בבית הנשיא התקיים לאחרונה טקס פרסים מדעי יוצא דופן – כל הזוכים הן בעצם זוכות שמקבלות מנעמ"ת מלגת מחקר לא רק על ההישגים המדעיים שלהן, אלא גם על האופן שבו הן מקדמות סטודנטיות ונשים באקדמיה. את המלגות מקדישים בעמותה לחוקרות שמקדמות את הנשים בתחומי המדעים המדויקים שנחשבים לגבריים במיוחד. פרופ' שירי ארטשטיין: "צריך לשים פרסים כאלה בקונטקסט – זה לא שצריך לתת פרס למדעניות נשים כי אנחנו לא מצליחות לקבל פרסים של גברים. בניגוד לספורט, במדע אנחנו משחקות את אותו המשחק. אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש פחות מידי נשים במשחק, וזה הפסד לנשים וגם לחברה ולמדע".
במועצה להשכלה גבוהה ובוועדה לתכנון ותקצוב מנסים לעודד עוד ועוד נשים לבחור במקצועות היי-טק (STEM) בלימודיהן באקדמיה. בין היתר הקצו 700 מיליון שקלים למוסדות האקדמיים כדי לעודד אותם להגדיל את מספר הסטודנטיות, וכן עוד 150 מיליון שקלים להשקעה בעתודה לסגל האקדמי. ואכן בשטח ניתן לראות שיש גידול במספר הנשים שלומדות את מקצועות ההיי-טק, ואחוזי הנשירה שלהן נמוכים יותר משל הגברים. עם זאת, שיעורן בקרב הסטודנטים לתואר שלישי נשאר דומה לזה שהיה לפני עשור, וכך הנשים עדיין נשארות מאחור במקצועות הללו.
יושבת ראש נעמ"ת, חגית פאר, מסבירה כי את הפרס מעניקים בארגון כבר 17 שנים, ובמשך 9 השנים האחרונות נוצר פרס ייחודי לחוקרות במקצועות המדעיים: "מספרן של נשים חוקרות באוניברסיטאות בדרגות הגבוהות ובתפקידים בכירים הינו נמוך משמעותית. אנו רואות חשיבות עליונה בקידום ההשכלה הגבוהה בקרב נשים ועידוד השתלבותן וקידומן בעולם האקדמי".
לפי ד"ר יונית הוכברג ממכון רקח לפיזיקה באוניברסיטה העברית, את השורשים של התופעה ניתן לראות כבר בגן הילדים: "אני אמא לשני ילדים קטנים – ליאור בן חמש ומאיה בת שלוש. אני רואה אלמנטים של מגדר שמתחילים בגיל הרך במסגרות של הגן. ילדים הם המדענים הכי מדהימים בעולם רק צריך לא לכבות את הסקרנות שלהם. הם צריכים לראות שמדע אינו קשור למגדר". פרופ' בינה קליסקי מהמחלקה לפיזיקה באוניברסיטת בר אילן מוסיפה כי היא עושה מאמץ לשנות את ספרי הלימוד של התלמידות והתלמידים בבתי הספר במטרה לשנות גם את תפיסות העולם שלנו כחברה: "פרויקט אחד שקרוב לליבי הוא המאמץ לשנות את שפת חומרי הלימוד והבחינות כך שתפנה לכולם. למשל, שימוש בזכר רבים 'פתרו' במקום 'פתור'. לא שמתי לב לזה בתור ילדה, אבל היום אני כותבת כך את הבחינות שלי ואשמח אם ילדי ילמדו מספרים שכתובים בשפה שוויונית".
הצורך לבנות תפיסת עולם שוויונית מתחיל על פי הוכברג כבר בגיל צעיר: "אני פעילה בזה בגן. אני אמא מדענית, אני נשואה לפיזיקאי והילדים רואים את scientist כמילה חסרת מגדר – זה גם אמא וגם אבא. אני מרבה לדבר גם עם ילדים במסגרות של גיל יסודי כדי לספר להם על פיזיקת חלקיקים ולהבין ממה היקום מורכב – אלה שאלות בסיסיות שדרכן אפשר לסקרן אותם, וגם הם פוגשים כבר בגיל צעיר מישהי שמתעסקת בחומר הזה. זה פוקח עיניים. אם רואים כל החיים גברים מתעסקים במשהו, אז בוודאי. יש למילים האלה הרבה נוכחות גם בגיל הצעיר".
אבל העבודה לא נגמרת בבית הספר היסודי, אלא למעשה רק מתחילה אחריו. ד"ר הוכברג מוסיפה כי היא לא רק מעודדת את תלמידות התיכון לבחור ללמוד מקצועות מדעיים אלא גם מחזקת אותן בבחירתן: "הן רואות אותי והייתי במקום שלהן פעם. תלמידים רואים ושומעים על מדעניות ולא רק על מדענים, וזה משנה אותנו כחברה. זה לא רק עניין של תלמידות, זו האווירה שבה אנחנו חיים והיא מורכבת מההון האנושי שלנו. וככל שאנחנו מצליחים לייצר סביבה עם הוגנות מגדרית נכונה כבר מהגיל הצעיר. אני חושבת שאלה דברים שמחלחלים".
ואכן פעילויות כמו של ד"ר הוכברג עשויות לתרום לשינוי המצב. על פי דו"ח הנערה הישראלית לשנת 2021 של עמותת "שוות", נשים מעוררות השראה משפיעות בצורה חיובית על נערות, שכן הן מהוות עבורן מודל לחיקוי. בדו"ח צוין כי אלה יכולות להיות נשים מהמעגל האישי או המשפחתי של הנערות, או במנהיגות שאיתן הן נפגשות או שהן מופיעות בכלי התקשורת.
הצגה של מודלים לחיקוי ממשיכה להיות חלק חשוב בעידוד המדעניות הצעירות גם כאשר הן מגיעות לאקדמיה. פרופ' קליסקי אומרת ל-N12 כי אחד הדברים החשובים ביותר שמניעים את הקריירה האקדמית הוא תהליך המנטורינג: "אני משקיעה בטיפוח הדור הבא של המדעניות והמדענים. גם לי עזרו אנשים רבים במהלך הדרך". היא מוסיפה כי צומת דרכים משמעותי נוסף שבו נתקלות החוקרות הצעירות הוא השילוב שבו ניתן להיות גם אמא וגם חוקרת: "אני אומרת לסטודנטים שלי שאי אפשר להימלט מזה שברוב המקרים, השנים המאתגרות של פיתוח הקריירה של שני בני הזוג, מקבילות לשנים של הקמת משפחה. זה נכון לכל מקצוע, ולאקדמיה יש את האתגרים שלה. למשל נסיעה לפוסט דוקטורט בחו"ל. נסענו עם ילד קטן ותינוק חדש, וזה מאתגר. זה לא פשוט לקום קצת אחרי לידה ולעשות פוסט".
לצד האיזון בין חיי המשפחה לבין הקריירה, פרופ' ארטשטיין אומרת כי אחת התופעות המשמעותיות שעליהן יש לשים דגש היא חוויית הלימודים של הנשים במקצועות המדעיים באקדמיה, דבר שהחלו לדבר עליו בגלוי רק בשנים האחרונות: "הייתי הרבה שנים לבד, ואני צלחתי את זה עם חוסר מודעות מוחלט כמו כל הדור שלי. אבל ברגע שזה נפתח, אז רואים הכל בדיעבד. עשיתי לסטודנטיות שלי מפגש שבו דיברנו על מה הן צריכות, ונפרץ הסכר. הן סיפרו לי על ה-'לבד' והפחדים, על ההתמודדות של להיות שונה מאוד ממי שסביבך, הסטודנטים הבנים. למשל אם יש סמינר וכל המשתתפים בנים ואת בת יחידה, אז את תמיד בולטת בכל דבר שאת אומרת. אם עשית טעות, אז זה לא טעות שלך, אלא זה טעות של 'הבת' בכיתה".
כדי לנסות ולשפר את המצב, יזמה פרופ' ארשטשטיין כנס מדעי מיוחד שכל המשתתפות בו היו מתמטיקאיות: "הכנס היה ממש מתמטי, כי אי אפשר לחבר בין התלמידות על רקע אחר – זה מה שהן אוהבות. עשינו קורסים מדעיים והקהל היה כולו נשים וזו הייתה חוויה די עוצמתית כי האווירה אחרת, פחות מפחיד לשאול שאלות והיה די פתוח". ועדיין היא מוסיפה היוזמות שנועדו לקדם את הנשים באקדמיה צריכות להיעשות לדבריה בצורה עדינה: "אף אחת לא רוצה לקבל משהו רק בגלל שהיא אישה. יכולה לבוא מישהי ולהגיד 'אף פעם לא הרגשתי ככה ועכשיו יגידו שכל דבר שקיבלתי זה כי אני אישה'. לכן זה כל כך עדין ורגיש ומסובך".
עם זאת, פרופ' ארטשטיין מדגישה כי באקדמיה חייבים להמשיך לקדם את הנשים: "הגישה הנאיבית החזיקה אותי עד גיל 35 וממש חשבתי ככה – 'הנה אני עושה מה שאני אוהבת וכל מי שרוצה עושה את זה'. לא שמתי לב לניואנסים, והדור של היום הוא אחר. אנחנו נפגשות ושמות אור על דברים קשים שבנות עברו ושאת עברת בעצמך ולא שמת לב". פרופ' קליסקי מוסיפה כי באוניברסיטאות ובמכללות החלו להרגיש את רוחות השינוי: "בשנים האחרונות יש שינוי. יש הרבה פעילות מאורגנת לקידום נשים, למשל תכנית הרוחב של המל"ג. אני נמצאת באקדמיה הצעירה הישראלית, וגם שם אנחנו עובדים על תכניות שנועדו לשפר את השוויון המגדרי באקדמיה".
ככל הנראה נצטרך להמתין עוד עשור כדי לקטוף את הפירות האמיתיים של המהפכה הזו, שמתחילה לא באוניברסיטאות והמכללות, אלא כבר בשערי בית הספר. מעבר לכך, על המהפכה הזו להמשיך גם ליחידות הטכנולוגיות בצה"ל ומקומות העבודה בתעשיית ההייטק, שהנשים בהם עדיין נמצאות במיעוט. האקדמיה היא רק חוליה אחת בשרשרת שלמה של שינוי מבורך שקורה בשנים האחרונות, ואף על פי שנותרה עוד הרבה עבודה בשטח, משמח לקרוא שעושים עוד צעד בכיוון הנכון.