שלו. אומרים שהוא יותר איש של שטח ואנשים.
אולי בעצם המסגרת הזאת מעולם לא התאימה לך מלכתחילה. יכול להיות שזה הסיפור של הפרישה?
"זה נכון", מאשר עודה את ניתוח האופי. "להגיש שאילתות או הצעות לסדר או אני לא יודע מה, אני לא חושב שזו המטרה, להיות חבר כנסת. אלא אם אתה רוצה להיות בן אדם שמעביר שנים. אני חושב שהעיקר הוא הפרויקט הפוליטי ואיך לקדם אותו. בוודאי שהכנסת היא במה חשובה ויש בה כוח בזה שאתה נבחר ציבור והציבור נתן בך אמון. זה כוח אדיר. אני חושב שהיו לי בכנסת שש שנים מאוד מוצלחות, ואז שנתיים בעייתיות מאוד. ככה אני קורא לזה".
"אם תשאל כל בן אדם בישראל, הוא ידבר איתך על האחדות הראשונה של האוכלוסייה הערבית, לראשונה בהיסטוריה – 13 מנדטים. בתיאוריה הכול מושלם, אבל הביצוע בעייתי. אחרי שהבאנו 13 מנדטים בפעם הראשונה ואחרי שאנשים ראו את הביצוע, אנחנו אמורים לרדת קצת. אבל לא, שמרנו על כוחנו ושברנו את השיא עוד פעם עם 15 מנדטים, ונהיינו כוח גדול בציבוריות הישראלית. אני זוכר תקופות שהייתי עובר בתל אביב והיו קופצים בבתי קפה להגיד לי, 'שלום, שלום. תצילו אותנו, כל הכבוד מה שאתם עושים'. הרגשתי שיש לנו השפעה מאוד מאוד גדולה וחשובה. לכן אלו חמש שנים וחצי של השפעה מאוד חשובה. תסתכל על תוכנית 922, זה היסטורי".
"איפה שיש ליכוד – צריך להפיל"
"זה לא עלה מעולם על הפרק", אומר עודה על שאלת הריצה לראשות העירייה וממהר להכחיש לחלוטין. "אני ריאלי, אם אתמודד אביא 20%, ובגלל זה מועמד טוב יפסיד והימין יעלה בחיפה בפעם הראשונה בהיסטוריה. אוי ואבוי. מה, אני מחפש רק ביטוי עצמי בלי אחריות כוללת? מה פתאום. אם תשאל מה הכי חשוב עכשיו בזירה המוניציפלית, זה שאיפה שיש ליכוד – צריך לעשות הכול בשביל להפיל אותו. בלוד, למשל, יש את יאיר רביבו. צריך לעשות ברית של יהודים וערבים במיוחד בשביל להפיל אותו. בינינו, התקשרו אליי הרבה אנשים חשובים בחיפה, יהודים, ואמרו לי 'תתמודד', אמרתי: 'לא'. נקודה".
ואיזה תפקיד יש לאזרחי ישראל הערבים בשלום הזה שאתה שואף לקדם?
"אנחנו, גם בהיותנו חלק מהעם הפלסטיני וגם בהיותנו 20% מאזרחי מדינת ישראל, זה כוח אדיר. צריך לשים אותו כולו במקום הנכון ולכן אני לא מקבל את הגישה שאומרת שצריך לנטרל אותנו מהסוגיות העיקריות, לרבות השלום. אלא אנחנו צריכים להיות כולנו כוח שלום. ויחד איתם 35% מהיהודים, ואנחנו כבר רוב המדינה שהוא בעד שלום. ולפי סקר מלפני שלושה שבועות, למרות כל הייאוש 39% מהיהודים בעד המתווה של אבו מאזן ואהוד אולמרט. הדבר הטרגי הוא שיש רוב בקרב שני העמים שיסכימו על אותו מתווה שלום".
למה צריך ליצור עבור זה מסגרת פוליטית חדשה? מה רע בחד"ש?
"קודם כול חד"ש הובילה את הרעיון הזה בצורה מאוד מאוד עקבית. עם זאת, חד"ש היא תנועה שיש בה עוד הרבה מרכיבים מעבר לשלום, ובצדק. אני אומר שאנחנו יכולים להיות חלוקים על כל דבר בעולם, אבל לגבי השאלה האחת והיחידה הזו אני רוצה קואליציה גדולה-גדולה-גדולה שלא מסכימים אידיאולוגית ולא מסכימים על שאר הדברים, רק מסכימים על דבר אחד: שלום על בסיס שתי מדינות".
