בסרט אוסטין פאוורס מוחזר המרגל הצבעוני לחיים, אחרי שהיה קפוא במשך עשרות שנים - והכול בשביל לתפוס שוב את ד"ר איוול, הנבל האולטימטיבי שחזר מהחלל החיצון. סרט הקאלט הנהדר בכיכובו של מייק מאיירס לא היה בא לעולם בלי הרעיון המשונה והמפחיד של מורה אחד לפיזיקה מתיכון במישיגן.
שמו של המורה היה רוברט אטינגר, והוא העלה עוד בשנת 1962 את הרעיון של הקפאה קריונית שאז – כמו היום – נשמע כמו מדע בדיוני. הוא עשה זאת בספרו "The Prospect of Immortality" (התקווה לאל-מוות), שבו הוא פיתח את הרעיון של הקריוניקס וגם את הטכנולוגיה שנדרשת בשביל לקיים אותו. מאז אלפי אנשים ברחבי העולם - ובתוכם גם רופאים ומדענים - לוקחים חלק במחקר ובתהליך שאולי ביום מן הימים יוכל להבטיח חיי נצח, או לפחות אפשרות לחזור לחיים בשביל לסגור חשבון עם האויב המושבע שלכם - גם אם האויב המושבע הוא מחלה סופנית.
"אני בת 14 ואני לא רוצה למות, אבל אני יודעת שאמות ואני רוצה לחיות. ייתכן שבעתיד ימצאו תרופה לסרטן שלי ואז יוכלו להעיר אותי". כך כתבה לפני כחמש שנים נערה בריטית לבית המשפט שדן בבקשתה להקפיא את גופתה. "ההקפאה תאפשר לתת לי סיכוי להירפא אחרי שיעירו אותי, אולי אפילו בעוד מאות שנים". ימים ספורים אחרי שהשופט פיטר ג'קסון אישר את בקשת הנערה, היא מתה וגופתה הועברה למכון קריוניקס במישיגן. והיא לא היחידה.
כ-400 בני אדם מוקפאים על ידי שלושה ארגונים ללא מטרות רווח שהוקמו מאז שיצא לאור ספרו של אטינגר. הראשון הוקם בשנת 1967 במישיגן והוא מציע הקפאה מלאה תמורת 28 אלף שקלים בלבד, נמוך משמעותית מהשניים האחרים. חמש שנים מאוחר יותר הוקם בקליפורניה ארגון אלקור, שבהמשך העתיק את פעילותו לאריזונה בשל החשש מנזקי טבע שיגרמו נזק למכלי החנקן. שם תשלמו 200 אלף דולרים, שחלקם הולכים ישירות למחקר ופיתוח וחלקם עבור ההקפאה והשימור עצמו. על הקפאת המוח בלבד, דרך אגב, תשלמו סכום פעוט של כ-80 אלף דולרים. ארגון נוסף – קריורוס – פועל במוסקווה ועל השירות שלו תשלמו 38 אלף דולרים להקפאה מלאה ו-12 אלף עבור המוח בלבד. ויש גם עלויות לתושבי חוץ.
בשלושת הארגונים מתגאים בכך שרשימת הלקוחות נותרה חסויה, אך חובבי הבייסבול בארה"ב מכירים לפחות אדם אחד שגופתו קפואה. בשנת 2002 פרצה סערה בארה"ב כשבנו של אגדת הבייסבול טד ויליאמס החליט לשלוח את גופת אביו להקפאה באלקור. החלטת הבן לוותה במאבק משפטי בין ילדיו של כוכב הרד סוקס מבוסטון מנישואיו הראשונים לאלו מנישואיו השלישיים. ויש גם את האדם הראשון בעולם שתרם את גופו לקריוניקה.
ב-12 בינואר 1967 הלך לעולמו ד"ר ג'יימס בדפורד מסרטן בכליות. חודשים לפני מותו הוא החליט להיות האדם הראשון שיוקפא בהקפאה עמוקה במטרה לשוב לחיים. לאור העובדה שמותו היה קרוב, הוא הועבר למרכז רפואי בקליפורניה במטרה להיות קרוב לצוות הייעודי של חברת הקריוניקה של קליפורניה. לאחר מותו החל התהליך, שבסופו הוא הועבר למכל קפוא. בהמשך הועבר לאלקור לאחר שחברת הקריוניקה של קליפורניה נסגרה. 24 שנים מאוחר יותר החליטו לבדוק את מצב גופו, ובאביב 1991 הוצאה גופתו מתוך אותו מכל קפוא. בדוח נכתב כי "הוא נראה צעיר מכפי 73 שנותיו אך העור בצדו השמאלי של הצוואר נפוח ומפיו ומאפו מופרש דם קפוא". עוד נכתב כי "עיניו פקוחות למחצה והקרניות לבנות בשל הקרח שהצטבר".
