אי אפשר שלא לייחס את ההצלחה הזאת למי שעומד מאחורי הקבוצה - עופר ינאי נכנס להפועל ת"א עם כיסים עמוקים מאוד, והשקיע לא מעט בקבוצת כוכבים. מיציץ`, מוטלי, ברייאנט - שחקני על ברמת היורוליג, שחקנים שבאו מה-NBA כמו פטריק בברלי ואיש ויינרייט, וגם הדמות שעל הקווים, דימיטריס איטודיס, אחד המאמנים הבכירים ביבשת. ינאי בנה בהפועל ת"א קבוצה אירופית פר אקסלנס - שפשוט ממוקמת פיזית בישראל, אבל לא ממש שייכת להתנהלות המקומית. ואת זה הוא עשה בעזרת כסף, והרבה.
אבל זאת הבעיה בדיונים על כסף וספורט. במקרים רבים, מי שמשתמש בטיעון הכלכלי - עושה את זה כדי להמעיט בערך הספורטיבי של ההצלחה. כלומר, הקבוצה הנ"ל הצליחה רק בגלל שהיה לה בעלים עשיר שהזרים לתוכה כמויות כסף אסטרונומיות - ולא בגלל ערכים שאנחנו אוהבים לראות בספורט, כמו בנייה לטווח ארוך, השקעה בשחקנים שעולים מהנוער, שלא לדבר על מונחים כמו "הקרבה" או "זהות". ושוב, חוזרת הטענה שבסופו של דבר - מה שמנצח בספורט הוא לא כסף, אלא ניהול נכון. שכסף לא קונה תארים, אלא רוח ו-DNA של מועדון מנצח. אבל האם זה נכון באמת? זמן לנפץ את המיתוס.
קודם כל, בכל מיתוס - כידוע - יש אמת מסוימת. ואכן, ההיסטוריה של הספורט העולמי (כדורגל וכדורסל) מלאה במיזמים שבהם היה הרבה כסף - אבל הוא התבזבז לריק. פרוייקט הגלאקטיקוס של ריאל מדריד הוא הדוגמא השגורה בפי כל - מועדון שהיה לו כסף מכל הבא ליד, והביא את השחקנים הטובים ביותר בעולם דאז (קיץ אחרי קיץ נחתו בברנבאו לואיס פיגו, זינדין זידאן, רונאלדו הברזילאי ודייויד בקהאם) - אבל זה נגמר בכישלון. גם בישראל הצנועה היו קבוצות כמו בית"ר ירושלים של ארקדי גאידמק, שבה הושקע המון כסף וזה נגמר בכישלון מוחץ (גם על הדשא, וגם פוליטי - מה שבסופו של דבר הוביל לקריסה הסופית).
כך שלא כל כסף מצליח. וכאן אפשר להבדיל בין שני סוגים של כסף - "כסף טיפש", למשל ההשקעה של גאידמק בבית"ר שהיתה מוגזמת להחריד, חסרת פרופורציה ונועדה לייצר הצלחה קצרת טווח בלבד; או ריאל ההיא שהביאה עוד כוכב ועוד כוכב ולא חשבה לבנות קבוצה בריאה מסביב. כסף שאין מאחוריו חשיבה או ראייה ארוכת טווח, אלא רצון לייצר כותרות, למכור חולצות, לגרוף הצלחה פוליטית - אינסטנט.
אבל כסף והון אמיתיים, מה שאפשר לראות יותר ויותר בשנים האחרונות, הם "כספים חכמים" - למשל, הדוגמא של מיץ` גולדהאר במכבי תל אביב, שבהתחלה שרף כסף (ונכשל בתקופת אבי נמני), אבל אחר כך התנהל בצורה הרבה נכונה. למכבי ת"א עדיין יש יכולות כלכליות שהן מעל כל הליגה, אבל היום היא כבר מסוגלת לחיות כמעט בזכות עצמה - בזכות מכירות שחקנים, השקעה טובה ונכונה במחלקות הצעירות ובניית מערכת חזקה, שתישאר שם גם אחרי שגולדהאר יילך - ואכן, מכבי ת"א ב-15 השנים האחרונות היא לא רק עשירה, אלא גם הישגית יותר מכל יריבותיה.
גם מנצ`סטר סיטי, למשל, היא קבוצה מאוד מאוד עשירה - אבל היא ידעה לנתב את ההשקעה שלה לאורך זמן, ולייצר כוח ששולט בפרמייר ליג בעשרות השנים האחרונות. כך שגם עם כסף צריך לדעת להתנהל ולעבוד - אבל בסופו של דבר, יכולת כלכלית היא התנאי ההכרחי להצלחה בספורט התחרותי. אפילו פריז סן ז`רמן שפעם עוד ניסתה לייצר קבוצת כוכבים (ע"ע המשולש אמבפה, ניימאר ומסי), היום בונה על דרך יותר ארוכה - שבאופן אבסורדי, הביאה לה מהר מאוד את הזכייה הראשונה אי פעם בליגת האלופות, עם קבוצה צעירה שתחזיק שנים.
גם קבוצות פחות עשירות שמצליחות מדי פעם לזכות בתארים (הדוגמאות האהובות הן אנדרדוגיות כמו לסטר סיטי באנגליה או עירוני קריית שמונה בישראל) מבוססות בסופו של דבר על אנשי עסקים מאוד אמידים שהשקיעו בה רבות - ופשוט ידעו איך לעבוד בצורה חכמה יותר מהיריבות שלהם, בנקודת זמן ספציפית. לאורך זמן, מי שמצליח הוא מי שמשקיע יותר. בכדורסל זה בולט יותר, אבל גם בכדורגל הפערים הכלכליים עושים את שלהם.
וכאן מגיעה שאלת מיליון הדולר (תרתי משמע) - והיא האם הפועל ת"א של ינאי היא משהו שיחזיק מעמד. ההשקעה הכלכלית המטורפת של ינאי בשנתיים האחרונות אמנם נראית מוגזמת, אבל בסופו של דבר יש בה היגיון - ינאי רוצה "לתקוע יתד" ביורוליג. לשים את הרגל בדלת.
בעונה שעברה הוא השתמש בהשקעה כדי לקבל את הכרטיס דרך היורוקאפ, והעונה הוא רוצה פלייאוף לפחות - מתוך ידיעה שרק הישג שכזה יבטיח לו את המקום גם בעונה הבאה. בשביל זה צריך קבוצה חזקה מאוד. המבחן האמיתי יבוא בהמשך - עד כמה ינאי (והמשקיעים שהוא מגייס סביבו) יכולים להחזיק את הפועל ת"א כגוף שישמור על הרף הגבוה הזה. זה יהיה קשה מאוד, אבל הפועל הוכיחה בעבר למספידיה (ביניהם גם עבדכם הנאמן) שמה שנחשב כלא ריאלי, הוא בסופו של דבר ריאלי מאוד.
בקיצור, ההיסטוריה מוכיחה שאין הצלחה בלי כסף. והרבה. כמובן שכסף לבדו לא מצליח, אבל כסף יכול להביא גם מנהלי ספורט טובים - שיוכלו לנהל אותו בצורה נכונה. רומנטי מאוד להאמין שבספורט, בטח בכדורגל שהוא ספורט מאוד מקרי, "הנשמה" או "האהבה" מנצחת. אבל בסופו של דבר, כדי לעלות מדרגה ולהיות באמת תחרותיים - גם פרויקטים אופטימיים מאוד כמו הפועל אוסישקין או הפועל קטמון, הבינו שהשלב הבא חייב להיות התמקצעות ומעבר לכסף הגדול. זה לא אומר שהערכים האלה לא קיימים או לא חשובים - זה כן אומר שהם חייבים להיות פרגמטיים על מנת לשגשג.
אין קלישאה חבוטה יותר בעולמות הספורט מאשר "הסמל היחיד שמעניין זה הסמל של הדולר". בספורט הישראלי, יש נטייה קצת להירתע מכסף גדול, ולחשוב שהוא סותר ערכים של המשכיות. אבל האמת היא שבלי הסמל של הדולר, גם הסמלים האמיתיים שעל החולצות יתקשו להצליח באמת.
גם קבוצות פחות עשירות שמצליחות מדי פעם לזכות בתארים (הדוגמאות האהובות הן אנדרדוגיות כמו לסטר סיטי באנגליה או עירוני קריית שמונה בישראל) מבוססות בסופו של דבר על אנשי עסקים מאוד אמידים שהשקיעו בה רבות - ופשוט ידעו איך לעבוד בצורה חכמה יותר מהיריבות שלהם, בנקודת זמן ספציפית. לאורך זמן, מי שמצליח הוא מי שמשקיע יותר. בכדורסל זה בולט יותר, אבל גם בכדורגל הפערים הכלכליים עושים את שלהם.
וכאן מגיעה שאלת מיליון הדולר (תרתי משמע) - והיא האם הפועל ת"א של ינאי היא משהו שיחזיק מעמד. ההשקעה הכלכלית המטורפת של ינאי בשנתיים האחרונות אמנם נראית מוגזמת, אבל בסופו של דבר יש בה היגיון - ינאי רוצה "לתקוע יתד" ביורוליג. לשים את הרגל בדלת.
בעונה שעברה הוא השתמש בהשקעה כדי לקבל את הכרטיס דרך היורוקאפ, והעונה הוא רוצה פלייאוף לפחות - מתוך ידיעה שרק הישג שכזה יבטיח לו את המקום גם בעונה הבאה. בשביל זה צריך קבוצה חזקה מאוד. המבחן האמיתי יבוא בהמשך - עד כמה ינאי (והמשקיעים שהוא מגייס סביבו) יכולים להחזיק את הפועל ת"א כגוף שישמור על הרף הגבוה הזה. זה יהיה קשה מאוד, אבל הפועל הוכיחה בעבר למספידיה (ביניהם גם עבדכם הנאמן) שמה שנחשב כלא ריאלי, הוא בסופו של דבר ריאלי מאוד.
בקיצור, ההיסטוריה מוכיחה שאין הצלחה בלי כסף. והרבה. כמובן שכסף לבדו לא מצליח, אבל כסף יכול להביא גם מנהלי ספורט טובים - שיוכלו לנהל אותו בצורה נכונה. רומנטי מאוד להאמין שבספורט, בטח בכדורגל שהוא ספורט מאוד מקרי, "הנשמה" או "האהבה" מנצחת. אבל בסופו של דבר, כדי לעלות מדרגה ולהיות באמת תחרותיים - גם פרויקטים אופטימיים מאוד כמו הפועל אוסישקין או הפועל קטמון, הבינו שהשלב הבא חייב להיות התמקצעות ומעבר לכסף הגדול. זה לא אומר שהערכים האלה לא קיימים או לא חשובים - זה כן אומר שהם חייבים להיות פרגמטיים על מנת לשגשג.
אין קלישאה חבוטה יותר בעולמות הספורט מאשר "הסמל היחיד שמעניין זה הסמל של הדולר". בספורט הישראלי, יש נטייה קצת להירתע מכסף גדול, ולחשוב שהוא סותר ערכים של המשכיות. אבל האמת היא שבלי הסמל של הדולר, גם הסמלים האמיתיים שעל החולצות יתקשו להצליח באמת.