אתה מדבר על התעסקות בסוגיה הגדולה לעמת הדברים הקטנים. אבל יש ביקורת גדולה מאוד בציבור הערבי שבכנסת הח"כים שמייצגים אותו מתעסקים בענייני שלום ובסוגיה הלאומית הפלסטינית במקום לייצג אותו בדברים הקטנים האלו ממש.
"דבר ראשון, אתה מדבר על אנשים שעשו את הכול בשביל להביא את התוכנית הכלכלית הגדולה ביותר מאז 1948. ישבנו 70 פגישות עם הנציגים של האוצר והצלחנו לאשר אותה. זה סיפור. את משה כחלון אני מכיר כבר 25 שנה (השניים הכירו על רקע פעילות ציבורית בחיפה, וכחלון היה שר האוצר שקידם את התוכנית – י"כ). אבל יש משהו גזעני, אפילו לא במודע, בכך שדווקא היהודים – שמימשו את זכותם הלאומית – הם אלו שמטיפים לנו לעזוב את הסוגיה הלאומית. ולא פחות גזעני מזה, שאף פעם אני לא שמעתי מראיין יהודי שואל את סמוטריץ' 'למה אתה מדבר רק על הסוגיות הגדולות?' ליהודים מותר לדבר על הפלסטינים, אבל לפלסטינים אסור. אומרים לנו, 'לכו תטפלו בבעיות שלכם'. זו תפיסה שאומרת שהיהודים הם עם ויש להם רעיון גדול שהם רוצים לממש אותו, ואתם הילידים, אתם חברה צרכנית – תאכלו, תשתו ותסתדרו. אני לא מקבל את זה".
"מנסור הוא אנטיתזה לתפיסה שלי"
אתה מרגיש פגוע? עצם זה שמנסור עבאס היה מי שבסופו של דבר גזר את הקופון, זה משהו שאתה תופס כעלבון?
"לא. בכלל לא. אני חושב שגנץ עשה טעות איומה כשהפנה עורף לבוחרים שלו, שרצו בשיתוף הפעולה איתנו. לגבי עבאס, זה סוגיה אחרת. הוא אנטיתזה לתפיסה שלי. התפיסה שלי באה עם הרבה פוליטיקה, והתפיסה שלו באה לנטרל את הפוליטיקה. מנסור אומר שהוא מוכן ללכת עם בן גביר והלך לנתניהו ארבע פעמים. הוא מוכן עכשיו ללכת עם נתניהו, עכשיו, אבל נתניהו לא רוצה אותו. אני לא מקבל את הגישה הזו. אני חושב שכל יהודי דמוקרט אמיתי צריך להגיד, 'למה אני מפסיד 20% מהאזרחים שהם ערבים שהם כולם בעד שלום ודמוקרטיה, בגלל שהם מיעוט?' למה שאני אסכים שהם יכולים פשוט לקפוץ לימין ורק בגלל שסמוטריץ', לא מתאים לו, זו לא קורה? לכן אני חושב שכל דמוקרט אמיתי צריך להגיד: 'אלה בעלי הברית שלי'".
בסוף שניכם מדברים על שיתוף פעולה ערבי–יהודי.
"אם אתה רוצה את זה במילים חצי-אינטלקטואליות, אני מתנהג כאזרח והוא מתנהג כנתין. הפירוש הוא שאני רוצה לשים את המשקל של האוכלוסייה הערבית למען שלום, שוויון ודמוקרטיה, והוא רוצה לשים את המשקל שלנו למי שייתן לו תוכנית כלכלית, וזה יכול להיות הימין ויכול להיות נתניהו. אני מבחינתי אין מצב בעולם, אין מצב בעולם להיות עם הימין הישראלי".
אבל בסוף רע"ם גנבה מחד"ש את ההובלה בחברה הערבית.
"מאז 1948 ועד עכשיו כל הדברים הללו עולים ויורדים. היו מפלגות הלוויין של מפלגת העבודה שקיבלו אפילו יותר קולות מחד"ש. בשנת 1999 קיבלה רע"ם 5 מנדטים וחד"ש 3. כל הזמן יש עלייה וירידה, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא מה התפיסה שלך ואם אתה רוצה לשים את המשקל של 20% האוכלוסייה על הדברים הטובים או שאתה אומר, 'זה לא מעניין אותי ואני מוכן ללכת עם נתניהו ובן גביר'".
