השבוע הגורלי הזה בתולדות ישראל, זה שבו צמד המילים "מלחמת אחים" היה כנראה רלוונטי יותר מתמיד, נפתח ברחבת הכותל. יותר מתשעה קבין של סמליות היו באירוע הזה, שהוגדר "תפילה משותפת לאחדות". לאחר שנכללה בלוח הזמנים הרשמי של המחאה, גדשה הרחבה בראשון בבוקר. וכיאה לכותרת הרשמית של האירוע, המגוון האנושי כלל כמה ממיטב ה"אנרכיסטים" מצד אחד, ומהעבר השני כמה מהדמויות הבולטות בימין המתנחלי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
ובין כל אלו מסתובבת מי שסומנה כבר בראשית הדרך כמנהיגת המחאה, פרופ' שקמה ברסלר. "אין לי ציפיות לכלום", מסמנת ברסלר את הצפוי השבוע מבחינתה. "אתמול (שבת) היה לנו יום של התרוממות רוח. החל מה'עלייה לרגל' לירושלים וההפגנה בקפלן והאירוע של המילואימניקים. אבל יש דאגה גדולה לעתיד של המקום הזה: זו לא הישורת האחרונה, הציבור מראה שזו רק שריקת הפתיחה. האירוע הזה משקף את הרצון לנורמליות, לעצירת הטירוף". לפי מידת תשומת הלב שהיא מושכת, נדמה לעיתים שברסלר היא אולי אימו של הנער בן ה-13 שבעוד רגע יעלה כאן ברחבה לתורה. תעיד כמות החיבוקים, הטפיחות על השכם ובקשות הסלפי מזרים מוחלטים. אנחנו עוד נחזור אליה.
הפיוטים והמסר המאחד לפני ההצבעה המכריעה
אם כבר בר מצווה, התפילה מתפתחת למעגל שירה רב-משתתפים. על חבר המזמרים מנצח לא אחר מיהודה גליק, חבר כנסת מהליכוד לשעבר, שבהמשך היום עוד ינהל ויכוחים פוליטיים לוהטים אך מחויכים עם כמה מהמוחים. שירי מולדת משתלבים לסירוגין עם פיוטים מהמקורות, "לו יהי" עם "אדון עולם". הקו המוזיקלי האחדותי הזה ימשיך להיות דומיננטי בהפגנות הרבות שנערכו בירושלים ביומיים הגורליים האלו, לצד שירי ערגה לבירת הנצח.
לצידו של גליק בלטו עוד כמה פרסונות מוכרות בציונות הדתית. הרב אברהם סתיו הגיע עם ילדיו הקטנים. "אני מרגיש מאוד בבית, גם בכותל וגם בקרב המפגינים בעד ונגד", אומר סתיו בן ה-37, שמוסיף כי טרם גיבש דעתו בעניין הרפורמה. "חצי מהמשפחה שלי פה. אומנם זה קטן, אבל אני רוצה לקראת תשעה באב לעשות את המקסימום כדי שזה לא יחזור".
גם פנחס ולרשטיין, איש הגווארדיה הוותיקה ומי שהיה יו"ר מועצת יש"ע בימים הסוערים של אוסלו, הגיע מביתו בעופרה ופגש כמה מכרים ותיקים מתנועת אחים לנשק. הוא עומד משתומם משהו לנוכח כמה ויכוחים פוליטיים סוערים שמתנהלים ברחבה. "למרות שאני בעד הרפורמה, אני מוכן לוותר על 95% ממנה כדי להגיע לאחדות", אומר ולרשטיין בן ה-74 הקופח תחת שמש בהירה ולוהטת של שעת בוקר מוקדמת, "אם צד מסוים מנצח, אנחנו כולנו מפסידים".
כמותם, הגיעה מתקוע גם הרבנית מלכה פיוטרקובסקי. "אנשים פה דורשים הוגנות, וכרגע לצערי זה מגיע רק מצד אחד, הצד של מתנגדי הרפורמה", היא מצהירה בשפע אמפתיה כלפי המחאה. "חייבים לחץ שזה לא יהיה ככה. כל שינוי דרמטי חייב להיעשות לא רק בהידברות, אלא בחשיבה משותפת. לא כמו שהיה במקרה הנוכחי. לא באוסלו ולא בהתנתקות. תמיד הממשלות השליטו את דעתן ואף ממשלה לא הייתה קשובה לצד שמנגד. הציבור הזה פה אומר לא עוד, משנים מתודה".
"כשהתרענו לפני אוסלו על הטירוף המשיחי הזה שימיט עלינו אסון, שאכן הגיע, היינו מקסימום משהו שצריך לנפנף. כל עם ישראל סבל מזה, לא רק הימין ולא רק המתנחלים". היא עצמה, אומנם עם סייגים רבים, תומכת ברפורמה: "שנים של הדיפה של כל ביקורת הביאו את הטירוף הזה עכשיו. מערכת המשפט חושבת שהיא מושלמת, אבל היא זקוקה לניעור. המערכת הזו חייבת לעשות חשבון נפש", אומרת הרבנית, אך מוסיפה: "רוטמן, כמו כל אדם אובססיבי, לא רואה מורכבות אלא רק מה שהוא רוצה".
"התחושה היא שאין מבוגר אחראי"
מי שהצליח ללכד את כל הפרסונות הללו הוא אייל גור, פרסומאי ובעצמו איש הציונות הדתית. "מה שנקרא 'הציבור הדתי-לאומי', או 'הכיפות הסרוגות' – כל הדברים האלה מצא את עצמו כבול בלי יכולת להצביע למה שהוא באמת רוצה", אומר גור ומציג בגאווה את הכיפה על פדחתו ואת העגיל הקטן באוזן. לגור, שעומד בראש ארגון הבית המשותף ומתמחה בקמפיינים חברתיים, יש ניסיון עוד מהימים שהיה ממובילי ארגון דור שלם דורש שלום, שנוסד בעקבות רצח רבין. מאז 1999 הוא מוביל, תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה", ערבי קירוב כל שנה בט' באב. הגורל הועיד את ההתרחשויות האחרונות לקרות דווקא בשבוע הזה מכל השבועות, וכמעט אין אדם בכל רחבי ירושלים שלא דיבר על הסמליות הזו – מהרובע היהודי ועד גן סאקר.
המהפכה המשפטית והמחאה – סיקור מורחב ב-N12:
- כוח קפלן: המחאה עוברת משלב הבלימה להתקפה
- ליל מחאות ענק ברחבי הארץ | תיעוד
- העילה בוטלה – מה הלאה? שאלתם – כתבינו ענו
- החוק הראשון עבר, המשטרה השתנתה?
- השיחות עד הדקה ה-90 והחקיקה שאושרה
- המונים צועדים לכנסת במחאה נגד המהפכה המשפטית
"אני יכול להראות לך את הוואטסאפים שקיבלתי לפנות בוקר", אומר גור ומציג התכתבויות וואטסאפ עם פוליטיקאים בכירים שעפו פחות על הרעיונות המקרבים שלו. התכתבות אחת, עם בכיר בקואליציה שהיה שותף מרכזי בגיבוש הרפורמה המשפטית, כתובה כמעט כולה בטון מזלזל של ממש.
"זה אנשים שתמיד מדברים על 'העם' ו'אחדות העם'. הם ניסו לפגוע בדבר הזה וזה לא עבד להם. כשמשהו הוא מחוץ לפוליטיקה, וזה משהו אמיתי, אנשים מתחברים אליו. היה פה משהו אמיתי. לא אכפת לנו לא השיוך הדתי ולא אם אתה ימין או שמאל. לא מעניין למי הצבעת לכנסת או אפילו אם אתה בעד הרפורמה. כל מי שפנינו אליו קפץ על המציאה. למעט מספר מצומצם מאוד של אנשים, מאזור מסוים מאוד של הפוליטיקה שכנראה המסר של 'ואהבת' מפריע להם. אנשים שלהגיע בשמונה בבוקר לכותל, לא תגיד עכשיו משהו שתופס את כל היום, לא מתאים להם".
"יש אנשים שאמרו לי, 'אתה יודע מה, כותל זה דתי לי מדי, יש שם רבנים, לא בא לי טוב'. היו שאמרו לי\ 'שקמה ברסלר ואייל נווה חתומים על זה. השתגעת?" מסביר גור. "אני חייב להגיד שלמעט פוליטיקאים (הפוליטיקאי המכהן היחד שנרתם להזמנתו של גור הוא יו"ר המחנה הממלכתי חה"כ בני גנץ) יש פה הרבה אנשים שהם – איך לקרוא להם? – פשוט, עם. התחושה היא שאין מבוגר אחראי במדינה, וזה יוצא לך מכל מקום. העסק פה איבד שליטה וזה גורם מצד אחד לאנשים להיסגר ולהתנתק מחדשות ומפוליטיקה, אבל מצד שני זה גורם להם לקפוץ על אירועים אמיתיים".
"בזמן שהמדינה הזו תקועה, אנחנו צועדים"
אני שואל את שקמה אם הרגישה בבית באירוע בכותל באותו הבוקר. "זה הכי בבית, היו בתוך הבית הזה אנשים שאני איתם בדרך כלל לא נפגשת, אבל זה גם הבית שלי. מישהו אמר שזה מזכיר לו את השיר 'ליל חניה'", היא מעירה. "בהתפרש המחנה אשר דינו / להיות שופך דם האדם ומָגינו", כתב אלתרמן בשיר שאליו מתייחסת ברסלר, שמרבה לדבר על מחנה חדש שקם מתוך המחאה הזו.
אחרי ארבעה ימים ברגל בדרך לירושלים ו-29 שבועות רצופים של מחאה, ברסלר נרגשת, בעיקר מהצד הדינמי של המחאה הצועדת. "הכול פה מדהים. יש משהו נורא סמלי שעם ישראל צועד יחד, נשים, גברים וטף. בזמן שהמדינה הזו תקועה, אנחנו צועדים. וזה מדהים בעיניי". הסלוגן שעליו ברסלר מרבה לחזור בימים האלו: "לא עוצרים עם שהתחיל ללכת". החבורה של ברסלר סימנה מטרה: להקיף את הכנסת שבע פעמים. ברסלר ומשה רדמן, האיש שאיתה יחד מוליך את כל הצעדות, בתפקיד יהושע בן נון. הרפרור הזה למסורת חוזר על עצמו כחוט השני: "העלייה לרגל" לירושלים, וההתייחסות לכנסת כאל "בית המקדש של הדמוקרטיה".
בתוך כל אווירת ההפנינג הזו ברסלר מוצאת עצמה פעם אחר פעם נתונה למתקפת סלפי. עצירה טכנית קצרה בראשית התהלוכה מנוצלת בידי שלל מעריצים המבקשים להודות לה ולברכה. "אני פה עם קבוצה שבאה במיוחד מאשדוד", אומר בתחנונים אחד מהם, "הם חייבים תמונה איתך". היא מתקשה להסתיר את המבוכה הרבה שהסיטואציה החדשה הזו הביאה לחייה, אבל נשארת קולית. "זה לא המקום שנוח לי בו. מצד שני, המטרה חשובה מספיק. האנשים הם אלו שעושים את האירוע הזה, לא אני. זו לא מנהיגות".
התומכים הנלהבים: "אני אחרי שקמה"
בין ההולכים נצפית גם דנה פקטור, מתכנתת מתל אביב, שאוחזת את השלט "אני אחרי שקמה". "היא אחת מאיתנו, היא אימא לשלושה ילדים, היא חוקרת במכון ויצמן והיא מדברת את המחשבות של כולנו", מצהירה פקטור. "אני חושבת שכל אחד פה היה רוצה לתת את כל מה שהוא יכול והינה אישה שהיא מנהיגה אמיתית. תמיד המסרים שלה הם הכי מדויקים ונכונים. בלעדיה היינו במקום הרבה פחות טוב כרגע. אני מקווה מאוד לשים את הקול שלי בכנסת עבורה, יום אחד".
אבל היא לא כל כך אוהבת את העניין הזה.
"אין לי ספק. אגיד לך את האמת, אף פעם לא היה לי גיבור. גם אנשים שעשו דברים גדולים זה לא מתחבר לך כל כך למקום הרגשי כמו עכשיו. היא עושה את מה שכולנו רוצים לעשות, הלוואי שהייתי מתקדמת כמו שהיא מצליחה. אבל יש אנשים שהם פשוט מנהיגים. בגלל זה יש אנשים שהם במקום הזה, ולא אני".
אומנם ברסלר מצטנעת, אך היא מנווטת את התהלוכה בבטחה. כשבשלב מסוים מתגלה חסימה בדרך היא מחליטה מיד לעשות אחורה פנה ומוליכה את ההמון בנתיב אחר. והם אחריה. החלילנית מהמלין, רק עם מגפון. כמה דקות אחרי כן, גם הנתיב החדש מתברר כחסום באופן קשוח על ידי משאיות המשטרה וכמה יס"מניקים קשוחים. רדמן וברסלר מנסים להפעיל את כל הקשרים שלהם במשטרה קרוב לחצי שעה, ללא הועיל.
"לא סימפתי", אומר רדמן. "היו לנו סיכומים, אבל לא מאפשרים להקיף את הכנסת. לא פה, אלא במסלול היותר רחוק. איזו טיפשות. בסוף זה ייגמר בכאוס כאן. המשטרה הייתה בסך הכול בסדר גמור בשבוע האחרון, ואני מקווה מאוד שזה לא לחץ מלמעלה. רוח הדברים ברורה מאוד – יש פה התהפכות של 180 מעלות, מהידברות והסכמה הגענו למצב שהם שמים אותנו במכלאה". (תגובת המשטרה המלאה – בסוף הכתבה)
באותו הרגע עולה החשש שאחרי חצי שעה של הפסקה כפויה תעצור התנופה של הצעדה. "אני מפחד מזה מאוד, אבל אין לנו ברירה. בעולם העשייה אתה לא יכול לעמוד במקום", אומר רדמן, יזם היי-טק. "אני לא רוצה להתחכך עם המשטרה, אבל למרבה הצער נראה שזה בדרך לשם. אני נגד אלימות ורוצה שהמשטרה פשוט תעשה את תפקידה בממשל דמוקרטי, וזה מתחיל מלאפשר את חופש המחאה". התהלוכה מנסה בסוף לפרוץ דרך מהכיוון ההפוך, דרך גן סאקר. אך גם שם היא נתקלת בחסימה, כבר השלישית במספר. בהחלטה של רגע רדמן והקבוצה הקטנה של מוליכי המחאה מחליטים לנצל פרצה ולחסום את הכביש בדרך לכנסת, ומעט השוטרים מנסים לחסום אותם, ללא הועיל. רדמן עצמו נעצר למוחרת בבוקר, בעימות עם המשטרה, שעות לפני ההצבעה.
בין האבטיחים והקרטיבים לעימותים הפיזיים
בשש בבוקר ביום שני, אחרי לילה נוסף עם מעט מאוד שינה על הדשא בגן סאקר, מתעוררת המחאה לבוקר כאוטי בחסות ערפילית הבוקר ושוב מנסה לצעוד אל הכנסת, הפעם כדי לחסום אותה, וכך גוררת את המשטרה למשחקי חתול ועכבר בין הדרכים השונות למשכן. בשבע בבוקר מכת"זית ראשונה כבר מתחילה לעבוד כשכוח החלוץ שעלה אל הכנסת מכיוון בית המשפט העליון חוטף מטחים רטובים. מהרגע הזה המחאה מתפצלת לשניים, כוח נשלח לכל הכניסות לכנסת ומנסה לחסום בכל דרך אפשרית. החום הנורא ותוואי השטח ההררי של ירושלים בוודאי לא הופכים את המאמץ לנוח יותר.
הזירה המרכזית היא בצומת המוליך אל גן סאקר. אנשי אחים לנשק השכימו קום, הקימו נקודת איסוף על הצומת, כולל ציליות הסוואה, ונשכבו על הכביש קשורים זה לזה בצינורות פלסטיק. הפינוי שידר עצבנות של השוטרים מהרגע הראשון, וכוח של כיבוי אש נשלח עם ציוד מיוחד לנסות לפרום את השרשרת האנושית הקרבית, אך נחל מעט הצלחה. הפינוי הולך ומתארך, עד שלבסוף השוטרים מצליחים לפנותה גם בלי עזרים מיוחדים ומפחידים – מה שמעלה עוד יותר את המתח. כל הזמן הזה, בעוד המהומה רק הולכת ומסלימה, מראה סוריאליסטי של ממש: מתנדבים של מטה המחאה מסתובבים בתוך הבלגן ומחלקים קרטיבים ואבטיחים צוננים למפגינים, ממש מטר או שניים מדבוקת השוטרים העצבנית.
יותר ויותר מפגינים שהתעוררו משנת הלילה זורמים מהמאהל ומתדלקים את הזירה – עד ששוב נשלחת המכת"זית. מכת"זית שנייה, ועוד בקושי 11 בבוקר. כשכל זה מסתיים המשטרה נעתרת ומאפשרת למוחים לעלות במעלה הרחוב, אל השער האחורי של הכנסת, שבו מתרכזים מרב המאמצים של החוסמים למנוע מהח"כים להגיע אל הדיון שבמליאה.
