יום שישי בצוהריים, ובקצהו של רחוב חבקוק שבשולי שכונת רמת בית שמש ג' רגוע ושקט. קצת אחרי השעה 12 מתחילים לחזור ילדי הרחוב ממוסדות החינוך - אלו שבאים ברכבי הסעה, והמשודרגים שבהם שמגיחים מן הרכבים הפרטיים של ההורים. כשהשבת המתקרבת נמצאת ברקע, משתנה במהרה האווירה ברחוב, ועם כל הילדים שמתרוצצים הוא כבר לא מתעטף עוד בשקט. בתוך ההמולה הזו בולט רעש שלא אופייני כל כך לרחוב שבקצהו האחר יש ארבעה בתי כנסת ומקווה - נביחות כלבים.
חבורת הילדים - בעיקר הילדות, יש לציין - מתכנסות לבקשתי על אחד מהספסלים לתמונה משותפת יחד עם כלביהן. שתי בנות, שביקשו לא להצטלם, עוד לבושות במדי סמינר בית יעקב שבו הן לומדות ושנמצא בשכונת רמת בית שמש ב' הסמוכה. שאר הבנות לבושות בלבוש "חילוני" למדי. כמה בנות אחרות מבקשות לטשטש את פניהן - רצוי שבסמינר לא ידעו שבביתן מגדלים כלב.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
כוכבי האירוע הם קנדי, סנואו, קאבי, מקס ולאקי, ואלו הם אפילו לא חצי מהכלבים של רחוב חבקוק. משפחה שהגיעה לרחוב עם כלבה לפני כשש שנים שינתה את הכול, ומאז התמלא הרחוב בכלבים יראי שמיים. הכלבים של חבקוק כבר נהיו תופעה בשכונה החרדית: כל הילדים ברחוב מכירים את כל הכלבים - שקצת כמו בקיבוץ נהיו מעין רכוש משותף ונוצר סביבם הווי חברתי שלם. ילדים שאצלם בבית אין כלבים מתנדבים לטייל עם הכלב של השכן. וכל שבת, מספרות הילדות, אחרי "הסעודה השלישית" מתכנסים כל הכלבים עם בעליהם בגינה הציבורית שבקצה הרחוב.
לא לכולם, כצפוי, זה מחליק טוב בגרון: לפני כחצי שנה תלה אחד הדיירים בבניין מספר 35 מכתב, שחרד לצביון האזור "העונה על שמירת תורה ומצוות ואורח חיים מתאים ותואם". במשפט הבא כבר מוזכרים בעלי החיים כאלו שפוגעים באותו צביון. גם חברת הניהול שמתחזקת את הבניין דורשת שלא לגדל בו בעלי חיים - אבל עם חמישה כלבים שגדלים בבניין הזה בלבד, זה כבר קרב אבוד.
"יש רחובות שאם אתה נכנס לשם עם הכלב יתנו מכות לנו, ולכלב. ברמה ב' ירצחו אותך אם תבוא עם כלב. פעם אימא הגיעה במכונית יחד עם הכלבה לאסוף אותי מבית ספר והיינו צריכים להחביא אותה במכונית"
"אומרים 'איכס, מה זה הדבר הזה'"
"הרבה פעמים אתה יכול ללכת עם הכלבים ברחוב ולראות ילדים בורחים, או אומרים 'איכס, מה זה הדבר הזה?'" מספרת אחת הילדות. וחברתה מגיבה: "זה מעליב, את מרגישה כאילו פוגעים באחות שלך הקטנה". ולא תמיד המפגש עם כלב, שהוא עדיין יצור זר להוויה החרדית, עובר כל כך בקלות. "יש רחובות שאם אתה נכנס לשם עם הכלב יתנו מכות לנו, ולכלב", אומרת אחת הבנות. "ברמה ב' ירצחו אותך אם תבוא עם כלב. פעם אימא הגיעה במכונית יחד עם הכלבה לאסוף אותי מבית ספר ברמה ב' והיינו צריכים להחביא אותה במכונית".
לכל הילדים חשוב להגן על הציבור שממנו הם באים: "זה פשוט עניין של סוגים של חרדים", מבהירה אחת הילדות. "כשאומרים חרדים כולם חושבים שזה הדוסים שרואים בכל ההפגנות. גם אלו שהם יותר חרדים מאיתנו, הם אנשים טובים. זו חבורה ממש קטנה של אנשים שעושים הפגנות".
רמת בית שמש היא אולי שכונת המגורים המתפתחת ביותר היום בישראל, תוצר של מצוקת הדיור של הציבור החרדי. לרמה ג' שתי אחיות גדולות: רמה א' מאופיינת בריכוז של אוכלוסיייה דוברת אנגלית שעלתה לארץ בשנים האחרונות, בעיקר מארצות הברית, ומתפרשת על הספקטרום האמוני שמתוח בין דתיים-לאומיים לבין מה שנקרא "חרדים מודרניים". רמה ב' לעומת זאת היא כבר סיפור אחר. שם מרוכזת אוכלוסייה חסידית, ובתוכה כמה מהפלגים החרדיים הקיצוניים ביותר. בשנים האחרונות יצאו מרמה ב' כמה סיפורים קשים במיוחד, על מדרכות נפרדות לגברים ולנשים וגילויי אלימות כלפי מי שסוטה מהנוהגים הקשוחים שמקובלים בשכונה.
כאן ברמת בית שמש הפער הזה בין האמריקנים הליברלים לשכניהם הקיצוניים מורגש היטב. ב-2011 הזדעזעה ישראל אחרי שהתפרסם סיפורה של נעמה מרגוליס, ילדה בת 7, בת להורים עולים מארצות הברית, שחטפה ברמה ב' יריקה מחסיד שחשב שהילדה הקטנה לא צנועה מספיק לטעמו. רמה ג' נוספה למשפחה לפני עשור, כמעין שילוב בין שתי הרמות הקודמות - מודרניים לצד אדוקים.
ובתוך זה נמצא רחוב חבקוק. חרדי, כשאר השכונה, אך בכל זאת שונה. "אין עוד הרבה רחובות שבהם בן ייצא לרחוב, יפגוש בת ויגיד לה 'שלום'", אומר אחד התושבים. מסבירים לנו כאן שהיה זה הרחוב הראשון שנבנה בשכונה, טרם נקבע סופית האופי שלה, המעט יותר אדוק. וכך קרה שקטע קטן של 200 מטר משמש, אם תרצו, סוג של הצצה לעתיד.
נוברישיות חרדית
בעידן שבו יותר יותר חרדים יוצאים לעבוד בחבקוק נוצר גרעין ראשוני של מעין נובורישיות חרדית. וזה לא רק הרכבים הפרטיים, שרוב המשפחות מחזיקות. הילדים לומדים בתלמודי תורה וסמינרים, אבל בבית מבלים חלק גדול מהזמן במסכים של הטלפון והטאבלט. גם טלוויזיות יש בחלק מהבתים. ליד אחת מהדירות בחבקוק, שבבעלות משפחה שמזוהה כחרדית למדי, ראינו שלט שמברך את הבן החייל לרגל סיום הטירונות. אבל, בואו נחזור לכלבים.
החרדים שעולים ארצה בשנים האחרונות במספרים הולכים וגדלים, בעיקר מארצות הברית - מה שקרוי בעגה החרדית "חוצניקים" - מתחילים אט-אט לצבוע את החרדיות בגוונים חדשים. קחו לדוגמא את משפחתה של מילי, פודלית בת שנתיים, שעלתה לארץ לפני שנתיים. כלומר המשפחה עלתה, לא מילי. את הכלב שהיה להם במנצ'סטר, ממנה הגיעו, נאלצו בני המשפחה להותיר מאחור. והוא לא הכלב הראשון שהיה להם. "אני רואה יותר ויותר משפחות חרדיות עם כלבים", אומרת אם המשפחה. "אנחנו כאילו 'חרדים פתוחים'. אבל זה קיים אפילו אצל אנשים שנראים יותר חרדים מאיתנו, אפילו חסידים". האב, אגב, התפנה לחדר צידי, יש בדיוק משחק של מנצ'סטר יונייטד והוא חייב לצפות בו.
הילדים, שעוד נאבקים עם העברית, לומדים במוסדות חרדיים, אבל עסוקים - כדרכם של ילדים בימינו - בטלפונים. ואני נותר עם אם המשפחה, ילידת הארץ. "פעם לא היו שומעים על דבר כזה בכלל, אבל אנשים רואים שזה לא דבר כזה נורא", היא אומרת על כניסתם של הכלבים לסביבה החרדית. "כשגדלתי בירושלים, לאף אחד לא היה כלב. עשינו עליה לפני שנתיים ובאנו לפה והיה פה בניין כלב אחד, של משפחה לא כל כך חרדית. ואז משפחה ממול גם קנתה כלב. אצלנו זה היה יותר כי באנגליה היו לנו כלבים".
"אני רואה יותר ויותר משפחות חרדיות עם כלבים. אנחנו כאילו 'חרדים פתוחים'. אבל זה קיים אפילו אצל אנשים שנראים יותר חרדים מאיתנו, אפילו חסידים"
נתוני משרד החקלאות מאשרים את המגמה. במודיעין עילית רשומים, נכון לאוקטובר האחרון, 32 כלבים. בביתר עילית ישנם, על פי הרשום, 82 כלבים. בקרית יערים 13 כלבים. אפילו בבני ברק ישנם לא פחות מ-988 כלבים. רובם כנראה של משפחות לא חרדיות. ועדיין, נתון מרשים לעיר שהיא המרכז החרדי הגדול בישראל. חלק מהכלבים הללו הם כלבי שמירה, דבר שמקובל יחסית בציבור החרדי, גם הלכתית, בעיקר ביישובים שמעבר לקו הירוק, כמו ביתר עילית. אך יותר מכל זה השינוי בסביבות המגורים החרדית שמשפיע ככל הנראה על המגמה הזו. בשכונות הצפופות והמסוגרות של בני ברק וירושלים מי שיכניס הביתה כלב יהפוך לשיחת היום בבית הכנסת. ככל שמשבר הדיור דוחק משפחות חרדיות צעירות החוצה, אל הערים החדשות והמרוחקות יותר, ורחוק מההורים שנשארו מאחור, מגיעות איתן גם מגמות חדשות.
הקורונה הביאה את השינוי
שלום סלומון, מאלף כלבים שמתחמה באוכלוסייה החרדית, מסביר שאם לפני עשור כמעט ולא ניתן היה למצוא כלבים חרדים, בשנתיים-שלוש האחרונות השינוי מתרחש בעוצמה. "היו שני פיקים", מסביר סלומון. "הפיק הראשוני, זה כולם יודעים, היה הקורונה. אנשים היו בבית וטיפסו על הקירות. אז הביאו כלב הביתה כדי שלילד יהיה מה לעשות. הפיק השני, זה בגלל ילדים עם בעיות רגשיות, שזה קרה גם בגלל הקורונה".
"לפני שש-שבע שנים אנשים התחילו להבין את היתרונות שיש לבעלי חיים בבית", ממשיך סלומון. "אז גם התחיל בארץ בכלל גל גדול של כלבי שירות. ואני לא מדבר על כלבי נחייה, שזה עניין של הרבה שנים כבר. התחיל העניין של כלבים לסובלים מפוסט-טראומה והלומי קרב. היו הרבה כתבות בנושא, ועלתה המודעות. אני יכול להגיד במאמר מוסגר שעד לפני כמה חודשים היה מחסור בגולדן רטריברים ולברדורים. לא היה להשיג בארץ כלבים כאלו, זה היה בגלל כל הכתבות האלו - שאנשים פתאום ראו מה הכלבים האלו מסוגלים לעשות".
בגבעה ממול, בבית שמש הישנה, גרה משפחת לויכטר. משפחתו של צ'אקי השיצו בן ה-10. עד לפני כשנה עוד גרו ברמה א'. צ'אקי הוא אחת הסיבות למה הם כבר לא גרים שם. מכתב שהונח יום אחד בתיבת הדואר הבהיר להם שמשפחה עם כלב אינה רצויה בשכונה.
במסגרת הכניסה המאסיבית של תחום התרפיה בבעלי חיים הגיעו ילדי משפחת לויכטר לפני ארבע שנים לחוג אילוף כלבים ומשם הדרך לכניסתו של צ'אקי הייתה קצרה. "הבית שלנו תמיד נקי. ומבחינתי זה היה וטו, 'לא נכנס אלינו כלב הביתה!'", אומרת חווי לויכטר, אם המשפחה. "ואז הוא (המדריך בחוג לאילוף כלבים) התקשר ואמר 'יש לי כלב בשבילכם'. ואנחנו בספונטניות אמרנו 'טוב, תביא', ומאז צ'אקי פה. וגיליתי שהוא לא מלכלך ולא נובח. הוא לא מפריע, והוא באמת עזר פה לכולנו, רגשית".
איך הוא עוזר רגשית?
"כשעברתי ניתוח מסובך הוא היה שם. הוא ידע לפני שאני בהריון. הוא יודע מה קורה כל הזמן בבית והוא יודע להיום שם כשצריך אותו".
כשהיית ילדה יכולת לדמיין שיום אחד יהיה לך כלב?
"לא. פחדתי פחד מוות מכלבים בתור ילדה. וגם גרתי בכפר, גדלתי בכפר חסידים. כשירדתי מבית ספר היה שביל כזה, צר, שחיבר בין רכסים לכפר חסידים, וליד השביל היה בית עם כלב, שאף פעם לא היה קשור. אני הייתי עומדת בקצה השביל ובוכה. וכל יום היה בן אדם, אותו אחד, שהיה עובר שם עם הטרקטור שלו היה לוקח אותי הביתה עם הטרקטור".
מה בכלל ידעת על כלבים?
"בגלל שגדלתי בכפר אז גדלתי בין חיות, אבל מבחינתי כלב זה דבר מפחיד. כלב זה היה מבחינתנו הגבול. לא כי חלילה יש משהו רע בכלב. אבל כלב יכול לנשוך, והוא מגן על הבית כדי שאם יבוא מישהו הוא יעשה לו משהו. זה התפקיד של כלב, אבל לא מכניסים את זה הביתה. גם במשפחה הקרובה, גם מי שלא חרדי, לאף אחד לא היה כלב".
"פחדתי פחד מוות מכלבים בתור ילדה, גרתי בכפר חסידים. כשירדתי מבית ספר היה שביל כזה, וליד השביל היה בית עם כלב, שאף פעם לא היה קשור. הייתי עומד בקצה השביל ובוכה"
חווי לויכטר
"אמרתי לחווי, אם אני הייתי רואה תמונה שלנו בכתבה, כשאנחנו מדברים על זה שאנחנו חרדים ושיש לנו כלב הייתי מסתכל ואומר 'הם לא חרדים. מה הקטע'". מהדברים האלו, שאומר יששכר לויכטר כשהשיצו הזקן הנמרץ עסוק להתרוצץ בינו לבין הילדים, שעברו עם הזמן ללמוד בבתי ספר מהזרם הממלכתי-דתי - אפשר להבין שצ'אקי הוא רק חלק מדרך שלמה שעוברת המשפחה. זו דרך שהחלה לפני 15 שנה כשנישאו בני הזוג, שניהם בשנות השלושים לחייהם שגדלו במשפחות ליטאיות. קודם באלעד שבה התגורר הזוג במשך שמונה שנים, אחר כך ברמת בית שמש א' והמכתב ההוא בתיבת הדואר שלהם - ועד לרחוב שבו הם המשפחה החרדית הפחות-או-יותר יחידה.
"מבחינת החרדים-חרדים אנחנו כבר לא נחשבים חרדים", מסכימה גם חווי, וממשיכה. "האחים שלנו לא כמונו, כולם נשארו במסגרות החרדיות. האחים שלי אמנם עשו צבא והיום עובדים בהיי-טק, אבל הילדים שלהם לומדים ב'בית יעקב', והבית מתנהל באופן חרדי לכל דבר". ויששכר לויכטר - שמספר בגאווה שבבחירות האחרונות לראשונה נטש את הבחירה המסורתית ביהדות התורה והצביע לציונות הדתית - לא ממהר להתנצל על הדרך שבה בחר. "יש לא מעט משפחות שמתנהגות באופן אחד והילדים צריכים לומר משהו אחר, שם יצאו לחופש בצפון כשהם בעצם טסו לחוץ לארץ. במקום לזייף אורח חיים שיתאים למסגרת, התאמנו את המסגרת לאורח החיים".
"לפני 20 שנה זה לא היה קורה"
כניסתם של כלבים לבתים חרדיים היא גם עניין של גיאוגרפיה. ובכל זאת, מספרת חווי לויכטר, על שכן מהשכונה הקודמת שהיה גם כן בעל כלב. "היה לנו שכן בבניין שמסתובב עם כובע וחליפה שחור-לבן והוא יוצא עם כלב שחור ענק, ויש לו גם חתול בבית. והוא דווקא לא אמריקני. נראה לי שהוא חוזר בתשובה. לפני 20 שנה זה לא היה קורה בכלל, אין שום סיכוי".