יש הגישה ההפוכה לזו שלך ושל עבאס, זו שקוראת לאזרחי ישראל הערבים להחרים את הבחירות בכלל. אולי בדיעבד זאת גישה נכונה יותר?
"יש 7%–8% מהערבים שמחרימים אידיאולוגית את מדינת ישראל וגם לא מכירים בה ממקום שהוא בעיקרו ייאוש. בשביל להפוך את ישראל למדינה דמוקרטית שיש בה יהודים ויש בה ערבים אנחנו צריכים להיות בכל מקום. באוניברסיטאות, בבתי החולים, בהיי-טק, בכנסת ובבתי המשפט. בכל מקום ובכל הכוח. אבל לא ללכת רק כפרטים אלא לשים את המשקל שלנו למען הדמוקרטיה, כי אחרת זה יביא להסתה נגדנו אם האווירה תהיה לא דמוקרטית".
"בן גביר? בן לגיטימי של הכיבוש"
"הציבור הערבי לא יחכה לפתרון 'הבעיה הגדולה' (הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, כפי שעודה מגדיר) כדי להתקדם", הוא מוסיף. "אנחנו כבר 20% מהסטודנטים באוניברסיטאות, בהיי-טק ובבתי החולים המספרים שלנו קופצים בשנים האחרונות וזה מעולה. אבל אין עם בהיסטוריה שיודע את האמת הזו טוב יותר מהיהודים. שהצלחות פרטניות הן לא תשובה לבעיה הפוליטית. היהודים, שהיו לא סטודנטים, אלא ראשי האוניברסיטאות, והיו ראשי בתי חולים והיו ראשי בנקים. אבל בעידן לא דמוקרטי דווקא ההצלחה של מיעוט תביא להסתה נגדו. לכן זה צריך להיות מאבק כולל, גם על הישגים, אבל גם לשים את המשקל שלנו למען הדמוקרטיה במדינת ישראל. חלק מתפיסת הדמוקרטיה הוא תפיסת השלום. אין דמוקרטיה עם כיבוש. לכן צריך תפיסה כוללת שאומרת שבסוף-בסוף המזין העיקרי של הגזענות ושל הפשיזם הוא הכיבוש".
"למדתי בספרות שהפשיזם מגיע או מחונטה צבאית, פרנקו למשל, או מההון הגדול – או משניהם גם יחד, כמו בגרמניה. אבל דווקא בישראל הגנרלים נגד ההפיכה המשטרית וגם ההון הגדול נגדה. אז מהיכן מגיע הפשיזם אם שני המרכיבים הללו לא מתקיימים? מבן גביר שמההתנחלויות, וסמוטריץ' שמההתנחלויות ורוטמן שמההתנחלויות. זה המקום שמזין כל הזמן שנאה. הישראלים הלבנים היפים, כמוך, הולכים בגיל 18 לצבא ופוגשים את מוחמד או מחמוד, כמוני, וחוזרים אחרי זה לראות אותי בשטח ישראל. מה שהם למדו בשלוש השנים האלו, זה עובר לתוך ישראל. לכן אני תמיד מסמן שהכיבוש הוא הסוגיה הגדולה ביותר".
אם כבר הזכרנו את בן גביר, איך אתה מסכם את פועלו עד כה?
"אני חושב שהוא בן לגיטימי של הכיבוש, של הרוע ושל הפשיזם המתחזקים במדינה. הוא הבן הלגיטימי של התופעות האומללות הללו. ועכשיו תסתכל באיזה מצב אבסורדי אנחנו. אם תשאל אותי מה האמירה הכי גזענית שנתקלתי בה, זה היה המשפט של המפכ"ל לפני שלושה חודשים שלפיו הפשיעה והרציחות 'זה הטבע והמנטליות של הערבים'. שמע, זה לא רק גזעני. גם מבחינת העובדות הפשיעה אצלנו גדולה פי שבעה מבגדה המערבית ובעזה וגם מאשר בירדן. רק בישראל הפשיעה הערבית מתנהלת בצורה הזו. אנחנו 18% מהאוכלוסייה, והפשע אצלנו היה 5% מהפשיעה במדינה. למה הפך להיות 67%? אז במקום לשאול שאלות מדעיות הוא אומר את המילה הכי גזענית שיש. עכשיו תסתכל באיזה מצב אבסורדי אני נמצא. האם אני צריך לבקש שהוא יתפטר? ואם הוא יתפטר, מי ימנה את המפכ"ל הבא? בן גביר. תאר לעצמך שיש מפכ"ל שאומר על קבוצה של אזרחים את האמירה הזו. הוא לא צריך להישאר בתפקיד שלו עוד יום אחד. אין מצב. אתה מבין מה האבסורד שאנחנו חיים בו?"