"גבורה באופנים שאי אפשר לתפוס"
בשלב הזה, אחרי שרדמן כבר עצור, מצטרפת גם ברסלר אל הצוות המוביל. "זו גבורה שנמדדת באופנים שבכלל אי אפשר לתפוס", היא אומרת בראותה לראשונה את המפגינים שהתאספו במקום. "אם תשאל אנשים אם זה הגיוני בכלל שהם נמצאים פה ונלחמים על הבית שלהם, הם יענו לך שלא. גם אם תשאל אותי, אני אענה לך שלא".
"מה שראית במסע שלנו וקרה בשנה האחרונה, זה שאחרי כל כך הרבה שנים של הסתה, יש ציבור שמרגיש מפורק ומושפל", אומר רן הר נבו, חברה הטוב של ברסלר ומי שנמנה יחד איתה בצוות המוביל. "זה יותר מזה", מתערבת ברסלר. "זה גם לגלות שהציבור הזה הוא כזה גדול". והר נבו מסכם: "אנחנו ביחד והולכים לטווח הארוך, נבנה פה משהו חדש". את הר נבו מסעיר באותו הבוקר פוסט מסולף שהופץ אמש: תמונה מהפגנת המתנגדים לרפורמה במוצ"ש הופצה ברשתות כתמונה מההפגנה של התומכים ברפורמה יום קודם לכן. את התמונה שיתפו בין היתר ינון מגל והשר איתמר בן-גביר. "מדהים לראות איך בתוך תיבת תהודה של שקר הם מעלים תמונה של ההפגנות שלנו. בזה אנחנו נלחמים, בתיבת תהודה מלאה שקרים".
"יצרו פה במשך שנים מצג שווא", מחדדת ברסלר, "תסתכל מי היו הנוכחים בהפגנה אתמול של הצד שמעבר", היא אומרת ופולטת בטעות את המילה "ימין". "זה ציבור מאוד מסוים שהובא לשם באוטובוסים ממקומות מאוד-מאוד ספציפיים". עמי דרור, גם הוא חלק מהצוות, מוסיף: "מי שלא ראה את תפילת השחרית שלנו, של אלף איש שנעמדים במאהל לתפילה, אני כבר לא זוכר באיזו עצירה זה היה, לא מבין על מה הוא מדבר. מספרים לנו סיפורים על 'ימין ו'שמאל', שנים מנסים ליצור את הפילוג הזה, וגם הצליחו, ופתאום קם עם ואומר: אנחנו עם. יש לנו דברים חשובים ואנחנו ציונים. אנחנו רוצים שוויון זכויות לכולם ושכולם יישאו בנטל. דברים נורמטיביים, אבל פשוט התביישנו לדבר עליהם. ופתאום אנשים הבינו שאם לא נדבר, הלך עלינו. ננוהל בידי חבורת קיצוניים".
"הערכים החנניים שלי עדיין יושבים מעל"
המצור מהצד הזה של הכנסת מסתיים קצת אחרי השעה 11. מתקבלת החלטה לקום ולאפשר כניסה למשכן כדי למנוע עוד אלימות. שני ילדים מגויסים לשיר את ההמנון הלאומי ובכך לסיים את ההתקהלות. למעשה, כניעה סימבולית. אחרי קו בלתי מתפשר ודבקות באטימה הרמטית של המשכן, כשכבר ברור ששום פשרה אמיתית אינה עומדת על הפרק, משלימים עם המצב ומפנים את הדרך. כשמבנה הכנסת צופה מלמעלה, שירת התקווה של המפגינים החותמת את העסק יכולה להישמע כמו שירת הסיום של הדמוקרטיה. אבל ברסלר מסרבת להסכים עם הסימבוליקה. "אפשר להקביל את זה למגרש הספורט. שם יש הרבה מערכות ובין לבין יש פסקי זמן, כי אנשים צריכים לנוח. אנשים פה עשו מאמץ אדיר".
ברסלר מסבירה שלא היא קיבלה את ההחלטה לפזר, אלא שזו התקבלה בידי כמה מפגינים מובילים, בעיקר מאחים לנשק. בכך היא עונה לכל מי שטוען שהיא שולטת במחאה. "מי שחושב שמישהו שולט בנו לא מבין שאנשים באים כי הלב אומר להם לבוא. אני שלמה עם כל החלטה שמתקבלת ומקובלת על כולם". המפגינים מקבלים שחרור ומתבקשים לרדת לנוח במאהל של גן סאקר ולאגור כוחות להמשך ההפגנות בערב. אבל זמן קצר לאחר מכן, אחרי שחברי הכנסת נכנסו פנימה והדיון כבר החל, מתחדשת ההתקהלות בכניסה האחורית. ברסלר עצמה נסעה לתחנת מוריה לתמוך בחבר רדמן, העצור בתחנה יחד עם מפגינים נוספים.
בגיל 43 עזבה פרופ' ברסלר, פיזיקאית בעלת שם עולמי, את המשפחה ושלושת הילדים וגם את המעבדה במכון ויצמן. באותו הבוקר היא לא שכחה גם לפרגן ולהעלות פוסט תמיכה במקום העבודה שלה, שכמו כל האוניברסיטאות הצטרף השבוע להשבתת מערכת הלימוד האקדמית. היא, שנמצאת בליבת ההפגנות ופחות בשוליים המוצאים עצמם בעימותים תדירים עם המשטרה, מכנה עצמה בגאווה "חננה" – אך בשני ימי המחאה היא נתקלה באלימות גדולה בהרבה מכפי שנתקלה בה עד עכשיו, אף שגם היא עצמה כבר נעצרה פעם אחת.
"יש כאן התנגשות בין ערכים, אבל הערכים החנניים שלי עדיין יושבים מעל. הלוואי שהייתה דרך אחרת", אני שואל כמה דעתה נוחה עם האלימות. "אם רק הייתי יכולה לפזר אבקת קסמים והכול יהיה טוב – ישראל תהיה דמוקרטיה וילדים בדרום יקבלו סיכוי שווה להיות סטודנטים שלי באקדמיה. הסיטואציה היא בלתי נתפסת ובכל פעם שאתה חושב על זה, אתה שואל את עצמך אם זה הגיוני, זה ייתכן בכלל? אף אחד לא רוצה ללכת ב-40 מעלות ברגל ולישון בגן סאקר. אבל שלטון שצריך להפעיל כוח נגד כל כך הרבה מהאזרחים שלו לא יכול לנצח לאורך זמן".
האלימות שהתגברה – והבכירים לשעבר שהצטרפו
ומפלס האלימות אכן עלה. אחרי שהסתיימה ההצבעה במליאה על החוק פתחו אנשי האגף הצעיר של המחאה – ארגון החזית הוורודה ומחאת הסטודנטים – בתהלוכה ספונטנית ליד בית המשפט העליון. העסק הסתבך כשהסטודנטים מחליטים בהחלטה של רגע לרוץ אל עבר כביש בגין ולחסום אותו. המחסומים לא מהווים מכשול קשה במיוחד, והסטודנטים, חלקם חננות מסוגה של שקמה ברסלר, מצליחים בקלות לדלג מעליהם. אבל כשראשוני הסטודנטים מגיעים אל הכביש, הם כבר נתקלים בכוח יס"מ זריז.
חלק מהשוטרים נוהגים באופן פשוט ברוטלי. אחד מהם גורר סטודנט ומשליך אותו בחוזקה מעבר לגדר ההפרדה. עידן בר-לב, סטודנט לפיזיקה וכימיה מהאוניברסיטה העברית, היה מהראשונים שירדו לכביש: "ישבנו על הכביש, קבוצה של 20 חבר'ה בערך, ובאלימות די גדולה של בעיטות ואגרופים ניסו להזיז אותנו", הוא מתאר. בתוך דקה או שניים זרם של מפגינים יורד בשיטפון מההפגנה המרכזית למטה אל הכביש וקצת לפני ארבע, בשיא העומס, בגין נחסם. (תגובת המשטרה המלאה – בסוף הכתבה)
בינתיים בגן סאקר מתארגנת התהלוכה שאמורה לסכם את הפסטיבל בן היומיים הזה. החידוש הגדול, לאחר שאושר כבר החוק, הוא התוספת הביטחונית המשמעותית שכבר לא חוששת לשים את עצמה בפרונט. המחאה גייסה לקרבה גם את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ וגם את ראש השב"כ הקודם, נדב ארגמן. לראות שני ראשים לשעבר של גופי הביטחון צועדים שלובי ידיים עם ברסלר והצוות שלה, שכתמיד מובילים את התהלוכה, זה פריים מרשים במיוחד: הצלמים מתנפלים וכל זה מועבר בשידור חי. אפשר רק לחשוב מה עובר על ארגמן, שכל חייו שירת בארגון חשאי ומוצא עצמו מוביל הפגנת המונים.
