הגיע הזמן שנקרא למאבק הזה בשמו - מאבק הליברליות מול השמרנות. אפשר להמשיך להציג כאילו העניין זה מערכת המשפט, כאילו רוטמן, לוין וסמוטריץ' באמת מוטרדים מזה שאין שופטים מזרחים, אבל הם בעצמם אפילו כבר לא מנסים להסתיר. ראש הממשלה נאם ביום חמישי האחרון לעם, אבל כיוון את הנאום שלו לחצי עם - שיוצא לרחובות כבר חצי שנה.
"אני רוצה להרגיע אתכם", אמר נתניהו. "ישראל תישאר דמוקרטית, ליברלית, שוויונית" - אך באותה נשימה הסביר שב"שוויונית" הכוונה ליחס המשטרה התקיף למפגינים. נתניהו המשיך להאשים אותם שהם רוצים לפרק את הממשלה והצבא, ובעיקר לא התייחס לכל ההבטחות של שותפיו לממשלה, ששבועות ארוכים יוצאים לציבור וגורמים לאותו חצי עם לחשוב בדיוק אחרת.
כבר חצי שנה שיש ניסיון לערער את הסטטוס קוו הכי רגיש שיש פה, רגיש יותר מהמצב בשטחים או עם שכנינו בצפון - וזה הסטטוס קוו בין היהודית לדמוקרטית. עשרות שנים חיו פה יהודים-ישראלים שקיבלו את המציאות שנקבעה להם - חיים ביחד. אף צד לא מקבל את כל מה שהוא רוצה, ויש מאבקים על שטח ועל תקציבים ועל מחירים, אבל חיים ביחד.
היו ישראלים שקיבלו את העובדה שחרדים לא מתגייסים ומקבלים קצבאות, קיבלו את העובדה שחייבים לשלם מלא כסף כדי להיחשב למקום כשר, קיבלו את העובדה שאין תחבורה ציבורית בשבת, קיבלו את העובדה שיש פה מערכת שיפוט מקבילה שבה נשים שוות פחות ושכספי המיסים הגבוהים הולכים לבניית יישובים באזורים שנויים במחלוקת ולא למערכת החינוך או הבריאות.
היו ישראלים שנאלצו לקבל את העובדה שמפנים אותם מהבית שלהם, מחבל ארץ שהמדינה עצמה שלחה אותם אליו. הם נאלצו לחיות תחת הסכמים שהיו מנוגדים לאמונתם, ובתחושה מתמדת שעמדות הכוח לא בהישג יד. כי ככה זה מדינה יהודית ודמוקרטית - אתה לומד לחיות עם מיעוטים שונים, עם דעות שונות, עם אמונות שונות, אבל מבין שכדי שזה יעבוד בסוף לכל אחד חייב להיות מקום מכבד, ובטוח. ולמרות שהיה פה צד שהיה בטוח שהוא זה ש"מספק" את ה"יהודית", קרה ההפך - הוא דווקא זה שהרחיק את ה"יהודית" מהצד השני.
כי פעם נלחמו כאן גברים ונשים זה לצד זו בהגנה על הארץ, ואז בשם ה"יהודית" החליטו שנשים פחות מתאימות לצבא. ופעם רקדו פה בתנועות הנוער זה לצד זו ושרו על הגשמת החלום, ואז בשם ה"יהודית" החליטו שאי אפשר לרקוד יחד, וגם לא לרחוץ באתרי הטבע או לשבת באוטובוס או ללמוד באוניברסיטה.
ובעיקר פעם, גם אם חלוקת הנטל לא הייתה כל כך שווה, הכבוד, והרעות ואהבת האדם ניצחו. אז קיבלו, ועשו, ושתקו. כי אנחנו יהודית ודמוקרטית. אבל אז קרה השבר. ולא רק שקומץ משיחיים החליט שהוא מתחיל לפרק את ה"דמוקרטית", הוא גם לוקח בעלות על ה"יהודית" כאילו הייתה שלו.
אז הגיע הזמן שנקרא למאבק הזה בשמו - איזו מדינה אנחנו רוצים כאן? יהודית ודמוקרטית או יהודית בלבד? ולא, אלו לא תסריטי בלהות, זה נאמר בקול רם על ידי נבחרי הציבור שלנו שרוצים כאן מדינה על פי דין תורה, רוצים כלכלת "בעזרת השם", רוצים נשים בבית וגייז בארון. רוצים שלטון יהודי-לאומני, שאין בו מקום ליהדות אחרת, אין בו מקום ללא יהודים, ואין בו מקום ל"ביחד". ראש הממשלה אמר בנאומו "כולנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית", וכמו דברים אחרים שאינם היו נכונים בנאומו, גם כאן הוא יודע שלא כולם באמת רוצים.
הקרע הזה בעם יכול ללכת לשני כיוונים - פיצוץ שיכריח אותנו לשבת ולכתוב חוזה חדש, כזה של ויתורים והסכמות והבנה שאין כזה דבר "יהודית" בלי "דמוקרטית", או פיצוץ כזה שלא תהיה ממנו דרך חזרה.