מטבעם של אירועים גדולים לייצר עניין ולהביא איתם גם לא מעט פופוליזם, חלק גדול "מההצעות" לדעתי הצנועה אינם ישימות ברמה כזו או אחרת, אבל הנתון המשמעותי השבוע הוא המספר 90,000, זה המספר של האנשים שבחרו לבוא השבוע למשחק כדורגל, אם היו השבוע משחקי כדורסל בישראל היינו מדברים על 120,000 איש, שזה בזהירות המתבקשת הרבה יותר מכמות האנשים שהלכו לקולנוע ולאירועי תרבות ומוזיקה.
הקולנוע, התרבות והמוזיקה מנוהלים אחרת מהספורט, ההיכלים ברובם שייכים ליזמים פרטיים, מחיר הכרטיס כולל הכל (שמעתם על עמלת כרטיסים בקולנוע?), המזנונים הם חלק מהתכנית העסקית, אנשים באים ונהנים ומשלמים כסף וחוזרים הביתה מרוצים, המפיקים והיזמים ברובם מרוויחים ולא מעט, אף אחד לא פועל בתעשיות האלה לשם שמיים, מודל העבודה ברור, בידור תמורת כסף, חניה תמורת כסף, פופקורן ושתייה תמורת כסף.
בתמורה שורה של יזמים מתחרים על מי ייתן את החוויה הכי טובה שתביא אליו כמה שיותר אנשים שיוציאו אצלו כמה שיותר כסף.
הספורט בישראל ידע להיפרד מההסתדרות, מחלק מהכסף העירוני, מחלק מהשליטה של מרכזי הספורט והוכיח שיש שורה של אנשים רציניים שרוצה להיכנס לספורט.
אבל עדיין הענף הבידורי הגדול בישראל (כמותית) עדיין מחובר לניהול הציבורי וניהול ציבורי אינו אידיאלי, יש יותר מדי קבוצות עירייה בישראל, העיריות מנהלות את היכלי הספורט (הקבוצות הם שכירות באירוע), הוצאות האבטחה העיקריות הם למשטרת ישראל, הרגולציה מנוהלת בצורה פוליטית והדיינים בבתי הדין עובדים לפי תקנונים שמי שניסח אותם הם "העסקנים".
"העסקנות" אינה מילת גנאי, אבל בסופו של דבר, יש פחות מדי יזמות ושוק חופשי בתחום, יותר מדי דברים ונושאים לא עברו את המהפכה הנדרשת ונשארו תקועים בעבר, כן יש "מנהלת" אבל בסופו של דבר ההתאחדות היא המפתח, כן יש גולדהאר וספרא אבל את בלומפילד מנהל ראש העיר, כן יש צוות הנהלה במועדונים אבל את האירועים מנהלים בפועל כוחות הבטחון וכך הלאה.
בכל תחום שעבר מידיים ציבוריות לשוק הפרטי – הצרכן הרוויח, הן במעבר לבעלות הפרטית, הן במעבר השידורים (השפע היום חסר תקדים) וכיוצא בזה.
הפתרון – הפרטה ומיקור חוץ.
הפרטה – יש לפעול להערכתי בחקיקה מחייבת (אחרת זה לא יזוז..) ולחייב את הרשויות המקומיות והציבוריות שמחזיקות בהיכלים (מטבע הדברים אפשר להגדיר בחקיקה מגודל מסוים שכן אין דין טדי כדין לויטה) לפעול להעברת האחזקה הציבורית (בדרך של מכירה מלאה או השכרה לטווח ארוך) מידי הציבור לידיים פרטיות.
בזהירות המתבקשת אומר שלהערכתי שלפחות רוב ההיכלים הגדולים יהיו מאוד אטרקטיביים בעיניים של שוק חופשי, אם חברת "היכלי הספורט" תעבור לניהול יזמי ופרטי, נוכל לגלות עד כמה הפוטנציאל העסקי שקיים בה גדול, מהגברת שימושים ועד לשיפור חוויית האוהד.
המהלך הזה יכניס לשוק אירועי הספורט גופים עם יכולות מימון, יכולות ניהול ומוטיבציה לשנות, הרבה יותר ממה שיש לאנשי הניהול העירוני שמוגבלים ביכולת לקחת את העסק קדימה.
מיקור חוץ – כאשר אתם הולכים לפסטיבל, מופע רוק, ריצת מרתון או לשורת אירועים אחרת, מי שמפיק את האירוע שבגינו שילמתם כרטיס היא חברת הפקה מתמחה (גילוי נאות, עבדתי שנים רבות בתעשייה הזו), לחברות ההפקה יתרון מהותי אחד על מועדוני הספורט, זה תחום עיסוקם ומומחיותם, המועדונים משלמים המון כסף בגין הוצאות תפעול המשחקים, אבל בבסיס מועדון רגל או סל, הוא מועדון ספורט, היכולת שלו לנהל ולהפיק אירועי ענק היא מוגבלת, כבר היום חלקם שוכרים שירותים דרך קבלני משנה, אולם יש לחייב אותם לשכור חברות הפקה מתמחות (מגודל אירוע מסוים) ולהעביר את האחריות מהמועדון לחברה שזה תחום עיסוקה.
הסדרה – פירוטכניקה היא תחום שדורש מומחיות, ביום העצמאות כשאני לוקח את הילדים לראות זיקוקים (שעליהם משלמת הרשות העירונית) אני מגיע לאירוע שמנוהל בידי מומחים, מתופעל תחת עמידה ברישיונות והנחיות ומתואם עם כל הוקטורים הנדרשים בניהול אירוע, הסדרה איננה עצימת עיניים מהסוג שמתרחש עכשיו (מעין הסכמה בשתיקה לאבוקות עד שריקת הפתיחה או עיכוב קל, כאשר עצם הכנסת החומרים לאצטדיון אסורה) – אלא מהלך מסודר שמאפשר לרכוש שירות (או דרך המועדון או דרך גוף אחר) מספק מומחה.
לכן הדיון שעולה בצורך להסדיר פירוטכניקה אינו יכול להיות במנותק מהשאלה מי יתפעל את האירוע.
גמילה מכסף ציבורי – הספורט בישראל חייב לעבור תהליך גמילה מכסף ציבורי, מענקי השר, התמיכות העירוניות וכיוצ"ב – המהלך העיקרי בתחום צריך להגיע ממשרד הספורט דרך הפרדה תקציבית של האיגודים מהמנהלות – היום המנהלת מייצרת הכנסות ומחלקת אותם גם לקבוצות (חלק מהסכום הולך לאיגודים) ומצד שני האיגודים סובלים מחנק תקציבי – התמיכות הציבוריות צריכות להגיע לאיגודים ורק מהאיגודים, המודל שבו ההתאחדות מקבלת 10% מכל כרטיס (היא שותפה רק להכנסות), גובה קנסות, לוקחת ביס מהכנסות הטלוויזיה חייב להיפסק.
בעולם הקולנוע מפיקי סרטים יכולים להשיג מימון ציבורי דרך קרנות ציבוריות, אבל אין סיבה שאת "לשחרר את שולי 3" תממן המדינה וכך להבנתי קורה, כמו שאין סיבה שאת המשכורת של סדריק דון תממן העירייה, המדינה צריכה לטפח את האיגודים, הנבחרות ופרויקטים קהילתיים – המנהלת צריכה להשיג מקורות מימון מבוססים היגיון כלכלי (הכנסות מהימורים, הכנסות טלווויזיה, ספונסרים) והכסף הזה צריך להגיע לקבוצות – ההפרדה הזו תעביר את הספורט בישראל מהמבנה המיושן, תוציא חלק גדול מהפוליטיקה בענף, תאפשר לאיגודים לנהל את התחרות והמוסדות בצורה טובה יותר ונקייה יותר וייתכן שגם "הקרקס" המתרחש מדי שבוע בבתי הדין יהפוך להיות נקי יותר, בניהול יזמי ועסקי אין מקום לפגיעה כלכלית (כמו קנסות, רדיוסים ועוד) ואין מקום להתערבות הבוטה בתחרות (הפחתת נקודות, ביטולי משחקים) בעוצמה שזה קורה היום, את האיגודים צריך לנהל אחרת ואת המנהלות צריך לנהל אחרת והדרך המרכזית לעשות את זה – הפרדה והפרטה.
הסדרה של ארגוני האוהדים – ארגוני האוהדים לא ייעלמו, להפך, גם בעולם כוחם עולה, יש בהם משהו שמושך אלפים אחריהם, אולם היום הם מנוהלים בדרך שאינה דרך, הסדרה של ארגוני האוהדים יכולה להיות קפיצת המדרגה שכולנו צריכים, התפאורות עולות כסף מצד אחד והכוח המותגי שלהם גדול מצד שני, היכולת לתת להם אפשרות לפעול בצורה לגיטימית יכולה להשביח את השיח ואת מערכות היחסים.
המהלכים האלה ישנו את הספורט בישראל, הם יוציאו הרבה מאוד פוליטיקה מהספורט ויכניסו הרבה מאוד יזמות ומימון ואנרגיה חדשה לענפים, לדעתי האישית זה עדיף על פני הצעקות והבקשות לאמצעי זיהוי פנים ודרישות לענישה שלא באמת תקרה.
ניסינו רפורמות אחרות – הגיע הזמן לרפורמה הזו.
הכותב חבר בפודקאסט "צבע אדום", פודקאסט אוהדי הפועל ת"א