"הבאתי את 'העם דורש צדק חברתי' מקהיר"
עם כל הכבוד לכל החלומות על שלום בעוד חמש שנים, המרחב הדמוקרטי בישראל בסכנה. אולי צריך לחשוב קודם כול על איך שומרים על מה שקיים.
"התשובה שלי אליך היא שצריך להיות גם וגם. גם ללכת עם המרכז-שמאל שנמצא ברחובות נגד הממשלה הזו זה צעד חשוב. ועם זאת צריך לאתגר את המפגינים בתפיסה של דמוקרטיה אמיתית. אתמול ציינו 56 שנה לכיבוש של 1967 ואמרנו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. אני חושב שזה יחלחל. זה יפגע ב-20% השמאלנים ביותר, ואחר כך התפיסה הזו תתפשט עוד יותר ויותר".
"במחאה החברתית של 2011 אני אישית ישנתי באזור רוטשילד אולי אולי עשרה לילות. אני הבאתי את הסיסמה 'העם דורש צדק חברתי' מהמחאות בכיכר תחריר בקהיר. חשבתי שיש סיכוי שזה ילך למקום טוב מאוד, אבל זה הלך ליאיר לפיד, להקמת המפלגה שלו. בכל זאת, אני אמרתי שהשיח השולט בישראל הוא שיח ביטחוני-לאומי ושיהיה שיח חברתי נוסף עליו – זה האינטרס שלנו. לכן המחאה הזו חייבת להצליח, אבל האם היא שינתה משהו? התשובה היא לא. אבל השיח החברתי התחיל לחלחל פנימה".
מה טיב יחסיך עם לפיד וגנץ היום?
"אני מנהל שיחות קבועות עם גנץ. לגבי לפיד, שישה חודשים לא דיברנו בכלל, אפילו לא 'שלום שלום' כשעברנו זה ליד זה. זה בגלל שהוא שיקר כל הזמן ואמר שאנחנו מתואמים עם הליכוד. לפני חמישה ימים ישבנו יחד ואמרתי לו את דעתי. אני לא אוציא את מה שהיה בשיחה, אבל אני מקווה שנלך למקום יותר טוב".
אתה עדיין חושב שהמרכז–שמאל מתנשא, כמו שאמרת בעבר?
"כן, מאוד. גם כלפי המזרחים, לא רק כלפינו. לכן צריך דמוקרטיה אמיתית. יש משהו שמלווה אותי מאז שנכנסתי לכנסת. אני בן לעם שהובס ב-1948, אני חלק מאומה שספגה תבוסה קשה מאוד ב-1967. נכנסתי לכנסת ב-2015, באמצע האביב הערבי, כשערבים רצחו ערבים ברחבי המזרח התיכון. אני חלק מאוכלוסייה שרמת הפשיעה בקרבה עלתה ב-20 שנה האחרונות עלייה דרמטית".
"כל הזמן שאני נמצא בכנסת אני מסתכל עליהם, איך הם מסתכלים עליי – שאני חלק מקבוצה נחותה. כשאני מסתכל על העם שלי אני רואה עם שהיה אדון העולם במשך 700 שנה, שיש לו תרבות ענקית ושפה ערבית מדהימה, הכי יפה בעולם. המוזיקה הערבית שמה את המוזיקה הישראלית בכיס הקטן וממשיכה ללכת וכמובן האוכל שלנו טעים יותר מהאוכל של הישראלים. כל אלה מאפיינים תרבותיים חשובים. אני מסתכל עליהם בכנסת ואומר לעצמי שאני לא צריך להיות פחות מאף אחד מהם. זה מלווה אותי כל הזמן. אני שואל את עצמי, 'האם הם כבר השתכנעו שאני דמוקרט אמיתי?'"
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv