נגלריה פאולרי, אמבה אוכלת מוח, גדלה במים מתוקים חמים, מה שהופך אותה מותאמת להתרבות עם עליית הטמפרטורות בארה"ב. מותו של ילד בנברסקה במהלך הקיץ החזיר את נגלריה פאולרי הנדירה אך הקטלנית - הידועה יותר בשם אמבה אוכלת מוח - לכותרות. האמבה חיה במים חמים ומתוקים ויכולה להיכנס לגוף דרך האף, שם היא עוברת למוח ומתחילה להרוס רקמות.
המקרה שדווח לפני מספר שבועות שם זרקור על מציאות חדשה ומטרידה - שינויי אקלים מעודדים את האמבה לצוץ בעוד ועוד בחלקים של ארה"ב, היכן שהיא בדרך כלל לא נמצאת, כמו הצפון והמערב. האמבה גדלה באופן המיטבי במים חמים – עם טמפרטורות מעל 30 מעלות צלזיוס, והיא יכולה טמפרטורות של עד 46 מעלות. זה הופך אותה למותאמת היטב להתפשטות באקלים המתחמם. "היא אוהבת מים עיליים חמים במהלך הקיץ בקווי הרוחב הצפוניים", מציין צ'רלס גרבה, מיקרוביולוג מאוניברסיטת אריזונה.
הדלקת שנגרמת במוח כתוצאה מהאמבה מביאה למחלה של מערכת העצבים המרכזית (primary amoebic meningoencephalitis; PAM). זוהי מחלה נדירה, אך כמעט תמיד קטלנית; משנת 1962 עד 2021, רק ארבעה אנשים מתוך 154 שנדבקו בארה"ב שרדו את הזיהום.
איך נדבקים?
האמבה מדביקה אנשים כאשר מים המכילים אמבה חודרים לגוף דרך האף. זה קורה בדרך כלל בשחייה או צלילה במקורות מים מתוקים וחמים, כמו אגמים, נחלים, נהרות ומעיינות; אך ניתן למצוא את האמבה גם באדמה ליד אזורי שפך של מים חמים ממפעלים תעשייתיים ובבריכות שחייה לא מוכלרות. האמבה עוברת במעלה האף למוח, שם היא הורסת את הרקמה וגורמת לזיהום.
לפי ה-CDC, לא ניתן להידבק באמבה אוכלת מוח בשתיית מים מזוהמים. במקרים נדירים מאוד, זיהום עלול להתרחש גם כאשר מים מזוהמים ממקורות אחרים, כמו מי בריכה שאין בה מספיק כלור, או מי ברז מזוהמים, חודרים לאף, למשל במקרים בהם אנשים מטביעים את ראשם בבריכת מים כחלק מטקסים דתיים, או מנקים את אפם באמצעות מי ברז מזוהמים.
בארצות הברית הופעתה של האמבה אוכלת המוח הוגבלה בדרך כלל למדינות הדרום, אך בשנים האחרונות היא מתפשטת בהתמדה צפונה. מחקר משנת 2021 הראה שלמרות ששיעור הזיהומים במים לא השתנה לאורך השנים, שיעורי האמבה דווקא עלו, והיא הרחיקה צפונה אפילו עד צפון מינסוטה. גם אם האמבות אינן גורמות למוות, הן עלולות לגרום לנזק חמור. במקרה אחד, בו משערים שמדובר בזיהום מהאמבה בפלורידה, נער חלה וסבל מחום גבוה לאחר ששחה במים מליחים; הוא אושפז ואף סבל מהתקף.
טמפרטורות חמות יותר לא רק מקלות על ההישרדות והצמיחה של פתוגנים כמו נאגלריה, הן גם אלה שמעודדות מלכתחילה כניסה למים, מה שיכול להגביר את הסיכון, מסביר יון שן, מהנדס סביבה מאוניברסיטת קליפורניה ריברסייד.
משבר האקלים מחמיר גם אירועי מזג אוויר קיצוניים - כמו שיטפונות ובצורת - שעלולים להכניס יותר פתוגנים לסביבה. "באזורי הבצורת, הפתוגנים יתרכזו במקווי המים, מה שעלול להגביר את מינון החשיפה של הפתוגנים כאשר בני אדם נמצאים במגע הדוק עם מקווי המים", אומר שן. באזורים מוכי הצפה, יכולים המים להעביר פתוגנים מנקודה אחת לאחרת – מהקרקע ומסביבות מימיות לבתים ולבניינים. "בעתיד, עקב שינויי אקלים, אנשים החיים באזורים קרים עשויים להיות חשופים גם למזג אוויר חם יותר ולסיכויים גבוהים יותר להיחשף לפתוגנים", הוא מוסיף.
אחד האתגרים בהתמודדות עם התחזית הזו היא איתור הפתוגן עצמו. אין בדיקה מהירה לנוכחות האמבה או לריכוזה בגופי מים. עוד יותר מתסכל שעדיין לא ברור מדוע אנשים מסוימים חולים בזיהום ואחרים אשר טובלים במים מזוהמים אינם חולים, מציינים ב-CDC. אחרי הכל, מאות מיליוני אנשים שוחים במים מתוקים חמים מדי שנה, ורק קומץ נדבק.
הדבר מקשה על ביסוס רמות מקובלות לוויסות. בעוד מומחים ממשיכים לבחון את השינויים המדוברים, גרבה ממליץ על כמה אמצעי זהירות לשחייה במים מתוקים טבעיים. עדיף להימנע מלהכניס את הראש מתחת למים כדי למנוע ממים להיכנס לאף באזורי מים מתוקים חמים. אפשרות נוספת היא ללבוש אטבי אף, במיוחד לילדים, הוא אומר. גם בוץ ואדמה באזורים אלה יכולים להיות נגועים, לכן מומלץ מחפירה או מהפרעה של הקרקע והזזת משקעים. "ככל שהטמפרטורה של פני המים עולה, במגמה שמתבטאת יותר ויותר צפונה, אנו מצפים למקרים נוספים בעתיד", מציין גרבה ומוסיף - "ואני מצפה שהמגמה הזו אכן תימשך".