השבוע העלה רן תגר, פעיל בהפגנות נגד הממשלה ועו"ד במערך הסיוע המשפטי לעצורי המחאה, פוסט ששותף יותר מ-300 פעמים בפייסבוק. "יש לי כמה חברים שלא נוקפים אצבע בכל מה שנוגע למחאה. אני לא מדבר על צעדות לירושלים, על התנדבות, על תרומות כספיות או על הגדלת ראש באופן כללי. וואללה, אפילו להפגין הם לא יוצאים", כתב תגר. "לא שזה לא מעניין אותם, זה פשוט לא מסתדר להם עם התוכניות. נורא לחוץ להם לצאת בחמישי, או שיש כדורגל בשבת, או שהם עשו שאכטה ואין להם כוח. לא, כי הרי להמונים שיוצאים להפגין – החל מהגשם והקור של ינואר ועד לחום והלחות של יולי – מאוד כיף להפגין מדי מוצ"ש וימי שיבוש. כיף להם להיעצר ולחטוף מכות [...] אז לכל אותם חברים שלי, אתם יכולים להתבייש".
הרגשות שמתאר תגר, בשגרה עורך דין פלילי, לא הופיעו בבת אחת. אבל לכתיבת הפוסט – שפורסם יומיים לפני שהחוק לביטול עילת הסבירות אושר בכנסת – קדם אירוע נקודתי. "בשבוע שעבר הייתי עצוב במיוחד לפני אזכרה של חבר קרוב, דולב קידר, שנהרג ב'צוק איתן'. אני כל הזמן חושב מה הוא היה אומר על מה שקורה במדינה. חזרתי מהפגנה, נכנסתי לפייסבוק, ודבר ראשון שאני רואה שם זה תמונה של חברה מבלה באיזה בר. יש לה ילדים קטנים ואין לה דרכון זר, ככה שיש לה את כל הסיבות לדאגה, אבל היא בוחרת לא להפגין. אני מסתכל על הטלפון ושואל, 'מה, היא גנובה? איזה לצאת, אחותי?'. אז כתבתי את הפוסט הזה, כי בין הפגנה להפגנה, בין שחרורי העצורים והלילות בתחנות המשטרה, היושבים על הגדר כל כך מכעיסים אותי. אנשים בני 70 חוטפים מכות, וחלק מחבריי בני ה-40 לא מסוגלים לעשות את המינימום: לבוא להפגנה, לחכות שהרחפן יקלוט אותם וללכת".
מה קרה בעקבות הפוסט?
"חברה אחת כתבה לי שיש בו המון שיפוטיות, ואני אמרתי לה שאין לי זמן לפתוח לשכת סעד וליטוף אגו. אם האנשים האלה לא הבינו בטוב, שיבינו במילים לא נעימות לאוזן. חברה אחרת כתבה שבעקבות הפוסט היא יוצאת להפגין. את יודעת, לפני שבוע ראיתי חבר שלא מפגין, והוא חיבק אותי ואמר לי, 'אחי, איך אני גאה בך'. לא עניתי לו, אבל חשבתי: 'מי צריך את הגאווה שלך, מי צריך את הלייק שאתה עושה כדי לצאת ידי חובה ולמרק לעצמך את המצפון. השאלה היא איך תסתכל בעיניים של הילדים שלך כשהם ישאלו אותך מה עשית בזמן הזה".
ואותה חברה עם התמונה בבר?
"ביום שהעבירו את ביטול עילת הסבירות היא העלתה שוב תמונה שלה עם חברות בעוד בילוי, ומאוד ירד לי ממנה. היא יושבת בבר, ו-500 מטר ממנה חוטפים מכות אנשים שנלחמים גם על הזכויות שלה. אני חושב שלאנשים האלה יש בעיה ערכית: כשלדעתם קפלן מלא, אז אין בהם צורך. זו המקבילה האזרחית להשתמטות".
