מחקר חדש שנערך בגרמניה ובשווייץ, ופורסם באחד מכתבי העת הנחשבים למדעי המוח, Frontiers in Aging Neuroscience, מראה כי מוזיקה מחזקת את החומר הלבן במוח – רקמה מוחית שנקראת פורניקס (fornix). אותה רקמה מזוהה על ידי החוקרים ככזו שמאבדת מאיכותה כאשר מתחילות להופיע בעיות זיכרון וריכוז, ובכלל – עם הגיל.
121 נבדקים בשנות ה-60 לחייהם, חולקו לשתי קבוצות. חברי הקבוצה האחת קיבלו שיעור פסנתר שבועי שאורכו שעה, ובנוסף התאמנו על נגינה חצי שעה מדי יום – כל זה למשך שישה חודשים. חברי הקבוצה השנייה נהנו מהרצאות על מוזיקה, נחשפו לז'אנרים מגוונים של מוזיקה, אך נאסר עליהם לעסוק ביצירת מוזיקה באופן כלשהו (כולל שירה ומחיאת כפיים).
מהשוואת הסריקות המוחיות שלפני חצי השנה של הניסוי לסריקות שאחרי הניסוי, ראו החוקרים שרקמת הפורניקס בקבוצת נגני המוזיקה כמעט שלא השתנתה, ואילו בקבוצת המאזינים נרשמה ירידה בצפיפות החומר, מה שמעלה את הסיכון לחלות בדמנציה (קיהיון) וללקות בבעיות זיכרון.
משמעות הדבר, כך סוברים החוקרים, שלימוד נגינה בכלי מוזיקלי בגיל מתקדם הוא פעילות שעשויה בהחלט לחולל פלאים בכל הקשור ליכולות המוחיות שלנו.
איבוד הזיכרון האירועי (אפיזודי) הוא אחד מהסימנים הראשונים של מחלת האלצהיימר, שהיא הצורה הנפוצה ביותר של דמנציה. בשילוב מחקרים קודמים שביססו את השפעת המוזיקה על המוח, תוצאות המחקר החדש מראות כי "לימוד נגינה בפסנתר בגיל מתקדם עשוי להיחשב כחלק במאמץ לדחיית פגיעה קוגניטיבית והופעתה של מחלת האלצהיימר בקרב מבוגרים".
למחקר זה, כאמור, קדמו מחקרים אחרים המבססים את הקשר בין מוזיקה לזיכרון, והבנה כי למוזיקה מקום בטיפול בחולים בדמנציה. דוגמה יוצאת דופן לכך פרסם לפני יותר משנה הארגון הספרדי Música para Despertar, שבו משלבים מוזיקה בתרפיה. בסרטון, שהפך ויראלי, נראית רקדנית העבר מרתה גונזאלס, ששומעת את "אגם הברבורים", ואף שהיא עצמה סובלת מאיבוד זיכרון כחלק מדמנציה, הגוף שלה נזכר ברגע בצעדי הריקוד, שאותם היא מבצעת כמיטב יכולתה.
הבנה עמוקה יותר של מה בדיוק קורה במוח תוך כדי למידה של מוזיקה, האזנה למוזיקה ונגינה, תתרום רבות ליכולת שלנו הן למנוע בעיות זיכרון ומחלות כמו דמנציה – והן לטפל בהן. המחקר יסייע להבין מהי מידת ההשפעה של פעילות מוזיקלית שכזו על הזיכרון, כמו גם את משך הזמן והתדירות הנדרשים כדי לחולל ולשמר שינוי, ואף כדי למנוע בעיות קוגניטיביות.