קרחון ת'וויטס באנטארקטיקה, המכונה גם "קרחון יום הדין" בשל הסיכון המוגבר שלו להתמוטט ולאיים על מפלס פני הים ברחבי העולם, מתקרב בקצב מדאיג לרגע שבו ישנה את הנוף שלנו. לפי מדענים, הקרחון נשחק ונמס לאורך כל חלקו המוטבע במים (בסיסו התת ימי), בקצב שעלול להביא לסופו בשנים הקרובות.
במחקר חדש שפורסם ב- Nature Geoscience מיפו החוקרים את נסיגתו של הקרחון לאורך ההיסטוריה, בתקווה ללמוד משהו על מה שעשוי לקרות בעתיד. הם גילו שבשלב מסוים ב-200 השנים האחרונות, בסיס הקרחון התנתק מקרקעית הים ונסוג בקצב של 2.1 קילומטרים בשנה. מדובר בקצב גדול פי שניים מהשיעור שמדענים תיעדו בעשור האחרון.
ייתכן שההתפוררות המהירה התרחשה כבר באמצע המאה ה-20, מסביר אלסטייר גרהם, המחבר הראשי של המחקר וגיאופיזיקאי ימי מאוניברסיטת דרום פלורידה. הסיבה שבגללה מדאיגים עצמם המדענים בקצב המהיר של המסה שכבר קרתה, היא שהדבר מצביע על כך שלת'וייטס יש את היכולת לעבור נסיגה מהירה כזו, גם בעתיד הקרוב, זאת לאחר שיעבור רכס בקרקעית הים אשר במידה רבה מחזיק אותו במקומו.
עם האצתו של משבר האקלים, האזור כולו הושם תחת מעקב צמוד ושוטף בצל המסת הקרחונים המהירה. הקרחון עצמו מדאיג מדענים כבר במשך עשרות שנים, וכבר ב-1973 נשאל אם הוא נמצא בסיכון גבוה להתמוטטות; כמעט עשור לאחר מכן, גילו שמכיוון שהקרחון מקורקע לקרקעית הים ולא ליבשה - זרמי אוקיינוס חמים עלולים להמיסו מלמטה.
בעקבות מחקר זה החלו מדענים לכנות את האזור שמסביב לת'וויטס "הבטן החלשה של מעטה הקרח של מערב אנטארקטיקה". בשנת 2001 נתוני לוויין הראו כי קו ההארקה (נקודת המפגש בין הסלע לבין האוקיינוס) נסוג בכקילומטר אחד בשנה. בשנת 2020 מדענים מצאו ראיות לכך שמים חמים אכן זרמו על פני בסיס הקרחון והמסו אותו מלמטה. ואז בשנת 2021 מחקר הראה שמדף הקרח של ת'וויטס, העוזר לייצב את הקרחון ולמנוע את הקרח מלזרום בחופשיות לאוקיינוס, עלול להתנפץ תוך חמש שנים.
ת'וויטס שגודלו כגודל בריטניה מושפע כבר שנים מזרמי המים החמים שממיסים אותו, והוא חלק מ"הבטן הרכה" של שכבת הקרח היבשתית המערבית באנטארקטיקה. עד לא מזמן, בקנה מידה היסטורי, היה קרחון ת'וויטס יציב יחסית.
בשנה שעברה הזהירו המדענים מפני עתידו של הקרחון בשנים הקרובות. בסוף השנה שעברה התעורר החשש מפני החמרה במצבו, בעקבות שינויים במדף הקרח המזרחי שלו, והיחיד שנותר. "המדף בסכנת קריסה, קריסה שעלולה להגיע בחמש השנים הבאות – זאת בעקבות הצטלבות של קרעים על המדף עצמו, להם יש בסיס נסתר של שטח מלא בקעים וסדקים״, נכתב באחד הדוחות.
הקרחון זוכה להגנה מסוימת מפני זרמי המים החמים הודות למדף שלו. החלק הדק אשר ״צף״ על המים משמש מעין סכר. הוא מתיישב על רכס בקרקעית באופן שמאפשר חסימה שמגנה על שטחים נרחבים מהקרחון עצמו. ברגע שאותו "סכר" כבר לא יהיה במקומו כדי להגן על הקרחון כולו – גם הוא יימס.
"תווייטס באמת מחזיק את עצמו היום בציפורניים, ואנחנו צריכים לצפות לשינויים גדולים שיתרחשו בטווחי זמנים קצרים בעתיד, אפילו משנה לשנה, זאת ברגע שייסוג מעבר לרכס הרדוד", מציין רוברט לארטר, גיאופיזיקאי ימי מטעם מהסקר האנטארקטי הבריטי ואחד מכותבי המחקר. קרחון ת'ווייטס הממוקם במערב אנטארקטיקה הוא אחד הרחבים ביותר בעולם והוא גדול מספיק כדי להעלות את פני הים בכ-5 מטרים, כך לפי נאס"א.
"מנתוני הלוויין, אנו רואים את השברים הגדולים הללו מתפשטים על פני מדף הקרח, ובעצם מחלישים את המרקם של הקרח; קצת כמו סדק של השמשה הקדמית", אמר פיטר דייוויס, אוקיינוגרף מהסקר האנטרקטי הבריטי, ל-CNN. הממצאים שהוצגו במחקר השבוע מצביעים על כך שת'וויטס מסוגל לסגת בקצב מהיר בהרבה ממה שחשבו לאחרונה, והם תועדו כחלק ממשימה שנמשכה 20 שעות בתנאים קיצוניים ואפשרה את מיפוי האזור התת-ימי, שגולו כגודלה של העיר יוסטון.
בעוד שמעידים החוקרים כי מדובר במשימה של "פעם בחיים", הצוות מקווה לחזור בקרוב כדי לאסוף דגימות מקרקעית הים שיאפשרו לקבוע מתי התרחשה הנסיגה המהירה הקודמת. מידע כזה יסייע לחזות שינויים עתידיים ב"קרחון יום הדין", אשר מוכיח עצמו כגורם שהוא במידה מסוימת בלתי צפוי או לפחות כאלמנט שיש לו יכולת להפתיע. בעבר הרי, הניחו מדענים שהקרחון הזה עובר (וימשיך לעבור) שינוי איטי. המחקר החדש מפריך את ההנחה הזו וטוען: "רק בעיטה קטנה בת'וויטס יכולה להוביל לתגובה גדולה״.