תומר פרת, תושב תל אביב: "יש לי חברה שהיא תמיד פסיבית, אף פעם לא מלכלכת את הידיים, ואני מתחיל לסלוד ממנה. היא לא עושה כלום למען אחרים, וזאת תכונה שאני לא מעריך"
שבעה חודשים נמשכת המחאה נגד מה שהממשלה מכנה רפורמה משפטית ומתנגדיה מכנים הפיכה משטרית. לא משנה אם אתם בעד או נגד – אגב, סקר חדשות 12 מהשבוע מצביע על כך שרק 22% מהנשאלים תומכים בממשלה בנושא הזה – כנראה לא תשכחו את היום שבו מחוץ לכנסת המדינה בערה, ובתוכה אישרה הקואליציה חוק שאוסר למעשה על בתי המשפט להתערב בהחלטות הממשלה ונבחרי הציבור. יש תאריכים שאי אפשר לשכוח, ואנחנו נזכור את 24.7.2023: מה עשינו, איפה היינו, מה חשבנו והרגשנו.
מי שבוודאי לא ישכחו הם מאות אלפי האזרחים שמוחים נגד מדיניות הממשלה במוקדים שונים ברחבי הארץ. בשבוע האחרון, לצד המרוץ נגד השעון עד להכרעה בכנסת, גברה האלימות המשטרתית נגד המוחים; הרשת הוצפה בתמונות ובסרטונים של שוטרים מכים, גוררים בשיער, דורכים על ידיים, חונקים ומכים באגרופים את המפגינים. הפער בין התנגדות ברחוב להתנגדות מהכורסה בבית נעשה מוחשי מאי-פעם.
"אם בתחילת המחאה ראינו קונפליקטים על רקע אי-הסכמה לגבי ההפיכה המשפטית, אז עכשיו יש קונפליקטים על רקע הפערים באופן שבו אנחנו מביעים התנגדות", אומרת ד"ר הדס שהרבני סיידון, פסיכולוגית קלינית, ממובילות מחאת בריאות הנפש נגד התוכנית המשפטית. "יש אנשים שמתנגדים להפיכה אבל אומרים שאולי צריך להתנגד באופן אחר ולאו דווקא להפגין, או שיושבים מול הטלוויזיה ומצקצקים בלשונם אבל לא עושים מעשה. המוחים מתחילים להרגיש שהאנשים האלה הם אוכלי חינם. הם אומרים, 'אנחנו נלחמים והם הולכים ליהנות מהתוצאה בלי להשקיע משאבים'. לתפיסתם יש בזה מידה של פרזיטיות, של נצלנות: הם רוכבים על זה שאני מפסידה שעות עבודה, שינה, זמן עם הילדים. הם חושבים שאני צודקת, אבל לא רוצים להפסיד את כל אלה. לכן אנחנו רואים את הכעס מופיע".
אפשר לטעון שהכעס מובן.
"אבל זה מאוד עצוב, כי היכולות שלנו לפעול במסגרת של התנגדות הן שונות, ואנחנו חייבים להפעיל חמלה ומידה של רעות והכרה בפערים. במקום לכעוס אפשר להגיד שכל אחד עושה כפי יכולתו. אפשר להסביר להם שאנחנו במסע ארוך, ויכול להיות שאני נמצאת בראש החץ של להק העופות שחוצה את השמיים, אבל עוד מעט אתעייף, לא אוכל להיות בראש החץ, ומישהו אחר יוביל".
מה חתול עכשיו
החברה הישראלית נמצאת בעיצומו של שבר כלכלי, ביטחוני, חברתי ונפשי. יהיה קשה לאחות את הקרעים, אם בכלל יזדמן לעשות את זה. העצבים של כולנו רופפים, המצב הנפשי עדין ושברירי. עוד לפני תחילת המחאה דווח כי 25% מהפניות לעמותת ער"ן היו קשורות למצב במדינה, ובהמשך עלה הנתון לכ-40% מהפניות. מעניין היכן נעמוד השנה במדד האושר העולמי.
רן תגר (מימין), פעיל בהפגנות ועו"ד במערך הסיוע המשפטי לעצורי המחאה: "לאנשים שלא מפגינים יש בעיה ערכית: לדעתם אין בהם צורך כשקפלן מלא. זו מקבילה אזרחית להשתמטות"
"אנחנו מקבלים מאות פניות בחודשים האלה, בשבוע האחרון יותר מתמיד, וזאת רק ההתחלה. הרבה פעמים אנחנו מקבלים פניות זמן-מה אחרי האירועים", אומרת ד"ר שהרבני סיידון, שהקימה עם קולגות שלה מערך סיוע נפשי עבור המפגינים. "עיקר הפניות קשורות לתחושת של חוסר אונים, ייאוש וחרדה, הרגשה שהסדר הטוב מתמוטט. זאת חבלה נפשית ישירה, כי על מה אנשים נסמכים? הם רוצים שיהיו שכל ישר, סבירות, היגיון. בכאוס אנשים מתפרקים, ובתוך זה יש מי שמקדישים לילות כימים לפעולות של התנגדות. אחד הדברים שהכי מחזקים את הפעולות הללו הוא תחושה של שותפות ורעות, כמו אחוות לוחמים. ואחווה כזאת מבוססת על שוויון, כמו בצבא העם".
אלא שרבים מהמפגינים אינם חשים אחווה כזאת. ליאת, מזכירה רפואית שמעדיפה להתראיין בעילום שם: "אני לא רוצה שקולגות שלי יקראו את הכתבה הזאת ויידעו כמה קשה לי לעבוד איתם. עם חברים אפשר לנתק קשר, אבל מה עושים עם אנשים שחייבים להמשיך לעבוד איתם, למרות שחשים כלפיהם כעס או חוסר הערכה? אם הייתי יכולה לומר להם מה דעתי עליהם, היינו צריכים להיפרד לישראל ויהודה גם בעבודה".
את היחידה במקום העבודה שלך שמפגינה?
"זה מקום קטן, רובם לא מפגינים. הם שואלים אותי על ההפגנות כמו תייר שמתעניין בקואלה החדש בגן החיות, אבל מעולם לא הגיעו. חלק אומרים שאין להם כוח, חלק 'לא מתעניינים בפוליטיקה'. מה קשור פוליטיקה? אני לא מבינה את הנשים שמדחיקות את החוקים שפוגעים בנשים כאילו שהן לא ירגישו את ההשפעות על בשרן, אם לא היום אז מחר. אני מרגישה שהם ואני נמצאים בעולמות מקבילים. הם מתעסקים בהבלי הקיום הקטן שלהם, כמו שעשיתי לפני ההפיכה ואני מקווה לחזור לעשות אחריה. שטויות כמו להזמין נעליים מהאתר הזה, יוגה כזו או כזו, 'האח הגדול'. אני אומרת את זה הכי בוטה שיש: הם אנשים פחות טובים בעיניי. נעשה כאן במחשכים משהו כוחני ומרושע, הפיכה של המדינה מדמוקרטיה לדיקטטורה, ואתם יושבים בבית? הדעת לא תופסת. אני מאמינה שיש צו מוסרי להילחם עבור מה שטוב ונכון".
ד"ר הדס שהרבני סיידון, פסיכולוגית קלינית: "המוחים מתחילים להרגיש שהאנשים שיושבים בבית הם אוכלי חינם. לתפיסתם יש בהם מידה של פרזיטיות, של נצלנות"
מה עם חברים, חברות?
"עד לא מזמן הייתה לי חברה קרובה, מישהי שזכויות המיעוטים חשובות לה. שאלתי אותה למה היא לא מצטרפת והיא אמרה שההפגנות חסרות השפעה. היא אמרה 'אני יודעת מה צריך לעשות', מנתה את כל מה שצריך והודיעה שכשזה יקרה היא תצטרף. מאז כל הדברים האלה קרו, והיא עדיין לא באה. אפילו לא פרסמה פוסט בנושא, ומדובר בבחורה מאוד פעילה ברשתות. הייתה לנו פגישה מתוכננת שחזל"שתי, ולא תהיה עוד. אני מאפשרת לחברות לגווע, כי שקט הוא רפש".
למה חוסר הפעולה מעורר אצלך כזה כעס?
"אני לא אדם פוליטי. עד השנה הפגנתי רק פעם אחת בחיים, אבל עכשיו אני עוסקת בזה יום ולילה. כותבת מכתבים לחברי כנסת, מפגינה בכל הארץ, עושה מה שאני יכולה. חיילת פשוטה, אבל מתמידה. אני חוזרת הביתה מהפגנה בחום, בשמש, מול שוטרים אלימים, עם מאות אלפי אנשים שמתעלים לדרגות גבוהות של עשייה ונתינה, נכנסת לאינסטגרם – ורואה חברה שהעלתה פוסט על החתול שלה. חברה אחרת מעלה תמונה שלה עושה יוגה בים עם החברות. יש לי אפס הערכה לאנשים האלה, במקרה הזה נשים צעירות ממני שאין להן ילדים. יש להן יותר פנאי מאשר לי, ועדיין הן לא יוצאות להפגין. אני החלטתי לא לבזבז את הזמן שלי על אנשים שלא הקדישו מזמנם כדי להילחם על המדינה. אני לא מתקשרת להודיע להם שיחסינו הסתיימו, אבל הם הסתיימו".
