על הבמה בתל אביב פליטים רוסים מיטלטלים ברכבת מאי-פה לאי-שם, מגלגלים את זוועות המלחמה – מלחמת העולם הראשונה – במונולוגים קורעי לב. אלא שגם השחקנים שמגלמים כעת בתיאטרון תמונע פליטים אומללים הם מבחינות מסוימות פליטים בעצמם: "ברוסיה של היום התיאטרון שלנו כבר לא חוקי", הם מסבירים.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
חברי קבוצת פולקרו (FULCRO), שעוסקים בתיאטרון מוזיקלי פוליטי-סאטירי, החלו להגיע הינה מרוסיה טיפין טיפין כמעט מיד אחרי שפרצה המלחמה באוקראינה. לפני כמה חודשים השלימו חברי האנסמבל את מעברם מסנקט פטרבורג והחלו לפעול כאן בתל אביב. חלק מהם, שלא נאמר רובם, יודעים שלשם, קרוב לוודאי, כבר לא ישובו.
"כשהמלחמה החלה החוקים נעשו יותר ויותר נוקשים, בכל מקום בעולם כשמתחילה מלחמה האנשים הראשונים שסותמים להם את הפה הם האומנים והעיתונאים'', אומר השחקן הראשי ניקיטה גולדמן-קוך, כמה שעות קודם לכן, בתום עוד חזרה. "ואנחנו החלטנו שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמו לסכן את השחקנים וגם לא את הצופים שלנו. לכן החלטנו להפסיק לעבוד ברוסיה".
"ברוסיה של היום זה יביא אותך לכלא"
חברי פולקרו – כולם בשנות ה-20 לחייהם – היו ילדים בזמן המלחמה בגיאורגיה, התבגרו בצל המלחמה הראשונה באוקראינה, זו שפרצה ב-2014 וכעת חווים את השלכות המלחמה הנוכחית. דווקא ברוסיה המיליטריסטית של פוטין הם בחרו בקו פציפיסטי. רוב התכנים שמציגים חברי האנסמבל – שרבים מהם הם יוצרים בעצמם – עוסקים במלחמות ובהשלכותיהן.
"אנחנו תמיד מחפשים לשקף את התחושות של מי שמצא את עצמו בלב הגיהינום", אומרת דאשה שמינה, הבמאית והמנהלת האומנותית של הקבוצה. הם נפגשו לפני כשש שנים, כשלמדו במכון הממלכתי הרוסי לאומנויות הבמה בסנקט פטרבורג, ולקראת תום לימודיהם החלו להתגבש כקבוצה. בתקופה ההיא הם כבר חזו את העתיד לקרות בארצם. באחד מהמחזות הראשונים שהעלו בעיר השנייה בגודלה ברוסיה, שזכה לשם "הבדיחה", בחנו את אופן היווצרותם של משטרים טוטליטריים. "זה תמיד מתחיל בתור בדיחה, אומרים 'אין סיכוי שזה יקרה, זה לא רציני'. עד שזה נעשה רציני'", אומרת, ספק מזהירה, שמינה. היה ברור לכול בחודשים שאחרי פברואר 2022 שדרכה של פולקרו ברוסיה הגיעה אל סופה.
"התיאטרון הרוסי מגוון מאוד", אומר גולדמן-קוך, "ובכל זאת, כשסיימנו את הלימודים באקדמיה הבנו שאנחנו צריכים ליצור לנו בית משלנו שבו נוכל לעסוק בדברים שחשובים לנו. מקום שבו לא המנהלים ולא הקהל יוכלו להפעיל עלינו לחץ שימנע מאיתנו לעסוק בנושאים שחשוב לנו לחקור. ומצאנו קהל נפלא ברוסיה. באו לצפות בנו מכל רחבי המדינה, היו מי שקנו כרטיסים חודשים מראש, ואחרי ההצגה חיכו רק כדי לומר לנו תודה שאנחנו מעלים נושאים כאלו. אנחנו עושים את מרב המאמצים לעשות תיאטרון שקשוב למה שקורה בחברה ומנסה להגיב על מה שקורה – וברוסיה של היום זה יביא אותך מהר מאוד לכלא".