מה זאת בכלל הקפאה קריונית?
בפשטות, מדובר בהקפאה של גוף חי או מת בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות בתוך מכל מלא בחנקן נוזלי - זאת בתקווה שביום מן הימים תגיע הטכנולוגיה שתאפשר להפשיר את האדם ולטפל במחלה שהרגה אותו. מדובר על טכניקה לא מאוד מסובכת לביצוע אך התהליך צריך להיות מהיר מאוד בשביל לשמור על הסיכוי, הכמעט אפסי, שביום מן הימים רופאים יפתחו את הטכנולוגיה הנדרשת.
וכך מתבצע התהליך: בדקות שאחרי לכתו של אדם מן העולם מגיעים צוותים של אחת משלוש החברות שעוסקות בתחום אל הגופה הטרייה ובעזרת שלל תרופות מספקים למוח חמצן ודם על מנת שישמור על פעילות מינימלית. אז אורזים את הגוף בכלי מלא בקרח ומזריקים לו חומר נוגד קרישה בשם הפרין. בהמשך מחליפים את המים בגוף בחומר שאמור להגן עליו מהנזקים שתיצור ההקפאה העמוקה. לאחר מכן מכניסים את הגוף לאמבטיית קרח יבש במינוס 130 מעלות ורק אז מתחילים את ההקפאה העמוקה כשהגופה עוברת למכל מתכת מלא בחנקן נוזלי בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות.
את הגופה מניחים כשהראש כלפי מטה, זאת למקרה שתהיה דליפת חנקן ובמקרה כזה עדיף שהראש יהיה האחרון שיספוג נזקים. אבל האם כל זה באמת הגיוני? פרופ' נועם שומרון, ראש מעבדת מחקר בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מעריך שלא - אבל אומר שלאורך ההיסטוריה המדע הפתיע לא מעט פעמים.
"זה ב-100% לא ישים בימים אלה אבל גם על הפריה חוץ גופית אמרו את זה ועל עוד המון תהליכים רפואיים אחרים", אומר פרופ' שומרון. "כרגע יש שם בעיות שהמדע לא יודע להתמודד איתן אבל אני לא יכול לשלול את זה שזה לא יהיה ישים בעתיד. עשו את זה על חיות מאוד פשוטות כמו סוג של תולעת, שיש לה מנגנון ששומר אותה אחרי הקפאה ואפשר להפשיר אותה, אבל לעבור לגוף גדול כמו בני אדם זה עניין הרבה יותר מורכב. גם אם הצלחת להקפיא, שזה העניין הפשוט יותר, ההפשרה היא כבר דבר מסובך יותר ואני לא רואה מצב שלא תהיה פגיעה בתאים שמרכיבים את הגוף".
רוב הרופאים והמדענים מתנגדים לרעיון הקריוניקה או לכל הפחות מעלים ספקות משמעותיים בנוגע לאפשרות שיום יבוא ויצליחו להפשיר בני אדם ולהחזירם לחיים, אבל בישראל קיימת קהילה שמקדמת את הנושא. מדובר על קבוצה קטנה, שמונה עשרות בודדות של ישראלים בעלי חזון ששואפים לפתוח מכון קריוני כאן בארץ. לטענתם מבין 400 המתים שהוקפאו יש גם ישראלי אחד - נתון שלא ניתן לאימות בשל הסודיות.