עכשיו, אחרי שבוטלה עילת הסבירות, יש הטוענים – אמרנו לכם שהפגנות לא עובדות.
"לשמוע ביקורת על ההפגנות מאנשים שלא מגיעים, או מגיעים לעתים רחוקות כדי לצאת ידי חובה, זה כמו לקבל הוראות הכנה לריזוטו משוטף הכלים במסעדה. קוראים לזה הטיה קוגניטיבית: הם מפרשים את המציאות באופן שנוח להם כדי להצדיק את העובדה שהם מסריחים על הספה בבית".
משהו בהרגשה הפרטית שלך השתנה בעקבות ההכרעה בכנסת?
"אני מיואשת, התכנסתי פנימה ללקק את הפצעים לפני שאחזור לשדה הקרב. אחת האכזבות הגדולות הייתה ההבנה שיש הרבה דגים בים, אבל יש גם הרבה פלנקטון. חלקיקים קטנים שנעים במרחב הציבורי ונותנים לעצמם להיסחף עם הגלים והמערבולות בלי לנסות להשמיע קול או להשפיע, פשוט להיסחף בזרם. אני לא יודעת איך הם יכולים לחיות עם עצמם ולא מבינה את המנגנון הפסיכולוגי הזה שלהם, והאמת – אני גם לא רוצה להבין".
את ואני והמלחמה הנוכחית
דניאל חקלאי, עורך דין פלילי המתמחה בעבירות צווארון לבן וממייסדי מערך ההגנה לעצורי המחאה, היה לפני שבוע במסיבת יום הולדת. האווירה הייתה נעימה, השיחות היו מעניינות, אבל בשלב מסוים מצא את עצמו חקלאי נרדם על הכיסא. "נכנסתי לשיחה עם מישהו שאומנם מתנגד להפיכה, אבל מאוד מהר הבנתי שהוא לא מפגין, לא מתעניין במאבק, חי את חייו כאילו כלום לא קורה. הוא ישב מולי ודיבר על העבודה שלו, על המשכנתה, ומאוד מהר הרגשתי שעמום גדול. העיניים שלי נעצמו והתחלתי להירדם מול הפרצוף שלו".
למה?
"אני יודע שזה מאבק למען זכויות האדם של כולנו, גם של החלאות הכי גדולות, וגם של אלה שלא עושים כלום. אני לא מפסיק לראות את האנושיות שלהם, אבל משהו בהם מעורר בי מועקה, והגוף שלי מגיב לזה. אני רואה את האנשים האלה שמתנגדים להפיכה ולא עושים כלום בשני היבטים, המוסרי והפסיכולוגי. הפסיביות שלהם אנוכית, יש בה משהו פסול מוסרית. מההיבט הפסיכולוגי, צורת הקיום שלהם נראית לי שטחית, צרה, עוצמת עיניים, ואני פיזית לא יכול לשאת את זה. אם אני פוגש חבר כזה אני מנסה לעודד אותו, לא חופר לו, מסביר שזאת חובה, מאבק קיומי. 'תסתכל על הבנות שלך, תבין את הסכנה'. אבל אני עושה את זה תמציתי.
"אחרי השבוע, שבו הממשלה הניחה את אבן הפינה לדיקטטורה, אני מקווה שכל מי שמתנגד להפיכה המשטרית ולא כתב עד היום פוסט, תלה שלט מחאה, הגיע להפגנה – יתעורר ויעשה משהו, קטן ככל שיהיה, ויתרום למאמץ המשותף הזה".