"מדהים מה שישראל עשתה בעבורנו"
"אני כבר שנים חושבת לעלות לארץ", אומרת שמינה. "לכן כשפרצה המלחמה הכול קרה כל כך מהר, כי כל המסמכים כבר היו לי מוכנים". גם גולדמן-קוך אומר שידע תמיד שיעלה ארצה ביום מן הימים: "הרעיון הזה תמיד היה קיים אצלי בראש. אני חושב שידענו שבמוקדם או במאוחר זה יקרה".
"חשוב להבין שהחיים שלי – ואני חושבת שרוב החברים מרגישים די דומה – כרוכים מאוד בעבודה שלנו בתיאטרון", ממשיכה שמינה. "במקרה שלי, למרות שאני נשואה באושר ויש לי שני ילדים, החיים שלי בחלק גדול מהזמן הם קודם כול התיאטרון, ורק אז המשפחה. כשהתחלתי לחשוב על ישראל השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי הייתה אם נוכל לעבוד בה יחד כקבוצה. לא האמנתי שנוכל ליצור כאן תיאטרון כל כך מהר. למרות כל הבירוקרטיה, מה שישראל עשתה בעבורנו בראשית הדרך הוא מדהים".
קבוצת התיאטרון קמה והחלה לפעול באופן רשמי ב-2020. "היה לנו קהל קבוע של עשרות אלפים שהבין אותנו ודיבר בשפה שלנו. וכן, במקביל היה גם ציבור שמרני גדול מאוד-מאוד שסלד מאיתנו. למרות שברור שהם המיעוט. זו הטרגדיה, אני יודעת שהאנשים האלה נמצאים שם, והם רבים. אבל הם הפסידו".
חוויתם ברוסיה עוינות כלשהי?
"ניהלו נגדנו מעקבים. לא בגלל שמישהו שם למעלה סימן אותנו, אלא בגלל אנשים שהלשינו עלינו. בהצגות הראשונות שהעלינו הוגשו נגד התיאטרון בערך 20 תלונות רשמיות, בטענה שאנחנו מעורבים בפעילות פוליטית לא-חוקית. אנחנו הפקנו אז הצגות שהצגנו ברחוב, כך שכל עובר אורח היה יכול לצפות בנו. קרה שהמשטרה הגיעה להצגות שלנו, או ליתר דיוק 'המרכז הרוסי לקיצוניות' (יחידה הכפופה למשרד הפנים הרוסי שהוקמה כדי לנהל מעקבים ולהטריד קבוצות שאינן נאמנות לשלטון – י"כ). גם אותי אישית לקחו פעם לתחנת משטרה ועברתי חקירה ארוכה. למזלי יש לי קשרים ובזכות שיחת טלפון אחת הצלחתי להשתחרר. ככה זה ברוסיה. אלמלא אותה שיחה, ייתכן שהיו סוגרים לנו את התיאטרון".
"זה נעשה בצורה מאוד הדרגתית ומתוכננת", מגלה גולדמן-קוך. "גם כשהם כבר עצרו אנשים, לתיאטראות אפשרו לפעול כרגיל. ואז הם סגרו למשל את הארגון שעוסק בשימור הזיכרון של ימי הגולאגים ואסרו עליהם לדבר על מה שהיה בעבר. ואז, ממש ממש לאט, הם התחילו לסגור עוד ועוד דברים, עד כדי אבסורד לפעמים. למשל, הם קנסו ערוץ טלוויזיה שהראה קטע שבו שני גברים אוחזים ידיים וצוחקים יחד. אתה מתבונן בכל זה ואומר לעצמך 'וואו'".
פרעות ושיחות של ניצולי שואה – על הבמה
הם הגיעו הנה 11 איש – שחקנים, נגנים, במאים ומפיקים – וכאן בארץ הם סיפחו אליהם נוספים. באמתחתם הביאו איתם שני מחזות, שמוצגים כעת באופן קבוע בתיאטרון תמונע, אך חברי פולקרו לא התכוונו לעצור כאן. הם מעלים את "הקברט השלישי – הסנה הבוער", מופע המבוסס על מונולוגים של ניצולי שואה, ומתכננים מחזה נוסף על ניצולי מאורעות תרפ"א ביפו.