נוסף על שני הקודקודים נרתמו גם כמה מבכירי המשק, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין והשרים לשעבר בני בגין וציפי לבני, שהתייצבו גם הם לנאום לפני המפגינים באירוע הנועל יומיים של הפגנות. רמטכ"ל-לשעבר אחר התייצב גם הוא, משה (בוגי) יעלון, והוא הגיע במצב רוח קרבי. "המכונה שר המשפטים, יריב לוין, ירק לנשיא בפנים. ואז הנשיא אומר 'תגנזו', אחרי שכבר התחילו לחוקק. שוב יורקים לו בפנים. לכן התנגדתי מההתחלה לפשרה. מי שהולך לפרוץ לביתך, אתה מבקש ממנו להתפשר? להחליש אולי את המנעולים? לראש הממשלה אסור לעסוק בזה בכלל, לכן החקיקה הזו היא בלתי חוקית ודגל שחור מתנוסס מעליה. איתם אין מה לבוא בפשרה, אלא להוביל אותם לקיר שבו דין החקיקה הזו להיפסל, ושהם יתמודדו עם זה", אומר יעלון ומתייחס לעתירות הצפויות לבג"ץ.
מי שקרבי עוד יותר מיעלון הוא מי שהחליף אותו בלשכת הרמטכ"ל, דן חלוץ. "מי שבונה על זה שעכשיו תבוא איזו נפילת מתח, טועה בענק. הם רק נטעו בנו תוספת אנרגיה. זו מדינה שהחליטה להתפצל לשניים ואנחנו מקדמים את זה בברכה. כנראה זה מה שנגזר עלינו, כי לא יכול להיות שהחבורה המשיחית הזו, סוג של אספסוף, ישתלט על המדינה השתלטות עוינת", אומר חלוץ בזמן שעל הבמה בני בגין מכריז כי המפלגה שיסד אביו "הפכה ממפלגה לאומית למפלגה לאומנית".
וחלוץ ממשיך: "יש ראש ממשלה ענק. הוא מר ביטחון, מר כלכלה, מר אוכלוסייה, מר נפש! ואנחנו נראה עכשיו איך ה'מר' הזה ינהל את העסק. בסוף הם כולם יכרעו ברך ויבקשו סליחה מההמון הזה שמשרת בצבא, עובד לפרנסתו ומשלם מיסים ומחזיק פה עוד שליש מדינה".
כשכל המכובדים עולים לבמה ויורדים ממנה, זה גם הזמן של אנשי החבורה המובילה לנוח ולצפות הלאה בגאווה כשחיוך נסוך על פניהם. מאחורי הקלעים החבר'ה נראים נרגשים ולמרות הכול דווקא מרוצים, על אף החוק שאושר כמה שעות קודם. כל אנשי המחאה בכתבה הזו – מאייל גור בכותל ועד החבר'ה של ברסלר – מדברים במופגן על תחושת ניצחון. הר נבו, נווט קרב בעברו, באחוות לוחמים מחויכת עם דן חלוץ. עמי דרור, איש השב"כ לשעבר, צופה בבמה ומבסוט מכל המכובדים שגויסו. הצוות של ברסלר כולל גם את אור סובול, גיסה של ברסלר, המכנה עצמו "נושא הכלים".
העצרת מגיעה לסיומה. כמעט 40 בכירים, כל אחד מהם לבד שווה לפחות כמה עשרות מיליונים, עולים בזה אחר זה. אך תקן הבטיחות מאפשר בקושי שליש מזה. לבמה נקראים ראשי המשק, להפגין את יכולותיהם הווקליות בשירת התקווה. מאבטח מנסה למנוע מכמה מהם לעלות, ללא הצלחה, לעיניהם המודאגות של כמה מאנשי המחאה שכבר מריצים בראש מה יקרה אם הבמה לא תעמוד בעומס. "יקראו לזה 'המשק קרס'", מתלוצץ אחד מהם, במה שבקרוב עוד עלול להתברר כתחזית לעתיד.