עו"ד דניאל חקלאי, ממייסדי מערך ההגנה לעצורי המחאה: "זה מאבק למען הזכויות של כולנו, גם של אלה שלא עושים כלום. אני רואה את האנושיות שלהם, אבל משהו בהם מעורר בי מועקה"
מאיה ורחל (שמות בדויים), חברות ילדות מאזור השרון, מצאו את עצמן בחודשים האחרונים במבחן מתמשך. "רחל הייתה בהתחלה באיזה שתי הפגנות כי היא עברה שם בדיוק והסתדר לה", מספרת מאיה. "באחת מהן היא הביעה חוסר שביעות רצון ממספר האנשים שהגיעו, והרגשתי שאני לא מספקת לה את הבידור שהובטח לה. היא סימנה וי ונעלמה. יש לה ילדים קטנים, היא עובדת הרבה, אני מבינה. אבל היא מוצאת זמן לצאת לברים, לטוס לחו"ל. היא מדברת איתי על ענייניה ומצוקותיה ואני מרגישה שהיא חיה בסרט, בעולם מקביל. שהיא לא מחוברת למציאות. אני אוהבת אותה, היא לא חדלה להיות האדם שהכרתי, אבל עכשיו אני מרגישה שהיא נוטשת אותי, כי היא לא שותפה שלי במאבק שהוא גם למענה, גם למען הילדים שלה".
כל אחד עושה מה שהוא יכול, לא?
"אין לי ציפייה שכולם ייתנו מעצמם באותה מידה. יש לי ציפייה לסולידריות, שכל אחד ייתן משהו. לא חייב כל שבוע, לא חייב בקפלן. אפשר לתרום כסף, אפשר לעשות המון דברים. אבל בעת הזאת אי אפשר לשבת על הגדר ולתת לאחרים לעשות למענך".
יצא לך לדבר על זה עם רחל?
"באיזשהו שלב שאלתי אותה אם היא חיה בשלום עם הפסיביות הזאת, והיא הפתיעה ואמרה שלא, שהיא מרגישה אשמה. ייאמר לזכותה שהיא לא ניסתה לתרץ את זה".
רחל, את באמת מרגישה אשמה?
"בכל פעם שיש הפגנה ואני לא שם, יש לי תחושה לא נעימה שמשאירה אותי עם האגואיזם שלי. אבל עדיין אני אומרת לעצמי שזה כבר קורה ולא נורא שאני לא שם, אני כולה בן אדם אחד".
שתומך במחאה?
"אני לחלוטין תומכת, לכן הגעתי כמה פעמים בהתחלה, רק שנוצרה אצלי תחושה שהדבר מתקבע ומתרחש בלעדיי ושאין משמעות לשאלה אם אקח בזה חלק או לא. אבל ברור לי גם שאם כולם היו נוהגים כמוני, לא היו באים אנשים. הכעס של מאיה כלפיי סביב הדבר הזה הלך וגבר, ואני מבינה אותו".
אתן עדיין בקשר?
מאיה: "כן, ואנחנו מדברות על זה".
רחל: "בגלל השיחות האלה החלטתי לחזור להפגין".
מאיה: "עם חברה אחרת ניתקתי כל קשר ואין לי שום כוונה לחזור. מה שמעניין אותה לאורך כל החודשים האלה זה צימרים ונופש עם החבר שלה, מסעדות ואירועים חברתיים ומילים ריקות על העצמה נשית. אף לא פעם אחת מילה על מה שקורה, בטח לא הפגנה. אני מרגישה שאין לי שום דבר במשותף איתה. הקיום שלה בעיניי דל וחלול".
ליאת זנד (בלבן), גבעתיים: "מדהימים אותי הורים של בנות או של ילדים להט"בים שמזדהים עם המחאה, אבל חם להם, אבל בדיוק יש להם תוכניות. לשום חבר אין תירוץ להישאר בבית"
"יש לי חברה שלא מסוגלת להפגין עם כולם, קשה לה עם ההמונים", אומר תומר פרת, אב לשני בנים, תושב תל אביב. "אני מבין את זה, גם לי היה קשה ותמיד חששתי מההמון, כי המונים נסחפים וכל מיני מחשבות כאלה. אבל זה עבר לי, כי ההמונים האלה נלחמים עכשיו על הדבר הנכון ואני לא מרגיש כמו חלק מהעדר. יש לי תחושת חובה אזרחית, ואני אומר שככל שיהיה יותר גשם ויותר חם, יותר מכת"זיות ויותר בואשים, אני ארצה לצאת יותר. באש ובמים. ואז יש את החברה הזאת שהיא תמיד פסיבית, שיודעת הכל אבל אף פעם לא מלכלכת את הידיים, ואני מתחיל לסלוד ממנה. אין בה שום דבר שאני רוצה או צריך, כי היא לא עושה כלום למען אחרים. זאת תכונה שאני לא מעריך".
