"עד שנת 2048 כבר לא יהיו דגים בים", כך הזהירו החוקרים במחקר שפורסם בשנת 2006, מחקר אשר סיפק בין היתר השראה ומוטיבציה לסרט הדוקומנטרי של נטפליקס Seaspiracy. התחזית העגומה לבטח מדאיגה את חובבי הדגים והטבע, אך עולם שבו אין יותר דגים הוא תרחיש חמור מספיק כדי להדאיג כבר היום את כולנו, בין אם צורכים דגים ובין אם לא, בין אם חובבי טבע ובין אם פחות. ההשלכות החמורות של פגיעה כה קשה בטבע נוגעות ישירות לביטחון התזונתי שלנו, לכיס שלנו, ועד כמה שזה נשמע דרמטי - על שרידותו של הכוכב שעליו אנחנו חיים.
אבל עד כמה התחזית להיעלמותם של הדגים מדויקת, למה בכלל הם נמצאים בסכנה - ומה אפשר לעשות כדי לעצור את ההידרדרות, אם בכלל? פרופסור יונתן זוהר, ראש המחלקה לביוטכנולוגיה ימית באוניברסיטת מרילנד שחוקר את התחום עשרות שנים, מסביר כי התחזית אינה מדויקת: "הראו במחקרים שנערכו אחרי כי הצפי הזה הוא לא נכון, בטח שלא באופן חד משמעי". אך למרות זאת, המסקנות המתבקשות מתרחיש כזה רלוונטיות גם למציאות של היום. "מבלי להיות דרמטי, צריך להבין שמתווספים כ-200,000 איש לעולם מדי יום. אלה הם יותר אנשים שאוכלים יוצר דגים ופירות ים, ובמקביל גם הצריכה פר אדם הולכת ועולה.
לפי דוח של ה-OECD ובו תחזיות לעשור הקרוב, הצריכה ברוב מדינות העולם תטפס, וב-2031 הצריכה לאדם תהיה גבוה בכמעט קילו בממוצע בשנה, בהשוואה לממוצע שנמדד בין 2019 ל-2021.
לפי ארגון המזון והחקלאות של האו״ם, 60% מהדגים מוגדרים ככאלה שהדיג שלהם הביא את גודל אוכלוסייתם לקצה הרף שאם ייחצה - מספרם ילך ויתמעט. 30% מהדגים ״נידגים ביתר״ (overfished), כלומר הדיג שלהם גובר על קצב יכולתם להתרבות. "זה אומר שרק 10% הם underfished, כלומר מיני דגים שאנחנו לא מאיימים על קיומם בגלל דיג, ואלה הם כמובן גם מינים שאנחנו בני האדם לא אוכלים", מציין פרופ׳ זוהר.
המדוזות הן דוגמה, אבל אולי רק טעימה מהבאות
"צריך לזכור שכל פגיעה במגוון הביולוגי - עם ובלי קשר למזון - גורמת לחוסר שיווי משקל ביולוגי. המדוזות שמגיעות בהמוניהן מדי קיץ לחופים שלנו, ובכל העולם - מגיעות בכמויות הולכות ועולות בין היתר כי כבר אין מספיק מאותם הדגים המסוימים שטורפים אותן, לא באותה הכמות".
כלומר, משמעות דיג היתר היא לא רק פגיעה בביטחון התזונתי שלנו?
"נכון, ויש עוד. הסביבה הימית היא מעין שרשרת מזון גדולה בפני עצמה. אני חושב שאנשים שוכחים שהים מכסה בערך שני שליש מכדור הארץ. כל התהליכים שקורים בים - יש להם השפעה ישירה על התהליכים האקלימיים סביבנו כאן על האדמה. האצות ושלל הפיטופלנקטון בים למשל, הם אורגניזמים שתורמים לייצור חמצן שמגיע לכדור הארץ, וגם לצריכת co2, והכל מצוי באיזון מסוים. לא סתם מתייחסים לים כאל 'מערכת תומכת חיים' עבור הכדור כולו. חוסר איזון בדיג ואז פגיעה בהם - יביאו לשינויים אקלימיים. יש פה מערכת שלמה שהיא כמו הווסת האקלימי של היבשה - וכל חוסר איזון בתפקודה ישפיע עלינו".
למעשה, בעולם שבו הדיג נעשה באופן בלתי אחראי ותוך התעלמות מוחלטת מעקרונות של קיימות, המדוזות הן רק פרומו לבאות. "למרבה הצער, לאנשים קשה לעשות את הקשר הזה, וזה מובן כי הוא לא ישיר. אבל זה קריטי להבין את שרשרת הקשרים שלמעשה מבסס את הקשר הגדול בין ים ליבשה, בין מצב הים למצב כדור הארץ".
מה אנחנו יכולים לעשות כדי לפתור את הבעיה?
"ככל שעוברות השנים, דגים נחשבים יותר ויותר כבחירה הבריאה של אנשים כדי לשלב חלבון בתפריט היומי. הבחירה הבריאה והיקרה לרוב באופן יחסי, מביאה לכך שצריכת הדגים עולה בקצב של 3% בשנה; והים - הוא כבר לא מסוגל לתת יותר. בהינתן שלא תיפסק הצריכה, ואפילו לא תאט, הדרך להמשך צריכה תוך שמירה על קיימות היא גידול דגים בחקלאות ימית. הפיכת הדגים שאנו אוכלים לחלק מתצורת חקלאית, כמו שקורה עם כל דבר אחר שעל הצלחת שלנו - היא התשובה".
איך אנחנו בתור צרכנים מרגישים את זה, אם בכלל?
"בגלל העלייה המתמדת בצריכה, נוצר פער הולך וגדל בין הביקוש להיצע. זה לא רק עול על המערכת הימית, אלא גם עול כלכלי עלינו. זה מוצר שהופך יקר יותר, וזה צפוי רק להחמיר אם לא נשנה את המשוואה. המעבר לגידול דגים בחקלאות ימית לא יקרה מהיום למחר - אבל זה חייב לקרות, אט אט".
מהי בדיוק החקלאות הימית שתביא את הבשורה?
"ישראל היא מדינה שידועה בגידול הדגים שלה, אבל נכון להיום מדובר בשיטה מיושנת ובקנה מידה מסוים, שמחייבים אותנו להסתכל קדימה לחקלאות ימית חדשנית יותר. כיום, הדרך המוכרת והמקובלת בחקלאות הימית היא ניצול מי הים להקמת חוות דגים ימיות, לצורך גידול יצורי ים ובהם דגים. יש כ-2,600 חוות דגים ימיות ברחבי העולם. השיטה כוללת הקמתם של כלובים במים, מה שמביא עימו לא מעט חסרונות.
"בארץ יש בעיה עם גידול דגים בכלובים בים. באילת הייתה תעשייה שהחלה ונעצרה, ובים התיכון הקרבה ליבשה היא בעייתית, בגלל העשרה אורגנית וזיהומים; כאשר הכלובים רחוקים מהחוף יש אתגר כלכלי כי העלויות גבוהות; ובכלל תביעת הרגל הפחמנית של הפרקטיקה הזו היא גדולה".
בימים אלה, מוביל פרופ׳ זוהר, שהוא גם מנהל המרכז לחקר חקלאות מים, פרויקט שנועד להביא ליישומו של פתרון לכל הבעיות הללו. "מהבחינה הזו, ישראל דומה למדי לארה״ב. שתיהן מייבאות כ-85% ממאכלי הים שלהן, כי ככה הן רגילות. מדובר במדינות של טכנולוגיה, שנשענות על ייבוא מאסיבי של תוצרת חקלאית". פרופ׳ זוהר מסביר שבשנים האחרונות יש מגמה הפוכה, בייחוד לאור אירועים כמו הקורונה והמלחמה באוקראינה שחידדו את חשיבותה של הישענות עצמית של מדינות בכל הנוגע לביטחון התזונתי של האזרחים. "אז בארה״ב מנסים לפצח את החקלאות הימית, אבל שיטת הכלובים היא בעייתית עבורם לא פחות מאשר עבורנו, בייחוד בגלל הנזק הסביבתי שלהם, ושם יש רגולציה סביבתית מחמירה".
"לכן הפתרון שאנחנו עובדים עליו, הוא חקלאות ימית על היבשה. זה נשמע אוקסימורון אבל זה הכיוון שאנחנו הולכים בו ויש לו בהחלט מקום בעתיד לדעתי". בארה״ב משקיעים בימים אלה בין 3 ל-4 מיליארד דולר בפיתוח של מתקני ענק לגידול דגים ימיים על היבשה, ופרופ׳ זוהר זכה למימון של כ-12 מיליון דולרים מהממשל האמריקני, כדי להוביל תאגיד של שיתוף פעולה בין הסקטור האקדמי לבין התעשייה, תאגיד שתפקידו לבנות יכולות שיעזרו לממשלה להגיע ליכולות גידול דגים באופן הזה.
מהם היתרונות של גידול כזה על היבשה?
"יש יתרונות רבים. אנחנו מדברים על מערכות ענק, על האנגרים שהם בגודל של כ-80 דונם כל אחד. בהם יש מכלי ענק של כ-1,500-2000 קוב. שם גדלים הדגים. המים הם מי ים מלאכותיים שאנחנו קובעים את הרכב המלחים בהם, והם גם מים מסוחררים - כך שלא נעשה בזבוז של מים כמעט בכלל".
איך אתם מצליחים למחזר את המים, שבטח די מזוהמים בסיומו של תהליך?
"אנחנו משתמשים ב׳חיידקים טובים׳ שבאים מהסביבה הימית והם מנצלים את תוצרי הפסולת, כפי שקורה בטבע; הם משתמשים בחומרים כמו אמוניה למשל, מנצלים אותם לתהליכים התוך תאיים שלהם ומנקים את המים תוך כדי. זה קורה במעין פילטר ביולוגי, במיכל מסוים שדרכו אנחנו מעבירים את המים להתנקות. יש שם אוכלוסיות של חיידקים טובים שיוצרים את האיזון האופטימלי במים".
"נוסף על כך יש גם פסולת אורגנית, שאנחנו חייבים להיפטר ממנה. לכן, פיתחנו במכון שלנו תהליך שמבוסס על אמא טבע. יש מה שנקרא חיידקים מתאנוגניים, הם מייצרים מתאן כחלק מתהליך הפקת האנרגיה שלהם, שהוא תהליך אנאירובי, לא דורש חמצן. החיידקים הללו נמצאים במתקן חיצוני, מעין כור ביולוגי, ובעיכול האנאירובי שלהם הופכים את הבוצה לגז מתאן״.
משמעות הדבר היא לא רק תהליך יעיל של היפטרות מהפסולת האורגנית, אלא רווח נוסף - הגז הטבעי שיוצא ממיכלי הדגים הוא מקור אנרגיה שאפשר להשתמש בו. כשם שבתהליך הפירוק הביולוגי משתחרר חשמל לניצול, במתאן מנוצל כם הוא להםעלת המתקן, ושני תהליכי הטיפול בפסולת משמשים כך גם לקיזוז תביעת הרגל הפחמנית של המתקן.
נחסכת גם התופעה הקרויה ״זיהום ביולוגי״
נוסף לפסולת הכימית והאורגנית - יש מה שנקרא זיהום ביולוגי. הדגים בכלובים הם לרוב מושבחים גנטית, ויכולתם לחמוק מהכלובים היא גבוהה. "כשזה קורה עם מינים שהם אינם מקומיים לאותו הים או מקור המים שבו ממוקם הכלוב - שוב נפגע המאזן הביולוגי, מה שמלכתחילה רצינו להימנע ממנו כאשר פנינו לחקלאות ימית".
"בסוף היתרון העצום של השיטה היבשתית היא העובדה שמדובר במערכת מבודדת מהסביבה הימית. אין מעבר פוטנציאלי למחלות, אין אפשרות של זליגת מינים שאינם מקומיים והפרעת האיזון הטבעי, אין פסולת כלשהי שמגיעה לים".
מה זה אומר מבחינת סוג הדגים שיהיו על הצלחת שלנו?
"זו נקודה חשובה ורגישה", אומר פרופ׳ זוהר. "כשזה נוגע למזון מהים, יש לנו דרישה שהיא לא בהכרח הגיונית, שהדגים שלנו יהיו כאלה שנלקחו היישר מהטבע. אנחנו לא מצפים לאותו הסטנדרט מהבקר שלנו, גם לא מהפירות והירקות שלנו - שכולם מגיעים מחוות ומגידולים חקלאיים מבוקרים".
למעשה, מבהיר פרופ׳ זוהר כי על פי כל הפרמטרים שבאמצעותם אנחנו מעריכים את איכות האוכל שעל הצלחת שלנו - הדגים שיגיעו מגידול במתקנים היבשתיים הם עדיפים. "יש לנו יכולת לשלוט בתנאי הגידול ברזולוציה גבוהה מאוד ולהתאים את התנאים לדגים באופן כזה שהם יהיו נטולי זיהומים ומחלות, נטולי מתכות כבדות; נוכל לספק להם תנאים אופטימליים כדי שיהיה קל ומהיר יותר לגדלם, אפילו ברמה כזו שנוכל לגדל אותם להיות דגים עשירים יותר בנוטריינטים, מזינים וטעימים יותר". נוסף על כל אלה, המודולריות של המתקנים מאפשרת גידול של מגוון רחב של דגים ויצורי ים, כמעט ללא הגבלה כלל.
אל מול רשימת היתרונות הארוכה, לא מפתיע שתעשיית חקלאות המים היא הסקטור החקלאי שגדל בקצב המהיר ביותר מבין כל התעשיות החקלאיות בעולם, "היום היא תעשייה בעלת ערך של כ-280 מיליארד דולר", מציין זוהר.
המוח מאחורי העתיד המזהיר הזה הוא ישראלי, אז איך ישראל משתלבת מעשית?
"כשאנחנו מדברים על מערכות גידול סגורות, אנחנו מדברים על פתרון שנמצא בתחילת הדרך. עדיין, אנחנו רואים בארה״ב השקעה של מיליארדים בתחום, כי הגענו לבשלות טכנולוגית. חוקרים שלמדו את התחום במשך שנים, בשילוב עם גורמים בעלי ידע מהתעשייה - הביאו את הטכנולוגיות האלה להיות ״scalable״, ניתנות ליישום בקנה מידה רחב, מסחרי".
אז למה לא משקיעים גם כאן?
"לזה אין לי תשובה, אבל הפתרון הוא החלטה ממשלתית לתת דחיפה לתחום, מה שיביא לשילוב של יזמות והשקעות פרטיות. אז, אני עדיין לא יודע לומר למה משקיעים לא מבינים את הצורך, אבל לדעתי הממשלה הנוכחית, ושר החקלאות עודד פורר, שנפגשתי עימו והצגתי לו את העשייה שלנו בתחום, מבינים את הצורך. מהתרשמותי, דחיפת החקלאות הימית בישראל קדימה היא בראש מעייניו של השר".
למעשה, החל מאתמול (שלישי) יתקיים כנס בן 3 ימים באילת, שנועד לכנס את מיטב המוחות ואת מיטב אנשי המקצוע מהתחום, בדיוק לשם כך. הכנס ״Sea the Future״ מוגדר על ידי משרד החקלאות כפסגה הבינלאומית הראשונה במזון מהים ומהמדבר. בכנס יהיו שרי חקלאות מרחבי העולם, בכירים מהסקטור הפרטי ומשקיעים, כמו גם מומחים מהאקדמיה, בהם פרופ׳ יונתן זוהר, הנואם הראשי שיפתח את הכנס תוך הצגת עשייתו בתחום.
"אני יודע שעובדים על דרכים למשוך משקיעים לחקלאות ימית מודרנית בישראל, ואני גם מייעץ למשרד החקלאות בבניית תוכנית אסטרטגית לחקלאות ימית, מה שלא היה בעבר", מציין פרופ׳ זוהר, ומספק זווית חיובית למדי, יש מי שיגידו לשם שינוי, באשר להכנות לקראת האתגרים העתידיים שצפויים להגיע בגלל השינויים שעובר הכוכב שעליו אנו חיים.