חשוב להם להדגיש כי אין זה מקלט זמני. כולם טוענים שהם מעוניינים להישאר בארץ, כאן הם רואים את עתידם. את עתידם המקצועי הם רואים כקבוצה, וכבר הם מתחילים לדבר על אפשרות להעלות בקרוב הצגות גם בעברית, שפה שרובם עדיין רחוקים מלשלוט בה. הם גם שואפים ליצור סאטירה שתתכתב עם הנעשה בישראל וכבר החלו לזלוג פנימה גם תכנים ישראליים. השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כבר זכה במונולוג בגנותו. אחד מהשירים בהצגה אחרת הסתיים במילים "אלוהים, שמור על בג"ץ", ברוח המחאה.
"אנחנו תיאטרון עכשווי ורוצים שהמרחק בינינו לקהל הישראלי ילך ויצטמצם כמה שיותר מהר", מכריז גולדמן-קוך. "ואם מדברים על בית, אז אחרי שהמלחמה הזו בעטה אותנו מרוסיה אני כבר לא יכול יותר לומר שאנחנו ב-100% תיאטרון רוסי".
הנתונים מאחורי התופעה
חברי האנסמבל הם חלק מסוג של תת-תרבות של היפסטריות רוסית שמתחילה להיווצר כאן בארץ בעקבות המלחמה. בתל אביב כבר קשה להתעלם מהנוכחות ההולכת וגוברת של צעירים דוברי רוסית שמשתלבים היטב בנוף התל-אביבי.
כ-70 אלף איש עלו ארצה ב-2022 מרוסיה ומאוקראינה בעקבות המלחמה – כמעט מנדט שלם. מדובר בעלייה צעירה ומשכילה של בעלי מקצועות חופשיים, אומנים והייטקיסטים. כמעט כולם דוברי אנגלית מצוינת שהגיעו מהערים הגדולות – בעיקר מוסקווה וסנקט פטרבורג.
"בתחילת המלחמה רוב העולים הגיעו מאוקראינה, אנשים שברחו מהתופת. לאט-לאט ככל שהחודשים חלפו, כך פחת מספר העולים מאוקראינה ועלה מספר העולים מרוסיה", מסביר יאיר סמוליאנוב, ראש תחום קליטת העלייה ב"לובי המיליון", שהוקם כדי לייצג ולקדם אינטרסים של האוכלוסייה דוברת הרוסית בישראל. "מאז הכריז פוטין על גיוס כללי ומצב חירום ברוסיה, מספר העולים גדל. 75 אלף אנשים כבר הגיעו לכאן, 66 אלף מהם כבר הוכרו כעולים חדשים ובערך 9,000 נמצאים על תקן של 'טועני זכאות'. לצורך ההקבלה, בשנים האחרונות שלפני הקורונה – 2017 ו-2018 – בכל השנה עלו מכל העולם יחד 25 אלף אנשים. לפי הסוכנות היהודית, בשנה הקרובה יעלו לכאן עוד 50 אלף מרוסיה ומאוקראינה".
"הרבה מהעולים מעידים בשיחות אחד על אחד שמה שגרם להם לעלות הוא ההתנגדות לשלטון ברוסיה. זו עלייה צעירה מאוד יחסית – כמעט כבר לא מגיעים מבוגרים לארץ שגילם 55 ומעלה", אומר סמוליאנוב ומוסיף: "אין היום שום תמיכה של ממש מהממשלה באומנים עולים, אף שמדובר בכ-15% מאוכלוסיית העולים". התחלנו לקדם יחד עם משרדי הממשלה תוכניות מיוחדות שיעזרו בקליטתם לעולם התרבות הישראלי".
"השחקנים הישראלים היו תגלית ענקית"
השם פולקרו נגזר ממילה לטינית שמשמעותה תמיכה או הישענות. ואכן, לקבוצה הזו יש על מה להישען: הם עוד חוליה במורשת הרוסית בתיאטרון הישראלי, מורשת שמתחילה בקבוצת תיאטרון סמי-מחתרתית אחרת שנוצרה ברוסיה לפני קצת יותר ממאה שנה והקימה ברבות הימים את התיאטרון הלאומי, הבימה, ואת תיאטרון גשר – שהוקם לפני כ-30 שנה כקבוצה של שחקנים עולים טריים מברית המועצות וכעת מאמץ את חברי הקבוצה. גוף נוסף שלוקח חלק בקליטתם הוא תיאטרון תמונע, מוסד תיאטרון הפרינג' הישראלי, שמארח במעונו את ההצגות שמעלה האנסמבל.
שמינה כבר החלה לעבוד כעוזרת במאי בהפקה הנוכחית של "אנה קרנינה" בגשר. גולדמן-קוך קיבל תפקיד קטן באותה הצגה, ומכאן התלהבותו מהעברית. שני שחקנים נוספים כבר שולבו גם הם במסגרת של התיאטרון שבשדרות ירושלים בתל אביב. "השחקנים הישראלים היו תגלית ענקית עבורי, אני ממש מסונוורת מכמה שהם טובים", מתוודה שמינה. "הם מיומנים בכל כך הרבה דברים ששחקן שגדל בחברה לא-חופשית פשוט לא מסוגל לעשות. הם חופשיים! וזה כל כך חשוב לשחקן. יש בהם משהו חייתי, במובן החיובי".
"לשחקנים הישראלים יש מרחב לקבל עליהם סיכונים, אפילו לסכן את כל התפקיד שלהם, באלתור", מוסיף גולדמן-קוך. "התיאטרון הרוסי הוא לפעמים מדויק ברמה מתמטית, ואילו החופש שאתה רואה כאן הוא מדהים".
לאט-לאט פאתוס משתלט על תשובתו של גולדמן-קוך ומתרחש מה שיכול לקרות כנראה רק כשמראיינים שחקני תיאטרון צעירים: לפתע הריאיון נהפך להצגה. הוא גולש לתוך מונולוג טרגי שכאילו נלקח היישר מטרגדיה יוונית: "וואו", הוא אומר בעברית זכה, בטון של פליאה שלאט-לאט מתחלפת בהיסוס. "לא, לא, או-קיי. אני חי. אני בתיאטרון, אני שחקן. אני משחק!" הוא אומר ולאט-לאט פחד משתלט על המונולוג והפאוזות מתארכות. ואז הוא חוזר לרוסית: "אני ער!" הוא קורא וכמעט צוהל, עד שהמציאות שוב משתלטת על התודעה: "אבל יש מלחמה", הוא אומר ומסיים בתוגה את המונולוג.
"ברוסית יש משפט: 'נמאס לנו לחיות בזמנים היסטוריים'. ועכשיו הזמנים הם היסטוריים", אומר גולדמן-קוך, אחרי שסיים את המונולוג. גם לארץ הגיעו חברי הקבוצה לזמנים היסטוריים. חלקם מספרים שכבר הספיקו לפקוד את ההפגנות כנגד המהפכה המשפטית. הם ראו את ארצם משנה את פניה לרעה ואומנם הם לא חוששים יותר מדי לגורלה של ישראל, אך הם פוקחים עין כל העת.
"ללמוד את הדמות שנקראת ישראל"
"אני בהחלט מרגישה מפוחדת בעצמי, ואולי אפילו יותר מהישראלים שנולדו כאן", אומרת אלה גולדמן, אחת מחברי ההרכב ואשתו של ניקיטה. "אנחנו מדברים הרבה על זה שבאנו ממדינה דפוקה אחת ואנחנו לא רוצים להגיע למדינה דפוקה אחרת. אני מפחדת יותר מזה שאני לא באמת מבינה עד הסוף את מה שקורה פה". ניקיטה מצטרף: "עכשיו אני מנסה ללמוד את הדמות שנקראת ישראל".
בתור מי שהגיעו ממדינה שכבר הפכה מדמוקרטיה לדיקטטורה, יש לכם יתרון עכשיו? רוצים לתת לנו כמה טיפים?
"יש סט כישורים מסוים שאתה מפתח כשאתה חי ברוסיה", עונה ניקיטה. "למשל, לא להאמין למה שפוליטיקאים אומרים וגם לא בהכרח למה שאומרים בטלוויזיה. אז אנחנו התרגלנו שצריך לקבל את המידע משלושה מקורות שונים לפחות. ברוסיה, כשההגבלות הלכו והחריפו התחלנו להרגיש את משק כנפיה של ההיסטוריה, לדוגמה איך הפגנה קטנה בוולדיווסטוק יכולה לעורר השפעה אצלנו בסנקט פטרבורג. עכשיו אני מנסה לאתר מגמות כאלו פה בישראל", הוא אומר – ואלה ומסייגת: "זה מבלבל נורא. דיברתי עם הרבה אנשים, אני פשוט לא מבינה איך דמוקרטיה פועלת בכלל. כל החיים שלי הייתי תחת נשיא אחד בלבד, אני לא יודעת איך זה כשמחליפים ממשלה".
האמירה של אלה משחררת מחברי הקבוצה פרץ של צחוק. כולם נרעשים מאזכורו המרומז של פוטין – האיש ששמו לא עלה אפילו פעם אחת בריאיון, אף שרוחו כמו מרחפת מעל כל צעד ושעל של אנשי פולקרו כל העת. השיחה איתם מעלה בעיקר תהיות על יחסיות. עבור מי שלא מכיר שום צורת שלטון זולת האוטוקרטיה הפוטינית, המעבר לישראל מזמן הלם תרבות פוליטי. את העובדה שהם חוששים פחות לעתידה של ישראל אפשר לייחס כנראה לכוחה של היחסיות הזו.
"לפני כמה חודשים, כשההפגנות רק התחילו, הלכתי להפגנה ופתאום חשבתי שאם אני הולכת להפגנה אז תהיה שם משטרה ויכול להיות שיכו אותי או יעצרו אותי – אז אני צריכה לרשום את מספרי הטלפון של החברים שלי ושל ההורים שלי, כי ייקחו את הטלפון שלי במעצר. ואז קלטתי שאני לא צריכה את כל זה, כי אני בישראל (וכולם מצחקקים בהזדהות). זה כל כך מוזר לי. פה אני הולכת להפגנה ויש המון אנשים, והם שרים והם ממש מתחשבים, שלא ידרכו זה על זה. אני לא יכולה להסביר לך עד כמה זה מוזר לי".
למה הרגשת לא מוגנת ברוסיה?
"אני חושבת שזה קשור להיסטוריה, לכל הסיפורים של ההורים שלי וסבא וסבתא על ברית המועצות והגולאגים. ברור לי שמי שחי כל חייו בישראל יתקשה להבין את זה, אבל כשאני ברוסיה ואני רואה ברחוב שוטר או חייל אני פשוט רוצה לעבור לצד השני של הכביש. בקיץ כשהיו המתקפות מעזה ראיתי את כיפת ברזל פועלת וחשבתי כמה מדהים זה שהממשלה שלי מגינה עלי. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי כך. בכל חיי ברוסיה לא הרגשתי ככה".
בשלב הזה מתערבת בשיחה ליזה שקולניק, המפיקה ה"מקומית" של הקבוצה, פעילה בעולם הפרינג' ועולה ותיקה שעלתה בשנות ה-90. לפני כמה חודשים "אימצה" את הקבוצה ומאז היא מנהלת את ענייניה מול הרשויות כאן. היא גם סייעה בתרגום דבריהם של חברי ההרכב. "עזבתי את רוסיה כבר לפני זמן רב, אבל אני מבקרת לפעמים", היא אומרת. "אני מרגישה שברוסיה המדינה פשוט שמה ז** על האזרחים, וזה תמיד היה ככה. הם פשוט שונאים את האזרחים, כאילו הציבור הוא המשרת של הממשלה האליטיסטית. פה בישראל, עם כל מה שקורה כאן, זה ממש לא אותו דבר".
"זה היה כזה שוק שיאיר לפיד חי. שהוא חי!" מסכם גולדמן-קוך את הפרק הזה בשיחה בסוג של מונולוג נוסף בעברית מתאמצת. "מדהים שהוא לא במאסר ולא מלווה באבטחה מרבית. ושאף אחד לא ניסה להרעיל אותו. לא. הוא חי!"