שלום סלומון, המאלף, גדל בשכונת ארזי הבירה, עמוק בתוך הרובע החרדי של ירושלים - בדיוק באמצע בין מאה שערים לסנהדריה. "אדם שגר באזור חרדי לא רואה כלבים ואם הוא רואה כלב, אז צועקים עליהם ובורחים הביתה", הוא אומר. "אני זוכר את את אשתי כשעוד היינו צעירים. היינו רואים כלבים והיא הייתה בקטע של 'בוא, בוא נלך' ואני הייתי בקטע של 'בואי נלטף'. ואני, שהייתי ילד שמאוד אוהב בעלי חיים, אימא שלי הסכימה להכול, חוץ מלהביא כלבים הביתה".
את התרפיה הפרטית שלו על האיסור הגורף של אימו התגבר סלומון באמצעות שני כלבים שהסתובבו בשכונה, אחד מהם של מזכירה חילונית של בית עסק ליד הבית. כל יום היה מגיע, כך הוא מספר, לבדוק האם באה היום עם הכלב. "ממש חיפשתי קשר עם כלבים. כל פעם שהייתי עובר באזור לא-דתי והייתי רואה ילד משחק עם כלב, זורק לו מקל כדי שיחזיר לו, אני הייתי מקנא בו". היום הוא חולק את הדירה הקטנה בפתח תקווה שבה הוא גר עם אשתו ושלושת ילדיהם וגם עם לא פחות מארבעה כלבים - ליאו, לאקי, שנדי וגוטה - השניים האחרונים הם גולדן רטריברים שמוכשרים על ידו ככלבים טיפוליים.
"בנאדם ממאה שערים שרואה צ'יוואווה ומפחד פתאום כאילו הוא רואה כלב של מאה קילו, ולא אחד - להקה. אתה יודע מה זה עושה לו?"
שלום סולומון, מאלף כלבים שמתמחה באוכלוסייה החרדית
נכד האדמו"ר והכלב פולקע
"עבדתי עם ילדה שסבא שלה אחד הקבלנים הגדולים במגזר החרדי והם גרים באזור 'כללי'", מספר סלומון, שכיוצא בשאלה עם רקע של עבודה עם כלבים פיתח לעצמו נישה מקצועית די ייחודית - סיוע תרפי לחרדים הסובלים מפחד מכלבים. "הילדה הגיעה למצב שהיא לא מוכנה לצאת לבקר חברות אחרי הלימודים, או לנסוע לטיול עם הכיתה - כי אולי היא תיתקל בכלב במהלך היום הזה. זו הייתה הרצת הפחד. וכשאני הגעתי אליהם אני ישר הבנתי שזו לא הילדה, זו האימא. זו מסורת שעוברת מדור לדור, האימא העבירה לה בתוך החלב שהיא ינקה את הפחד. אז שאלתי את האימא, תגידי קרה לך משהו עם כלבים פעם? אז היא ענתה 'לא, אבל כלב זה לא טוב'".
זה לא הסיפור המעניין היחיד שהוא ממהר לשלוף. "ישב פה, איפה שאני יושב, בחור עם פאות ארוכות ועם כל הבגדים. מסתבר שהוא בחור די עשיר. הוא טס כל שנה לשווייץ עם החבר'ה שלו, והוא מספר שיש שם בהרים כלבים גדולים שמסתובבים בלהקות. הוא כמובן לא ידע להסביר, אבל אני הבנתי שהוא מתכוון לסן ברנרד. והוא מספר לי איך שהוא והחברים רואים את הכלבים המתוקים האלו הם נצמדים לאיזה סלע, לא זזים, ועושים במכנסיים מרוב פחד. בנאדם ממאה שערים שרואה צ'יוואווה ומפחד פתאום כאילו הוא רואה כלב של מאה קילו, ולא אחד - להקה. אתה יודע מה זה עושה לו?"
"ישב פה גם בחור, נכד של אדמו"ר חשוב מבלגיה, מחסידות קיצונית", ממשיך סלומון לספר. "זה בנאדם שנראה כאילו עכשיו הגיעה מהטיש של הרב'ה. והוא מספר לי, 'אני הולך לצאת בשאלה, אני הולך לגור בתל אביב, אני נורא פוחד מכלבים ואני יודע שליד הבית שלי הולכים להיות מיליון כלבים'. הוא ישב פה שעה וחצי, ואחרי שבועיים הוא הביא איתו כלב שהוא קרא לו פולקע. זה כל הסיפור. בחור סופר רציונלי שהגיע אלי כשהוא יודע כלום על כלבים ופשוט הסברתי לו מהתחלה ועד הסוף מה זה בכלל כלב".
"אשתי, שאימא שלה תל אביבית, משפחה חרדית, אבל סופר מודרנית, וראתה בתור ילדה מלא כלבים", מוסיף סלומון. "וכשהיא הייתה בת 14 איזה כלב נתן לה 'דחל'ה' קטן בעקב. אז מה היא העבירה לילדים שלה? 'תתרחקו, כלב זה מסוכן'. אז חוסר בחשיפה, פלוס אירוע טראומטי שרץ מאימא לילד זה אומר שכלב זה ביג נו-נו. זה מעגל שהיה צריך להיפרץ. ומה שתרם לזה זה החשיפה. חרדים שגרו בירושלים, היום לא יכולים לגור בירושלים, אז הם יוצאים החוצה. ואם הם גרים באזורים 'כלליים', שיש בהם גם חרדים - כמו פתח תקווה, נתניה או רחובות - הם נתקלים בכלבים. לא תהיה להם ברירה. יום אחד הם יצטרכו לעמוד מול הדבר הזה ולהחליט מה עושים איתו".
הגיסות בארוחות חג מרימות רגליים
"בשכונה חרדית כלב זה לא חיית מחמד", אומר יששכר לויכטר. "תוכי אולי זה היה חיית המחמד שיש, אולי ארנבת או אוגר. הכלב היחיד שמגיע, זה אולי של ילד של אחת המשפחות, שיצא מהדרך, ומביא איזה כלב מפחיד שנובח על כל השכונה".
"כשאמרנו להורים שלי שאנחנו מביאים כלב התגובה היתה 'אוי, לא'", מספר לויכטר. "היום ההורים שלי מאוד נהנים כשאנחנו מגיעים ומביאים איתנו את צ'אקי והוא כל הזמן הולך אחרי אימא שלי. ועדיין יש לי גיסות שבארוחת השבת הן מרימות את הרגליים. או שכל פעם שהוא מתקרב אתה שומע צרחה".
"אחת הגיסות מפחדת ובגלל זה גם הילדים שלה מפחדים", מעירה חווי הרעיה. "אז כשהיא קצת נרגעה מהפחד גם הלידים ברובם נרגעו. זה קצת משהו שההורה משדר, וגם ההורים שלהם פחדו, זה כאילו עבור מדור לדור. נכנס להם לראש שאם הוא רץ אחרינו, זה כי הוא רוצה לנשוך. אבל הם לא מבינים שהכלב ירוץ אחריך כי הוא רוצה לשחק איתך".
משפחת אביטל גרה בפרדס כץ, השכונה המעורבת של בני ברק. "זו שכונה מעורבת, אבל עדיין לראות חרדי עם כלב זה לא נפוץ. זה לא כמו שפעם זה היה עצם בגרון, אבל זה עדיין מוזר" אומרת שירה, מעצבת שמלות כלה. "בצפון לפחות, החרדים פחות כמו שמדמיינים, כמו שאתה יכול לראות בטלוויזיה", היא אומרת. "הם הרבה יותר פתוחים לרעיונות ולפשרות". היא ובעלה רון גדלו בטבריה, לבני ברק עברו לפני ארבע שנים, והגישה שלהם למודרניות חרדית. לא הגרסא האמריקנית, הגישה הספרדית המתוקה.
רון, בוגר ישיבת "דעת חיים", ישיבה ספרדית נחשבת למדי, והיום מתכנת: "כל החודשיים הראשונים היא אמרה לי 'קח אותה פה, תעיף אותה ממני'" הוא מספר על תהליך הקליטה בביתם של מיקי, צ'יוואווה מעורבת בפומרניאן, בת שנה וחצי. שלושת הילדות שלהן נחשפו לכלבים לא רק בשכונה המעורבת שלהן אלא גם אצל קרובת משפחה ונדנדו יפה להורים, כמנהג בני הטף.
"הבת שלי לא הייתה מסוגלת להוריד אותה מהידיים, אבל אני הייתי מבועתת ממש. כשחזרנו הביתה הרגשתי שחרב עליי עולמי. חטפתי חום ממש, שבעלי ממש הביא כלב הביתה"
שירה אביטל
"משהו נדפק אצל בעלי", משיבה שירה. "זה בכלל לא עבר אצלי בראש בשום צורה. זה לא היה הגיוני או מתקבל על הדעת, ממש כלום. כמעט ולא הייתה לי חשיפה לכלבים. כשהייתי רואה כלב ברחוב הייתי עוברת לצד השני, שלא יתעסק איתי. גם כשהילדות אמרו וביקשו לא חשבתי על זה כמשהו שיש לו היתכנות בכלל. אבל להן היו תוכניות אחרות". היום, אומרת שירה, היא כבר מאפשרת למיקי להיכנס למיטה.
"רון אמר 'בואי ניסע אחר הצהריים עם הילדות. נלך ונראה, רק נראה'. ואני נורא אוהבת שבעלי יוזם, כי זה לא קורה אף פעם", מספרת שירה אביטל. "נסענו. ואז הוא מסתכל עליי ואומר, 'טוב, אז ניקח אותה'. הבת שלי לא הייתה מסוגלת להוריד אותה מהידיים, אבל אני הייתי מבועתת ממש. בקיצור, כשחזרנו הביתה הרגשתי שחרב עליי עולמי. חטפתי חום ממש, שבעלי ממש הביא כלב הביתה. זה זיעזע את עולמי".
"בלילה אחרי האדון עבד לילה, אז הייתי צריכה לצאת עם כלבה שבוכה ולחבק אותה, ובאותו זמן גם לפחד ממנה ואז לחבק אותה שוב, כי כאב לי הלב עליה", התפלפלה אביטל בבעלה. "בקיצור, לילה שלם הייתי עסוקה בלהרגיע את עצמי ואת הכלבה. ובסוף, נראה לי שאני התחברתי אליה הכי הרבה".
"בהלכה כלב זה דבר לא טוב"
בבית משפחתה של אליס השיצו שבשכונת רמות בירושלים התפתח נוהג שבת. "כשאני חוזרת איתה מהסיבוב אני משחררת אותה כדי שהיא תיכנס מרצונה הביתה". אחת מהמלאכות האסורות בשבת הן מלאכת הציד והפרשנות המקובלת להלכה כיום רואה בכליאת בעל חיים בבית, ציד. כלבה שנכנסה מרצונה, אינה כלואה. הנוהג הורחב הרבה מעבר לשבת, ומונהג במשפחה של השיצו בת השנה וחצי גם בימי חול. המשפחה, שגם לה רקע "חוצניקי" בחרה שלא להזדהות, לבקשת אב המשפחה.
כלבים מלווים את המין האנושי כבר אלפי שנים ופוסקי הלכה לאורך הדורות אמנם נחלקו ביניהם בשלל סוגיות הנוגעות לבעלי החיים הזה. אך ההלכה היהודית הקיימת יודעת להתייחס לחיות בסביבת האדם רק כספקיות מזון. הרעיון של חיית מחמד מתחיל רק עכשיו לאתגר את ההלכה. הכלב הוא חיה טמאה למאכל ומשפחה חרדית דקדקנית לא תכניס חיה טמאה הביתה, גם אם לאף אחד אין כל כוונה לראות בכלב שלו מזון. מנגד, כל המשפחות שאיתן שוחחנו מקפידות להניח את המזון לכלב בטרם שהן עצמן ניגשות לסעוד.
"בתפיסה של אדם חרדי כלב זה פשוט דבר לא טוב, אז מה הוא צריך צרות בבית?", מרחיב סלומון. "אם אתה מפשפש במקורות היהודיים ומחפש את המילה 'כלב', הוא נמצא רק במקומות שליליים. כלבים מוזכרים במקרא במכות מצרים. כתוב שאלוהים שלח את כל החיות הרעות שיוכלו את המצרים ו'על כל בני ישראל, לא יחרץ כלב לשונו'. עכשיו, בוא נצא מהטקסט הפשוט וננסה להבין איך חרדים מפרשים דברים".
"'כלב חורץ לשונו', כלומר תפקידו לנשוך ולהזיק. אבל במקרה הזה בגלל שהמכה הייתה על המצרים ולא על בני ישראל, אז הפעם הכלב התאפק. גם בגמרא האזכורים הם שליליים. כתוב שאסור להחזיק בבית 'כלב רע'. מה זה 'כלב רע'? כלב תוקפן, שנובח, כי אם תחזיק בבית כלב כזה, אנשים שדופקים בדלת לחפש צדקה יפחדו ויתרחקו. ואתה יוצא ערל לב שדוחה אנשים שזקוקים לצדקה. אין שום מקור הלכתי, תורני, מקראי או נביאי שאתה יכול להמציא לי שהכלב מוזכר באופן חיובי".
גרסה אחרת לאותו סיפור טוענת שה'כלב רע' התלמודי הוא סכנה לנשים הרות שעשויות להפיל את עוברן בגלל נביחות הכלב. בתוך תפיסה שכזו על חברו הטוב ביותר של האדם התפתחו לו לכלב תדמית מגונה למדי, ייצור שמביא עימו רק מזל רע. יש האומרים שאליהו הנביא לא נכנס בבית שיש בו כלב. לא פחות.
"יש כאלו שעושים קומבינה כמו מכירת החמץ בפסח. מוכרים את הכלב לגוי, שיעשה סירוס, ואז קונים את הכלב ממנו בחזרה"
יששכר לויכטר
גם למשפחת לויכטר נדרשו מספר התאמות הלכתיות עם כניסתו של צ'אקי לחייהם. למשל, בפסח, אז אסור להכניס לבית חמץ. צ'אקי נאלץ להתאים את עצמו לתפריט החג ולהסתפק במזון מיוחד ללא חשש. "אחרי שבלילה הראשון הוא הקיא את נשמתו והיה נורא מסכן, למםחרת פשוט הבאנו לו את האוכל הרגיל", מספרת חווי, ומסבירה צ'אקי נאלץ לאכול את המנה היומית מחוץ למפתן דלת הבית.
סוגיה הלכתית נוספת שעומדת בסימן שאלה ועליה נדרשה משפחת לויכטר היא אם לסרס את הכלב או לא. "זה נקרא 'בל תשחית' ממש", אומר יששכר. "אבא שלי, שהוא רב די חשוב, אמר שאסור, אבל הסברתי לו שזה מוריד את הסיכוי לסרטן לכלב בכל כך הרבה אחוזים שאם זה היה כל אצל בני אדם היו עושים את זה לכולם. אבל עדיין זה אסור. כמו יש כאלו שעושים קומבינה כמו מכירת החמץ בפסח. מוכרים את הכלב לגוי, שיעשה סירוס, ואז קונים את הכלב ממנו בחזרה".
"יש אנשים שמפחדים להכנס פה הביתה, ברמה הזאת ממש", מספרת ב', אם משפחתה של אליס. "מתקשרים אלי קודם ומבקשים 'תחזיקו אותה על הידיים לפני שאני באה'. ומה זה? כלבה בגודל של ארנבת, ועדיין אנשים מאוד מפחדים. גם כי היא אחת כזו שמרחרחת". ועם זאת, מוסיפה ב', המשפחה לא ניסתה להסתיר את דבר אימוץ הכלבה. "זה לא היה סוד, זה דווקא היה גאווה".
"כשגדלתי בתור ילדה בסנהדריה הייתה משפחה שגרה מתחתינו שכל שבת הייתה מגיעה הדודה שלהם עם הכלבה שלה", מספרת ב'. "היינו מפחדים בכל פעם שהיא הייתה יורדת במדרגות. אז היה סרט כל פעם שהיא הגיעה, איזו תכונה הייתה סביב ההגעה שלה. היום עדיין תהיה שם כזו תכונה, אבל פה ברמות - פחות. ועדיין, זה לא רגיל ולא מקובל. באזור חילוני אם תלך ליד כלב אולי בכלל לא תראה אותו. אבל בגלל שזה כל כך לא מקובל כל אחד מגיב ואתה שם לב לזה. כשהבת שלי הולכת איתה על הידיים כאן, בקניון רמות. אתה צריך לראות את התגובות".
"תדמיין כלבה חמודה בחלון של האוטו. כשזה באוטו זה מאוד מפתיע אנשים, ומהר. ואז אתה רואה את התגובות. חלקם כזה 'יו, איזה מאמי, איזה חמודה' וחלק 'איכס, איזה מגעיל' וחלק 'מה זה הדבר הזה' (בטון של פליאה). התגובות הן מאוד טובות או מאוד רעות. אין אדישות לדבר הזה. לכל אחד יש מה לומר".
לפניות לכתב: yoghevk@n12.tv