"אני לא רואה את הקריוניקה כמדע בדיוני", מסביר הדוקטורנט למדעי המוח עומר יובל, מראשי קהילת קריוניקה ישראל. "בהחלט יש אתגרים משמעותיים, אבל האנושות כבר השיגה דברים הרבה יותר קשים. בנוסף, לא מדובר בתחום מחקר חדש. כבר שנים רבות מתקיים מחקר לצורך שימור קריוגני של איברים. הדבר יאפשר הקמת בנק איברים להשתלות שיוכל להציל חיים רבים. מאחר שכבר כיום ניתן לשמר רקמות ואיברים קטנים בטמפרטורות קריוגניות, האתגר העיקרי הוא לעשות 'סקיילינג', התאמה לשיטות קיימות כדי שנוכל להקפיא ולהפשיר איברים בנפחים גדולים יותר".
לדבריו, "קל לקחת את זה למקומות קיצוניים כמו חיי נצח - אבל למעשה לשימור קריוגני של גוף האדם קיימים שימושים מאוד פרקטיים. המחשבה היא לפתח טכנולוגיה שתאפשר להציל חיים במקרים שבהם לרפואה הנוכחית אין מענה. אם אדם סובל ממחלה סופנית, או נפגע אנושות בתאונה או פיגוע, טכנולוגיה כזאת תאפשר להקפיא אותו עד שתהיה לנו היכולת לתקן את הנזקים בגופו. לא מדובר כאן על חיי נצח, אלא על מתן הזדמנות שווה לחיים נורמליים. בהינתן המשאבים הדרושים, נוכל להשיג טכנולוגיה כזו הרבה יותר מהר מאשר שנוכל למצוא מרפא למחלות כמו סרטן או ALS".
דבר המומחים - וההלכה
אם תהיתם מה ההלכה חושבת על "תחיית המתים" המדעית הזו - לרב יגאל שפרן, פרופסור לאתיקה רפואית, יש הסבר הלכתי: "זאת עבירה מוחלטת להקפיא גופות כי מדובר בביזוי המת. אין לזה תוקף הלכתי שבגללו אנחנו מבטלים מצוות 'מעפר באת ואל עפר תשוב'. מבחינה יהודית זה אסור. כל השהייה של הקבורה שלא על פי דין נחשבת לביזיון המת. יהודי צריך לקבור גם את מי שהוא לא יהודי, כי זה ביזוי של צלם האדם".
זהו כמובן לא רק דיון הלכתי, אלא גם פילוסופי, תרבותי וגם פסיכולוגי. "המוות הוא חלק מהחיים", אומרת ד"ר תמי קרני יו"ר לשכת האתיקה בהסתדרות הרפואית. "אין השלמה עם המוות, אנשים לא מתים בבית וכבר לא רואים את המוות מול העיניים. הקריוניקה זה חלק מחוסר ההשלמה עם המוות. אתה שואל את עצמך, מה זה בעצם חיים? להיות מחובר למכונת הנשמה או להיות מחוסר הכרה ומוזן דרך הווריד? ברגע שאדם לא מתפקד זה לא ממש חיים, כך גם בהקפאה".
ד"ר לירז מרגלית, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, טוענת כי "מרבית הפעילות האנושית מונעת על ידי הפחד מפני המוות. האדם הוא ככל הנראה בעל החיים היחיד שיודע ומבין היטב שהוא ימות. הידיעה הזאת מביאה איתה מצוקה קשה ושאלות קשות מאוד. אנו היחידים שיכולים לחשוב על הזמן כעל רצף חד-כיווני שאין ממנו דרך חזרה, ולידיעה הזאת יש מחיר. ההבנה הזו, ומנגד - הרצון לחיות - מביאים לדיסוננס קוגניטיבי המייצר בנו אימה וחרדה עמוקות".
"מכיוון שהפחד מהמוות הוא כה מרכזי בחיינו, אנשים מחפשים דרכים כדי להגן על עצמם מפני המודעות לסופיות הקיום שלהם", היא מוסיפה. "זו הסיבה שאנשים מחפשים פתרונות שיאפשרו להם לחיות בשקט. ההבטחה לחיי נצח בדמות הקפאה היא כמו מוצץ או פלסטר שמאפשר שלהם לחיות ללא החשש הקיומי שכל הזמן מבצבץ".