מהבמה יורדת ברסלר, שחזרה לתפקיד הקבוע שלה מהפגנות מוצ"ש בקפלן כמנחת הערב, היישר ל"מעריצים" שגם עכשיו, ואולי דווקא עכשיו אחרי ביטול עילת הסבירות, נושאים אליה פנים וניגשים בזה אחר זה במפגן אהבה שנמשך דקות ארוכות. חלק מהם דורשים ממנה ללכת לפוליטיקה, מה שמבחינתה לא עומד בשום פנים על הפרק. בסבלנותה המפורסמת – סבלנות שלא פסחה גם על הכתב הקרצייה שדבוק אליה כבר יומיים – היא נעתרת לשיחה קצרה עם כל אחד ואחת. היא ניגשת לעמדת הראיונות, ישר עם תחילת המהדורות של שמונה בערב. ושם היא כבר נתקלת בתגובות אחרות, מחויכות פחות.
בעודה ממתינה לעלות לשידור מתחילה התקהלות מתחת לעמדה, חלקה של מפגינים שחזרו ממש עכשיו מהפינוי האלים שהתנהל במקביל בכביש בגין. אנשים חווים פורקן רגשות עמוק. חלקם זועמים. אחד מהם אפילו מאשים אותה ברכות יתר ובחתירה לפשרה – מה שמביא את ברסלר לשלוף שוב את המגפון ולפתוח בנאום ספונטני להרגעת הרוחות: "כבר נמצא מה לעשות, אבל אולי לא כרגע. על כל אחד ואחת מאיתנו להיות נציגים של הרעיון הדמוקרטי והרוב הנורמלי במדינה. לא צריך לפחד יותר".
הנאום של ברסלר ביום שני בערב: (תיעוד – אוהד חמו)
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv
תגובת משטרת ישראל
"במשך למעלה מחצי שנה אפשרה משטרת ישראל עשרות מחאות ותהלוכות מתואמות כחוק בירושלים למוחים נגד הרפורמה המשפטית. בלמעלה מ-90% מהן לא נעשה שימוש בכוח או באמצעים כלשהם – מכיוון שלא הייתה הפרת סדר בניגוד לחוק. בימים האחרונים המחאות באזור הכנסת ובכביש בגין בירושלים היו הלכה למעשה הפרות סדר, חלקן אלימות.
"כך למשל בכביש בגין ביום שני אחר הצוהריים חוו השוטרים גילויי אלימות פיזית קשים מאוד מצד חלק ממפירי הסדר – שחסמו את הציר, התפרעו, סירבו להתפנות, התעמתו עם השוטרים פיזית, הכו במקלות את השוטרים, הבעירו מדורות בכביש, גידפו שוטרים, השליכו רימוני עשן, יידו בקבוקי צבע לעבר שמשת המכת"ז מכיוון אחד המחלפים, הניחו מכשולים וסלעים לחסימת הציר. חלקם אף יידו חפצים לעבר השוטרים שהיו במקום מגשר. אחד מהבקבוקים שיודו פגע בראשו של שוטר.
"חמישה שוטרים נחבלו בכביש בגין באורח קל במקום מאלימות מפירי הסדר. שניים מהם התפנו לקבלת טיפול רפואי. גם נהגים הותקפו בכביש, ובהם אישה שהסיעה את ילדיה ושמשת רכבה נופצה בידי אחד ממפירי הסדר. הוא נעצר לחקירה.
"קצין משטרה שפעל במקום סיפר למוחרת: 'שעות רבות פעלנו לאפשר לאלפי המפגינים להביע את מחאתם באזור הכנסת גם כשהם גבלו בהפרת סדר. מה שהיה בכביש בגין היה הכי רחוק שיש ממחאה חוקית: הפרת סדר והתפרעות אלימה לשמה. מעבר לכך שמאות מפירי הסדר פגעו באופן ניכר במרקם החיים של תושבי ירושלים ושל משתמשי הדרך באזור, הם סירבו להתפנות, התעמתו איתנו פיזית, תקפו, התפרעו ואף השליכו לעברנו חפצים מהגובה. כל האזהרות שלנו לא הועילו ושוטרים שלנו נפצעו. השימוש באמצעים לפיזור הפרות סדר היה הכרחי, וחבל שיש מי שמציג את הפרות הסדר בכביש באופן מעוות לחלוטין, כאילו הייתה זו הפגנה מתואמת, קצרה ושקטה ללא אלימות, שלא פגעה באיש. מדובר בהפרת הסדר מהאלימות ביותר שהיו בירושלים בתקופה האחרונה'.
"משטרת ישראל תמשיך לאפשר את חופש הביטוי והמחאה כחוק, אולם לא תאפשר הפרת הסדר הציבורי, אלימות כלפי שוטרים או אזרחים והתפרעות אלימה בניגוד לחוק".