בניסוי שנערך בדרום-מערב צרפת שהו 15 מתנדבים 40 ימים ו-40 לילות במערה חשוכה ללא שום קשר ותקשורת למה שמתחולל בעולם האמיתי. מטרת ניסוי במסגרת פרויקט Deep Time שנערך במכון להסתגלות אנושית הייתה לבדוק כיצד בני אדם מצליחים להתמודד עם שינויים קיצוניים ודרמטיים בתנאי המחיה שלהם. לאף אחד מחברי הקבוצה לא היה שעון והם לא ידעו לכמה זמן הם עתידים להיכנס למערה. הטמפרטורה במערה הייתה כעשר מעלות ואחוזי הלחות הגיעו לכ-100%.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
מרינה לנסון בת ה-33 אמרה כי "זה כמו ללחוץ על השתק לחיים". לדבריה היא יכולה הייתה להישאר כמה ימים נוספים אך שמחה על כך שבישרו לה שהגיע הזמן לצאת החוצה. אחרי 40 ימים בחלל הסגור וללא תקשורת, נלסון אמרה כי בימים הקרובים היא תמנע משימוש בטלפון הנייד שלה ולדבריה היא גם לא חשה צורך דחוף להפעיל אותו.
החוקרים עקבו אחרי האינטראקציות החברתיות בין המשתתפים וניטרו את דפוסי השינה שלהם. כל 15 המשתתפים דיווחו כי מחזורי השינה היו הדרך העיקרית שלהם בכדי לנסות ולהבין את משך שהותם במערה, כך גם ידעו מתי הגיע זמן הארוחה ומתי נגמר היום. בתחילת הניסוי המשתתפים בלעו גלולה מיוחדת שהכילה מדחום זעיר, זאת כדי לנטר מדדים גופניים לאורך כל השהות במערה.
ביום האחרון לניסוי נכנסו כמה מהחוקרים למערה ובישרו לקבוצה כי הגיעו לסוף הדרך. רוב המשתתפים הביעו רצון להישאר עוד כמה ימים בשביל להשלים את הניסויים שהתחילו לבצע. ביציאה מהמערה התקבלו המשתתפים במחיאות כפיים סוערת והרכיבו משקפי שמש כדי לתת לעיניהם את האפשרות להסתגל לאור יום.
ביציאה מהמערה מרבית המשתתפים העריכו כי חלפו כ-30 ימים מאז תחילת הניסוי ואילו יוהאן פרנסואה בן ה-37 העריך כי עברו 23 ימים בלבד. "הרגשתי דחפים מוחשיים לצאת משם", סיפר פרנסואה. הוא סיפר גם כי נהג לרוץ במעגלים בכדי לשמור על כושר, המסלול הצטבר לכעשרה קילומטרים. האתגר העיקרי שלו – בהיעדר חובות ודאגה לילדים – היה "להפיק את המרב בלי לחשוב על מה שיקרה בעוד שעתיים".
החוקר הצרפתי-שוויצרי כריסטיאן קלו שפתח את מכון המחקר להסתגלות אנושית והוביל את הניסוי אמר כי "העתיד שלנו כבני אדם מחייב אותנו להתפתח ולהבין טוב יותר איך פועל המוח ואת היכולת שלנו למצוא פתרונות לכל סיטואציה שנגיע אליה".