ד"ר קרני מסתכלת על הדברים בצורה פילוסופית: "לאנשים מבוגרים לעיתים מפריע זה שכל הסביבה שלהם מתה והשאלה היא בשביל מה לחזור אחרי ההקפאה לעולם אחר וחדש שבו אתה לא מכיר את התרבות והסביבה. הרבה פעמים יש למדע יכולת לבצע דברים אבל אתה צריך לשאול את עצמך אם זה מה שאתה רוצה או מה שאתה צריך. אחד מהתפקידים של הרופא זה לא למכור אשליות, עליו לספק לחולה הנוטה למות את האפשרויות שעוד נותרו לו, מה הוא עוד יכול לעשות עד יום מותו? וגם לאפשר לסובבים אותו להיפרד ממנו. אפשר לחקור את נושא ההקפאה ואסור לעצור מחקרים מדעיים, אבל אסור שזאת תהיה מכירת אשליות".
"במשך חיי נפגשתי בהמון אנשים שנוטים למות ועיקר הבקשות שלהם הן מאוד מצומצמות", מספרת ד"ר קרני. "'אני רוצה להגיע לבר מצווה של הנכד או להשתתף בחתונה מסוימת או לראות עוד נין נולד'. האם העולם רוצה את אנשי העבר במקום אנשי העתיד? כנראה שלמחזוריות של החיים יש תפקיד".
דבריה של ד"ר קרני מתכתבים עם התיאוריה שמספקת ד"ר מרגלית: "הרעיון שעל פיו ניתן לחיות חיי נצח למעשה מפחית מהחשש הקיומי ומהשאלות המטרידות כמו – האם אני חיי חיים מלאים, האם יש משמעות לחיי, האם הצלחתי להגיע להגשמה בגלגול הזה, האם תרמתי לעולם. ידוע שישנם מפורסמים שהחליטו להקפיא את הגופות שלהם ולקוות שבעתיד הרחוק הטכנולוגיה תהיה מתקדמת מספיק כדי להעיר אותם. ידוע כי מפורסמים לרוב מתאפיינים במבנה אישיות נרקיסיסטי, כלומר הפרעת אישיות המתאפיינת ברגשות מוגזמים של חשיבות עצמית, צורך מוגזם בהערצה ויכולת נמוכה לגלות אמפתיה כלפי אחרים. הם מאמינים שזה יהיה הפסד נוראי לעולם אם הם לא יהיו בו ולכן נראה אצלם נטייה או רצון להקפאה יותר מאשר אצל אחרים".
לשימור בני אדם בהקפאה לאחר מותם יש גם השפעות פסיכולוגיות נוספות על הסובבים, כפי שמסבירה ד"ר מרגלית: "אחד הסמלים המובהקים שמסמנים עבור בני אנוש את תהליך סיום החיים זו הקבורה. לקבור את הגופה מתחת לאדמה זה אומנם תהליך קשה וכואב אבל הכרחי עבור המתאבלים. בני אדם זקוקים לטקסים שיסמלו עבורם נקודות ציון מרכזיות ויאפשרו להם לעבד את התהליך. לכן כאשר אנו מדברים על תהליך של הקפאה של אדם – יש לקחת בחשבון גם את הקושי הפסיכולוגי שזה מציב בפני המשפחה והקרובים".
לדבריה, "הם נשארים במידה מסוימת תלויים באוויר עם אמונה שהאדם לא מת ולכן לא ניתן להיפרד ממנו. החיים תחת האמונה שהאדם יחזור לחיים בשלב מסוים - מצד אחד זה מקל על התחושות הקשות של הפרידה כיון שלכאורה הוא יחזור לעולם ומצד שני תהליך האבל, עם כל הקושי שלו הוא תהליך בריא שמאפשר לאנשים להמשיך בחייהם. ללא האבל היכולת להמשיך בחיים נפגעת, בעיקר עבור הקרובים".
הקריוניקה מציתה את הדמיון ומעלה הרבה מאוד שאלות על היתכנות המדעית להקפיא ולהפשיר בני אדם אחרי עשרות או מאות שנים, אך היא מעלה גם שאלות פילוסופיות על מה זה בכלל חיים ומהו המוות. בני האדם המציאו את הדת ופיתחו תרבויות כדי להפחית את תחושת הפחד מהמוות ולתת משמעות לחיים. עכשיו כשהעולם הולך והופך לאינדיבידואלי יותר והשפעת הדת בתרבות המערבית פוחתת, אנחנו מתחילים לחפש תשובות במקומות אחרים ונראה שלפחות לחלק מהאנשים התשובה לחיי נצח מסתתרת בתוך מכל מלא בחנקן נוזלי במינוס 196 מעלות.