עד כלות הנשמה
קרן גל מיכלזון, פסיכולוגית קלינית חינוכית, מזהירה מהנטייה להתלהם. "מצבי קונפליקט או מריבה בין חברים הם אמצעי לחידוד עמדות. יש ויהיו מחירים חברתיים למצב שנוצר, לפעמים זה משפר את המצב ולפעמים גורם לאכזבה, שבר וכאב, ועדיין – חשוב עכשיו לא לתייג אנשים, חברים או בני משפחה כ'רעים' או 'מפלצות' או 'חלשים', אלא להכיל את השונות בינינו".
ועדיין, אנשים מדברים על חברים במונחים של נטישה והשתמטות.
"מה שקורה הוא אירוע היסטורי, והמציאות החדשה מושכת אותנו לנקוט עמדה. אנשים חשים איום קיומי, ונוצרת קבוצה גדולה שמוצאת את עצמה במקום שהוא לא היה טבעי לה, בהתנגדות אקטיבית ותקיפה. זאת עמדת קצה, זה חדש בזהות העצמית שלנו, הדפוסים שלנו משתנים והם לא מה שהיו. על הרקע הזה נוצרים הרבה מתחים חברתיים, כי אנשים משרטטים קו מאוד ברור של 'זה כן וזה לא, זה טוב וזה רע, זה שחור וזה לבן'. יש נטייה לראות דברים בהקצנה, כי המצב קיצוני. כשבחוויה שלך את בסיטואציה הישרדותית, זה לא זמן לראות גוונים באמצע".
ליאת זנד (58), כותבת תוכן דיגיטלי מגבעתיים, בהחלט מרגישה כמי שמנהלת קרב הישרדות. היא לא הפסידה שום הפגנה מאז תחילת המחאה; כשטסה לחופשה בחו"ל, היא עשתה אותה קצרה מספיק כדי לחזור לקפלן במוצ"ש. "הדבר הזה הוא היחיד שמחזיק אותי שפויה איכשהו", היא אומרת. "האנשים שם בחוץ הם הכי טובים, האנשים שאני רוצה לחיות איתם. פגשתי שם גם חובשי כיפות וחרדים, ואלה האנשים שהם השבט שלי, שרוצים לחיות כאן כמו שאני רוצה ואיתם אני לא מרגישה לבד".
קרן גל-מיכלזון, פסיכולוגית קלינית: "אנשים חשים איום קיומי. יש נטייה לראות דברים בהקצנה, כי המצב קיצוני. כשבחוויה שלך את בסיטואציה הישרדותית, זה לא זמן לראות גוונים באמצע"
מי כן גורם לך להרגיש לבד?
"מדהימים אותי הורים של בנות או של ילדים להט"בים שמזדהים עם המחאה, אבל חם להם, אבל בדיוק יש להם תוכניות. לא עוזר להסביר להם שהמחאה היא הגב של כל תנועת ההתנגדות הזאת. אנשים על כיסאות גלגלים, אנשים בני 80 ו-90, צועדים איתנו מגבעתיים שמונה קילומטר הלוך וחזור לקפלן. לשום חבר אין תירוץ להישאר בבית. הם אומרים לי על הפעילות שלי 'איזו נהדרת את', ואני לא רוצה להיות נהדרת".
את אופטימית?
"אני מאמינה שאנחנו ננצח, אבל שזה יהיה ניצחון זמני – לחמש–עשר שנים הקרובות, כי דמוגרפיה וכי סמוטריץ' ובן גביר לא הולכים לשום מקום. אני כל הזמן מריצה בראש שלי תוכנית הגירה, וכשחברים שואלים למה אני מפגינה אם אני לא רואה כאן עתיד, אני אומרת להם שהמקום הזה הוא שלי. ההורים שלי פה, הם היו שותפים בבנייה של המדינה הזאת. אני לא אוותר למנוולים האלה ואילחם כל עוד אפשר".