הזיכרונות מהמעצר בהפגנה ברוסיה
הפגנות הן כאמור עניין שאינו זר להם. לא רק בישראל, גם שם ברוסיה רבים מחברי הקבוצה השתתפו בהפגנות שפרצו בתגובה על הפלישה לאוקראינה. אם תשאלו שתיים מהם – אנה גינזבורג ודאשה דלמן – זה נגמר בחוויה הלא כל כך סימפתית של מעצר.
"נשארנו ברחוב, אחרי שההפגנה כבר הסתיימה, ולא עשיתי שום דבר מיוחד. היו ברחוב הרבה אנשים שצעקו קריאות להפסיק את המלחמה ומבלי לשאול יותר מדי שאלות פשוט עצרו שם בערך 30 איש", מספרת גינזבורג, אחת מהמפיקות של הקבוצה, בת 22 בלבד. "זה היה אקראי לגמרי. לקחו את כולנו לבית המשפט להארכת מעצר, חלק שחררו בערבות, ואותנו ועוד כמה בנות החליטו להשאיר במעצר ארבעה ימים. האמת שזה היה מצחיק. למרות שזה משעמם להיות במעצר, זה זמן טוב להיות עם עצמך, בלי הטלפון".
"כשאתה במעצר ברוסיה, לאנשים במשטרה יש כוח, והתחנה היא הממלכה של השוטר, הוא יכול לעשות שם מה שהוא רוצה", מסבירה גינזבורג, שחולמת להפוך את חוויות המעצר שלה יום אחד למופע סטנד-אפ. "אתה רק צריך לשחק את המשחק ולעשות מה שאומרים לך, כי אם תאמר את דעתך או תתנהג קצת לא בסדר אתה תישאר שם כמה שבועות. זה אומר ששוטר יכול פשוט להגיד לך להתפשט ואין לך ברירה. לא הייתה אלימות פיזית, אבל כן חוויתי שם אלימות מנטלית. כשהם לקחו ממני טביעות אצבעות אני ניסיתי למחות. היו שם שוטר ושוטרת ואז השוטרת אומרת לי, 'למה את לא רוצה לעשות את זה? הגבר הנאה והסקסי הזה ייגע לך בידיים, את תיהני מזה'".
"אני מחפש את הבית, אולי עוד אמצא"
הצפייה בקברטים של פולקרו היא חוויה מסובבת ראשים, פשוטו כמשמעו. בקברט "די בלומן" הקהל עומד לאורך כל המופע והשחקנים מסתובבים בין הצופים כל העת. הם קופצים על השולחנות, רוקדים על המדרגות או נצמדים ובוהים בך בתימהוניות. המתח בשרירי הצוואר גדול שבעתיים אצל דוברי העברית, שבפיצול הקשב צריכים לשלב את החוויה עם כתוביות התרגום המוקרנות על הקירות בצידי האולם.
על מחול הטירוף הזה מנצח גולדמן-קוך. אלא שהתפקיד הראשי יועד בכלל לשחקן אחר בקבוצה. אותו שחקן נמצא כעת ברוסיה לאחר שתוקפה של אשרת התייר שבזכותה נכנס לישראל פג. שחקן אחר בהרכב נאלץ לעזוב לגיאורגיה בנסיבות דומות. בת הזוג שלו, אף היא חברה בהרכב, התבשרה ממש בתום הריאיון שהבקשה שהגישה לאפשר לו להיכנס לישראל סורבה.
רק כמחצית מחברי הקבוצה הם זכאי עלייה על פי חוק השבות. נוסף על השניים שכבר הגיעו לישראל ואולצו לעזוב, יש כמה חברים נוספים בפולקרו ששהותם כאן היא על זמן שאול. מי מהם שנמצא כנראה במצב העדין והמסובך ביותר הוא אנטון ורקסין, או טוני, או אנתוני. תלוי באיזה מצב רוח אתם תופסים אותו, הוא עצמו לא בטוח איך להציג את עצמו. ריבוי השמות הזה הוא כנראה לא מקרי. ורקסין, שחקן וגם גיטריסט בלהקה שמלווה את פולקרו, מתקשה למצוא את מקומו. "אני מרגיש שאני כבר לא יודע מה זה בית. איבדתי את התחושה של בית. אני מחפש אותו, אולי עוד אמצא".
