הוויכוח על התו הירוק כתנאי כניסה למסעדות, הופעות, אירועי ספורט ואפילו מקומות עבודה חוצה גבולות ויבשות. בצרפת נראו התנגשויות אלימות בין מפגינים שדורשים Liberté לכוחות המשטרה, בלוס אנג'לס נדקר אדם מול בית העירייה בתגרה בין מחייבי החיסונים למתנגדים, ואת קנדה משסע ויכוח סוער באשר לאנשי הוראה לא מחוסנים בבתי הספר. גם אם הנגיף חדש - המחלוקת כבר ותיקה. למעשה, גילה כגיל החיסונים עצמם. בעזרת MyHeritage ורועי מנדל, התחקירן הראשי של החברה, צללנו אל נבכי הארכיון. כך נראתה ההתנגדות לחיסונים בראי ההיסטוריה.
החיסון המסרטן
בעיתון הקנדי The Toronto World נכתב ב-1919 על הסכנות הכרוכות לכאורה בחיסון לאבעבועות השחורות, מנשים שהפכו לעקרות ועד התפתחותם של תאים סרטניים: "כשאתה נותן להם לחסן את הילדים שלך אתה לוקח סיכון איום ונורא - אתה עלול לגרום להם לנכות לכל החיים ואפילו למוות. חרף כל הסכנות האלה, לא בטוח שהם יהיו מוגנים מהמחלה".
רחבת עיריית טורונטו הפכה מוקד לעצרות המוניות נגד מדיניות חובת ההתחסנות. במודעה שפורסמה בעיתונים לקראת אחת מהן, שיזם ראש העיר עצמו, נכתב: "אנחנו מאמינים ש-80% מהתושבים מתנגדים לזה. תנו למי שמאמין בחיסון להתחסן, אבל למה שלפקיד כלשהו תהיה סמכות להכריח את מי שמטיל ספק ביעילות החיסון כאמצעי מנע ומשוכנע שהוא מהווה סכנה?".
בארצות-הברית היה הוויכוח נוקב לא פחות. ב-1879 ייסד אדם בשם וויליאם טד את "האגודה נגד חיסונים באמריקה" (The Anti-Vaccination Society of America), שהובילה קמפיין ציבורי נרחב נגד חיסוני חובה מפני אבעבועות שחורות. אנשי הארגון הרבו לצטט את האבות המייסדים על כך שאת החופש אי אפשר לקבל - צריך ללמוד לקחת. תנועת ההתנגדות לחיסונים הטילה ספק בנתונים הסטטיסטיים שפרסמו רשויות הבריאות והאשימה כי הפוליטיקאים, הרופאים וחברות תרופות קשרו יחד קשר קונספירטיבי שמאחוריו שיקולים כלכליים ולא בריאותיים.
משפט המדע
ב-1894 עקבה אמריקה כולה אחר משפט שהתנהל באינדיאנפוליס ועסק בחובת ההתחסנות. מתנגדי החיסונים העלו על הדוכן עדים שטענו כי סבלו מנזקים גופניים קשים לכל אורך חייהם בעקבות החיסון, או שנדבקו בעצמם שנים רבות לאחר שחוסנו. רופא סיפר על שני מקרי מוות שאותם ייחס לחיסון, אך הבהיר כי הוא עצמו לא היה מטפל בחולה אלמלא התחסן בעצמו.
חובת ההתחסנות כללה סנקציות כלכליות ואפילו יותר מכך, כפי שממחיש המקרה של פרדריק בלייק מקונטיקט. במרץ 1915 הוא מצא את עצמו במעצר, לאחר שסירב לאפשר לילדיו להתחסן ולא הסכים אף לשלם את הקנס שניתן לו עקב כך. גם לאחר שחבריו שחררו אותו בערבות, הוא לא שינה את דעתו.
המחלוקת לא פסחה על אירופה, שגם היא נקרעה בין מתנגדי החובה להתחסן לבין המצדדים במדיניות הזאת. כבר באמצע המאה ה-19 פורסמו בעיתונות לא מעט מאמרים שהטילו ספק באפקטיביות החיסונים והזהירו מפני סכנותיהם. ה-The Pall Mall Gazette הלונדוני פרסם ב-14 באוגוסט 1869 טור אלמוני מטעם מתנגד חסונים, שאיתגר את העורך: "אדוני, לאחר שפירסמת את דבריהם של המחסנים בפני קוראיך, האם תנהג בהגינות ותתן במה גם לדבר המתנגדים, שהוא כדלקמן: החיסון אינו מונע אבעבועות שחורות, הוא אינו משנה את התנהגות נגיף האבעבועות השחורות, אנשים מתים כתוצאה מתהליך החיסון, הנתונים אינם מהווים ראייה מכיוון שניתן להשתמש בהם על מנת להוכיח כל דבר שרוצים, שניתן בקלות לנטרל את ההדבקה המוגברת של האבעבועות, שניתן בקלות לרפא את המחלה בעזרת שימוש באמצעים הנכונים, שעצם ההתחסנות, או הכנסת “חומר מחלתי” אל תוך הגוף איננו הליך טבעי אלא עניין מנוגד להיגיון, שכמוהו ככתם על החכמה לכאורה, המדע, והציוויליזציה של כולנו".
את התשובה קיבל השואל ב-2 באוקטובר בעיתון The Hampshire Advertiser מידי רופא מוסמך, שביקש להציג לציבור את העובדות. הוא פתח בפנייה ישירה לכותב האלמוני: "אדוני, מכיוון שיש לי ניסיון בשימוש בחיסונים, הם תרשה לי לומר כמה מילים כתשובה לכמות האדירה של בורות, שטויות, ואמירות אבסורדיות שהועלו לאחרונה על ידי מתנגדי החיסונים?"
באשר לנתונים עצמם, כתב הרופא בין היתר: "הנתונים שלהלן מוכיחים את העניין מעל לכל ספק. המספרים מראים ירידה קבועה בתמותה מאבעבועות שחורות מאז תחילת השימוש בחיסונים, גם במדינה כמו אנגליה, שבה ההקפדה על החוק בעניין הייתה רחוקה מלהיות מושלמת. בשאר אירופה, ששם הקפדידו על שימוש בחיסון, התוצאות ברורות אף יותר".
אמצעי ההגנה היחיד
מצדיקי החיסונים בהחלט לא היו רוב דומם. האקדמיה לרפואה בטורונטו (The Academy of Medicine) פרסמה בנובמבר 1919 עצומה התומכת במפורש בחיסונים ומתנגדת בתקיפות לכל מי שזורע ספקות בקרב הציבור באשר ליעילותם או מתריע מפני סכנותיהם. בין היתר, נכתב כי המחלה שמתפתחת בטורונטו היא אכן אבעבועות שחורות; רוב המגפות מתפתחות מקלות לחמורות; חיסונים הם אמצעי ההגנה היחיד מפני המחלה והם מוכרים בכל העולם ככאלה, ולא כסכנה; כל עוד הוא ניתן באופן נכון, החיסון אינו מסוכן, אם כי במקרים מסוימים עלולות להיות לו תופעות לוואי ניכרות; אין סכנה של העברת שחפת או עגבת כתוצאה מהחיסון.
תחת הכותרת "מחסנים את ילדי ישראל" (Vaccinating the Children of Israel), העיתון The Star הקנדי הציג את הקהילה היהודית בשכונת The Ward שבמרכז טורונטו כדוגמה ומופת של התחסנות קולקטיבית. כתבת מגזין תיארה משפחות שבאות יחד להתחסן כדי לשמור על בריאותן.
תחת כנפי המדע
ב-The Arizona Sentinel פורסם ב-1899 מאמר נוקב תחת הכותרת "הערך של ההתחסנות", אשר תקף נמרצות את מתנגדי החיסונים. הוא הזכיר אגודה של יותר ממאה חברים ב-L.A., ובהם רופאים, שקמה כדי לשכנע אנשים שלא להתחסן. בדבריהם הם התייחסו לאדוארד ג'נר, הרופא הבריטי שפיתח בסוף המאה ה-18 את החיסון לאבעבועות השחורות. “קבוצות מתנגדי החיסונים הינן אחד הדברים התמוהים בעידן המודרני. זה בהחלט מוזר למצוא אנשים בעלי אינטליגנציה שמתעלמים מהערך הבלתי נתפס שתגליתו האדירה של ג'נר מביאה לעולם."
"לו יכולנו, אפילו ליום אחד, לחזור לתקופה טרם השתלטות המדע על המחלה הנוראית הזו, ולו יכולנו להבין את הפחד ששלט בחברה בזמן השתוללות נגיף האבעבועות השחורות, כאשר החולים כמעט נזנחו להתמודד עם גורלם, כמו האחיות השיכורות שהיו מלאות לגמרי בג'ין והיו כמעט ללא תועלת בכלל בזמן שקורבנות המחלה הנתעבת בערים מתו בעשרות ובמאות ואפילו טקסי הקבורה ננטשו בזמן שגופות מבחילות נלקחו במהירות לקבריהם בתוך עגלות".
ב-Star Tribune פסקו בפשטות: הטבע יטפל במתנגדי החיסונים, ולמחוקקים ולציבור נותר רק להתאזר בסבלנות. לא ניתן לחמוק מחוקי הטבע משל היו חוק או תקנה של ועדת בריאות. לחיסון אין כמובן ערך או משמעות, אם הוא לא מגובה על ידי אנשים בשר ודם, ועד כה, יש לו את התמיכה של כל היקום.
מיקי מאוס נלחם בפוליו
ויכוחים דומים היו גם סביב חיסון הפוליו באמצע שנות החמישים של המאה הקודמת. ה-The Boston Post דיווח על קריאות של רופאים ועמותות לבריאות הציבור ללכת להתחסן. פרסומת שהעלתה עמותת בשם March of Dimes, שהובילה ביחד עם הנשיא פרנקלין רוזוולט את המלחמה במגיפת הפוליו, הראתה תהלוכה עם דמויות של דיסני מנגנות ושרות: Hi Ho, Hi Ho, we’ll lick that polio.
מגפת האבעבועות השחורות הייתה הראשונה שפותח והופץ חיסון המוני נגדה, וגם הראשונה שהאנושות הצליחה למגר לחלוטין. המקרה האחרון אובחן ב-1977, ושלוש שנים לאחר מכן הוכרז כי המחלה מוגרה.