אחד החוקים הבלתי כתובים של קבוצות ישראליות ששיחקו נגד מכבי ת״א בשנות השמונים והתשעים, השנים בהן שלטה שליטה כמעט אבסולוטית בזירה המקומית, היה שאסור להעיר את המפלצת ולהוביל עליה מוקדם מדי במשחק, אלא צריך להיות בטווח נגיעה מאחוריה, לתת לה להרגיש בנוח, ואז לעשות מהפך קרוב לסיום כדי שלא יהיה לה זמן לחזור ולהפוך את המשחק. זה היה חוק של קבוצות קטנות, עם מנטליות של עבדים שחיו תחת שלטון יחיד. והיום, מהפך. מכבי ת״א היא הקבוצה הזו ביורוליג שאסור לה להרגיז את הקבוצות הגדולות עם יתרון מוקדם מדי, כי אז הן מתעוררות, מקזזות את ההפרש, גדול ככל שיהיה, מוצאות את ההרכב שהוא בלתי פתיר עבור הצהובים והופכות את מכבי ת״א לשידור חוזר של סרט בורקס שאנחנו מכירים בעל פה: יודעים מתי יגיע כל פאנץ׳, מצטטים בעל פה משפטים, מכירים את הסוף, מי מתעסק, זה מילוטינוב.
והסוף, מבחינתה של מכבי, מריר עד חמצמץ. הובלה דו ספרתית נגד פנאתיניקוס? נעלמת כמו בועת סבון. רבע שני מהסרטים נגד אולימפיאקוס שנגמר 13:29 לצהובים? מגיע רבע שלישי שנגמר 10:28 לאדומים. וגם אם המשחק נצמד, מכבי ת״א לא מייצרת עצירות של סוף משחק בצורה עקבית שיערערו יריבות עם ניסיון קרבי מוכח כמו אולימפיאקוס כי אין לה עומק, איכות ועקביות לאורך זמן. למכבי יש חלק מהדברים, חלק מהזמן. וברגעים שאין לה אותם, העגלה נוסעת, אין עצור - מצמצת פעמיים, והנה נשארת מאחור.
אוון האיום
זו לא בושה להפסיד לסלבדור של היורוליג, אולימפיאקוס פיראוס. אפילו הרבע השני, המצוין של מכבי, היה אנומליה שקשורה יותר בהרכבים של ברצוקאס וקבלת ההחלטות הבעייתית של וויליאם-גוס ושל וילדוזה, כשמכבי הייתה שם כדי לנצל ולרוץ. אולימפיאקוס, אלופת אירופה בפוטנציה, שיחקה רבע ראשון כמעט מושלם, עם שש וחצי דקות ראשונות של פוזשנים התקפיים שלא ״נשברו״ אלא הגיעו לפואנטה הסופית שלהם פעם אחר פעם. שש וחצי דקות ללא נקודות רנדומליות, אלא מתוכננות, מתוך הסיסטם, כאלו שהגיעו מתנועה, תרגיל, מהבנת סיטואציה. וכשהתרגיל נשבר, היה לאולימפיאקוס ריבאונד התקפה לתקן. גם אם מכבי הייתה בסגל מלא, בריא, עם ביתיות ועם צק״ח של חטיבת אלכסנדרוני על הספסל - אולימפיאקוס עדיפה יותר, ובדקות הללו, כמו גם ברוב הרבע השלישי, היא נראתה כמו מכונת כדורסל משומנת, מאומנת וחכמה, כי היא קבוצה מאומנת וחכמה, מלאה בהרגלים טובים. והרגלים טובים חוזרים אליך בדקות צמודות של סוף משחק, עם רמת ביצוע גבוהה ביציאה מפסקי זמן שקטים ומדויקים של ברצוקאס.
בכל פעם שמכבי התקרבה ופינטזה על מהפך, אולימפיאקוס אמרה לה ״יש לי מישהו להכיר לך״, והציגה בפניה את אוון פורנייה. פורנייה היה הסיבה והמסובב לכל מה שאולימפיאקוס עשתה אתמול בהתקפה. הסלים והעבירות של ווזנקוב הנהדר (סחט 6 עבירות) היו מקריאת המצבים של פורנייה. הסלים של מילוטינוב מתחת לסל הגיעו כי פורנייה זז לצד החזק בו עבד מילוטינוב על סורקין בלואו פוסט ומנע עזרה. הפיק אנד רול הספרדי (חסימה לחוסם) של וויליאם-גוס נועד לשחרר את פורנייה לזריקה או לקבל החלטה לאן השטף ההתקפי זורם הלאה. וכשפורנייה רוצה לקבל החלטה מכדרור הוא קורא לפיק אנד רול ומשחרר שלשה (עם טעות נוראית של דג׳וליוס שמנסה ללכת מתחת לחסימה) כמו זו שמעלה לארבע הפרש ומקרבת את סגירת המשחק:
אם אין אני - לי
עוד מוקדם מדי ללחוץ על כפתור הפאניקה במכבי. אם המטרה היא פלייאין, המקום העשירי וצפונה עדיין במרחק ראייה, ורצף נצחונות בשבועות הקרובים יכול לקרב את הקבוצה לאזורים הללו. התוצאות והיכולת מתחילת העונה מעידים על פוטנציאל. מכבי לא התפרקה גם כשהייתה אמורה להתפרק. היא הפסידה משחקים, גם אתמול, בצורה מתסכלת ואיבדה יתרון בצורה קלה מדי, אבל הראתה שהיא תחרותית. זה מסוכן לחיות מדיאטה של מחמאות כאלה, שבאים אחרי הפסדים, אבל כשיוצאים לריצת המרתון שקרויה היורוליג אין ברירה אחרת. ונדמה שעודד קטש, עכשיו עם סגל שכולל את דייויד דג׳וליוס וההצטרפות של מריאל שאיוק, צריך לקבל החלטה לאיזה כיוון הוא לוקח את הסגל הזה ומה יהיה התפקיד המיועד לסייבן לי. קל יהיה להפיל את איבוד היתרון של מכבי בתחילת המחצית על לי. רק שזה לא יהיה נכון כי הוא לא היה על המגרש. הוא נכנס אחרי חמש וחצי דקות, יחד עם וויל ריימן במקומם של רנדולף ובלאט, כשהיתרון ירד מ-11 ל-4 והמומנטום כולו אדום.
מה שלי עשה זה לחזק, מאוד, את המומנטום האדום, ובשלוש הדקות בהם שיחק איבד שני כדורים, לקח זריקות קשות וכדרר את עצמו לדעת. כרגע לי נראה כמו השתלת איבר שהגוף המכביסטי דוחה. החילוף שלו בג׳ון דיברתולמיאו, שיצא מהקפאה עמוק ברבע השלישי על חשבונו של לי, מראה שיכול להיות וקטש זרק את המגבת הלבנה על מקומו של לי בקבוצה. ״נמאס לי ממך, תראה את מי גרמת לי להכניס״, אמר קטש בלי להגיד. כי למשל, ניהול ההתקפה בוידאו מתחת לפסקה הזו, מראה שאסור לשים את הכדור בידיים שלו בעמדה 1, אלא לסדר לו סיטואציה של בידוד ולהעסיק את אלה שאמורים לעזור עליו. ולאחריה הזריקה הבלתי נסבלת הזו שלו, כשמימינו דייויד דג׳וליוס חופשי לגמרי מרים דגלים כאילו היה מכוון מטוסים בנתב״ג. התנהלות בלתי נסלחת שמראה על לחץ של לי להוכיח משהו במקרה הטוב, ואגואיסטיות במקרה הרע:
עודד קטש צריך להחליט אם הוא מאמן אסתטיקה או יעילות. אם הוא נשאר נאמן לכדורסל ״שלו״, פיק אנד רול, ושוב, ושוב, מהצד, מהאמצע, ריווח, קלעים בפינות, או - מתאים כדורסל מסוג אחר לסגל המסוים הזה שלו, שמאותגר בסנטימטרים אבל יכול לייצר משחק שמבוסס על חדירה של חלק מהגארדים, ואחרי החדירה מסירה מאלה שמסוגלים ומעוניינים למסור, ושלשות של חלק שמסוגלים לקלוע. בעייתי. אבל אם קטש יגלה את הגמישות המחשבתית הזו, הסגל יהיה חייב לקבל מכת חשמל שייצג את הסייז האמיתי שלו ויזדקק לסוג של מיני מחנה אימונים תוך כדי העונה כדי לעשות התאמות לשיטה.
כי אם מכבי קטנה, היא חייבת ללמוד לשחק בקטן, עם דקות רבות יותר של לחץ על כל המגרש ובלאגן כדי להימנע מהתקפה עומדת של היריבה שתטחן אותה פנימה ותחגוג עליה בריבאונד התקפה. כרגע גם הגארדים וגם הגבוהים של מכבי נענשים בלואו פוסט, ואזוריות והגנות מתחלפות יכולות לצמצם את הנזק הזה. מכבי הליליפוטית הזו חייבת להרים את קצב המשחק, לשחק התקפות מהירות ולקחת הרבה יותר שלשות (היא עדיין אחרונה ביורוליג בניסיונות של שלשות). ג׳יילן ״מים שקטים״ הורד, וליוואי ״הצדיק״ רנדולף כבר משחקים נהדר בסגל הגארדים-פוורורודים הזה ויכולים להיות עוגנים בכמה עמדות. גם אם אין עליהם תווית של שחקני יורוליג, הם לגמרי שם. אבל אם מכבי תנסה להתחרות ביריבות במשחק מבוסס פיק אנד רול של בלאט, מוצלח ככל שיהיה, היא תמנע מעצמה את הזהות האמיתית של הסגל שלה, ותמצה מהר מאוד את הפוטנציאל ההתקפי שלה.
כי הסגל שלה, בצורתו הנוכחית, הוא סמול סמול בול. ואם זה לא הכדורסל שקטש אוהב ומעריך, הוא יצטרך לגלות גמישות ולעשות התאמות. כשלדייויד בלאט היה בסגל את צ׳אק אידסון ודורון פרקינס, הוא העתיק בלי בושה עקרונות של שמירה לוחצת על כל המגרש מאיזה מאמן תיכון בניו ג׳רזי. לא כדי להיות מקורי אלא כי זה התאים בול לסגל ההוא והצליח להתיש יריבות. אחר כך כל מאמן נערים, נוער ובוגרים בכל ליגה אפשרית ניסה לחקות את זה. את קטש אי אפשר לחקות, הוא פריט יוניק. אבל האם הוא יכול לחקות אחרים?
בינתיים, מעבר לכביש
ההפסד מול אולימפיאקוס הוא הדבר השני הרע שקרה למכבי ת״א אתמול. הדבר הראשון הוא החתמתו של דימיטריס איטודיס, מי שאמור להכניס יציבות לרכבת ההרים המקצועית והרגשית שנקראת הפועל ת״א. אוהדי מכבי ת״א מוכנים להפסיד לאדומים מיוון בכל שבוע, רק אל תתנו להם לחזות בימי חייהם את הנורא מכל: אליפות מקומית בצבע אדום.