ורקסין, בן 23, הוא יליד דונייצק שבאזור דובר הרוסית במזרח אוקראינה – היום ממש בלב הקרבות. כשפרצה המלחמה באזור, ב-2014, הוא עקר לסנקט פטרבורג. עכשיו, כשברח שוב, הוא נתון בסיטואציה בלתי נתפסת. לרוסיה לא רק שאין לו כוונה לחזור, הוא למעשה לא יכול עוד לחזור אליה. זה המצב של כמעט כל חברי האנסמבל, העלולים למצוא עצמם נשלחים לכלא בעקבות ביקורת אנטי-מלחמתית ואנטי-שלטונית שהם מפרסמים בגלוי נגד השלטונות במוסקווה ברשתות החברתיות. הגברים בחבורה נמצאים במצב בעייתי במיוחד בשל גיוס החובה שהונהג במדינה.
"מבחינתי, אני פשוט רוצה לא למות. זה כל מה שאני רוצה, לא יותר מזה. אני חושב כבר כמה שנים לעזוב את רוסיה. וכמובן, כמו כולם, כשהתחילה המלחמה היו לי קשיים לעזוב את המדינה, אבל הבנתי שאין לי ברירה אלא לעזוב. עכשיו אני באמת לא יודע מה אני רוצה לעשות. היה לי בית ואיבדתי אותו. הדבר היחיד שנשאר לעשות הוא מה שאני טוב בו, והדבר היחיד שאנחנו כקבוצה יודעים לעשות הוא לקדם ערכים של חירות ואנושיות. לכן הגענו לפה יחד ולא התפזרנו ברחבי העולם, כדי להמשיך לעשות תיאטרון. אני בטוח שבכל אחד מאיתנו יש הצורך הקיומי הזה, לנסות לשפר את העולם".
המהלך שיאפשר לחבורה להישאר בישראל
כעת אנשי פולקרו שואפים להפוך את המצב המורכב שלהם למעין תקדים. הם נתלים במעמד "מומחה זר" – הסעיף המאפשר לספורטאים זרים לשחק בישראל ושהשימוש בו נפוץ גם בתחומי האומנויות, אך לא בתיאטרון. הכרה בשחקנים שאינם זכאי עלייה כ"מומחים זרים" תאפשר להרכב להתאחד מחדש. אך כתנאי לכך נדרשת הכרה פורמלית בפולקרו מצד משרד התרבות והספורט כמוסד תרבות חדש. אף על פי שכבר החלו בהליכים ואף הקימו עמותה לפני כמה חודשים, ברור לכול שהתהליך יהיה ארוך וקשה.
"הסיפור שלי קצת אחר", אומרת פולינה וינגורודובה, חברה באנסמבל. "אני לא יהודייה, אבל בעלי יהודי. עכשיו אנחנו עוברים תהליך ארוך מאוד כדי שאוכל להישאר כאן. אני לומדת עברית, אני עובדת בגן ילדים. אני מנסה מאוד בכנות להשתלב פה, להיות ישראלית. אבל אני מרגישה שישראל לא רוצה אותי. בעלי כאן כבר שמונה שנים והוא השתתף בכל ההפגנות שהיו עד עכשיו. אנחנו הולכים להפגנות כי אנחנו מרגישים שיש פה עתיד למדינה חופשית. האנשים שאני פוגשת פה לבביים מאוד, ואני מרגישה את האהבה והתמיכה שלהם. האנשים פה טובים ממש, אבל המערכת פחות".
"אני מגיעה ממשפחה יהודית, הילדים שלי יהודים", אומרת שמינה, במאית הקבוצה, והיחידה בה שהיא בעלת משפחה. "כאן אולי בפעם הראשונה הרגשתי בבית. אבל אז הבנתי שהמקום שלי פה הוא מקום פריווילגי וזה לא הוגן, כי רק 60%–70% מהקבוצה שלנו יהודים. הקבוצה שלנו מורכבת מאנשים שרוצים לחיות פה ולעבוד פה. האומנות שלנו היא לא הדבר היחיד שחשוב".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv