יש רגעים שבהם אתה מבין שהכדורגל הוא ההמצאה הכי גדולה בתולדות האנושות. אתה רוצה לדסקס על מערכים, על החילופים, ועל המאמץ של רן קוז׳וך לשכנע אותנו שאיגור זלאטנוביץ׳ הפושר עוד יהיה החלוץ הכי לוהט בליגה, אבל איך אפשר, כשבמגרש מתרחש משהו גדול יותר; מתקיים מפגש נדיר בין הישג ספורטיבי לניצחון אנושי. האיחוד המשפחתי של יאיר ואיתן הורן, פדוי השבי, במרכז המגרש ובלב היציע הדרומי, הוא הניצחון של כולנו.
עוד לפני שהכדור ניתז ממצחו של הלדר לופס לרשת, המדינה לבשה אדום. קבלת הפנים לאיתן, ששוחרר לאחר יותר משנתיים בשבי, האפילה על כל מה שקרה בהמשך הערב. כששרו את ההמנון, הדמעות זלגו מעצמן. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שבה "התקווה” נשמעה כמו משהו אמיתי, לא כמו פרוצדורה למען הפרוטוקול. ג׳י ג׳י בופון ואלה ששיחקו לצידו בסקוודרה אזורה - והצטיינו בשירת ההמנון האיטלקי - לא הגיעו לרמת הרגש הזאת.
חבל רק שקומץ אוהדי ריינה בחרו להישאר ישובים בצד הצפוני. כמו הקומץ מסכנין, גם הם התעלמו מקוד ההתנהגות ההולם במצבים כאלה. זה היה רגע שיכול היה להיות מושלם - אבל בכל טקס יש מישהו שצריך להזכיר לך שהשלמות היא המצאה. נפתלי הרץ אימבר, כך ניתן היה לדמיין, מתהפך בקברו מצד אחד ורוצה לקום לתחייה מצד שני. זו בדיוק הטרגדיה-קומדיה של הכדורגל: הוא מצליח לרגש אותך ולגרום לך להתעצבן באותו רגע ממש.
ואז הגיע הראיון. איתן, גיבור על שכמותו, סיפר איך ליקט כל פיסת מידע על הקבוצה שלו. מי בא, מי הלך, כמה נגמר. לא פוליטיקה, לא אסטרטגיה ביטחונית - רק הרכבים ותקווה קטנה ש"השנה זה שלנו". יש בזה משהו כמעט טהור, תזכורת עד כמה יכול הכדורגל להיות חבל ההצלה האחרון שלך לעולם הנורמלי.
על הדשא, באר שבע עשתה את מה שהיא עדיין עושה טוב יותר מיריבותיה - הזיעה וניצחה. הלדר לופס, המגן הפורטוגלי שתמיד נמצא איפה שלא מצפים לו, נגח את שער הניצחון מתחת לאפו של גד עמוס. ברגעים האלה אתה מבין: אפילו כשאין חלוץ 9 בסביבה, יקום מישהו שיתן לאחים יאיר ואיתן הורן עוד סיבה להתחבק, אולי דווקא זה שמיועד בכלל לשמור על הצד השני.
הלך קשה, ולא היה חסר הרבה שסהר פדידה יעשה לקוז׳וך את מה שגיא חדידה עולל לברק בכר במוצ״ש. אותם אוהדים שדיברו בשעה רבע לשמונה בערב על ״ארבע וחמש חתיכות לפחות”, דחקו בשופט לשרוק לסיום החל מהדקה ה-80. הפער בין הציפיות למציאות – זה הרי הסיפור של החיים, וגם של העונה הזו.
אליאל פרץ ודן ביטון נראו מותשים, אולי כי הם באמת סחוטים ממסע התלאות עם נבחרת ישראל. קשה עם ארלינג הולאנד ומתאו רטגי , הם עולם אחר. פה זה ארץ ישראל יא סאלח. פה היה דוד המלך חי.
עם ישראל חי, ומשפחת הורן מייחלת, כמו כולנו, לשחרורם של כל החטופים. ברמה הספורטיבית, עוד חלום משותף מאחד אותם - להיות שותפים לטקס הנפה שמפאת קדושת העמה יעמיק לא נפרט את טיבו. אם זה יקרה, זה יהיה אחד מסיפורי הספורט הגדולים של השנה: הנפה חגיגית וצמד אחים שמחבקים זה את זה בעיגול האמצע. מגיע להם.
עוד לפני שהכדור ניתז ממצחו של הלדר לופס לרשת, המדינה לבשה אדום. קבלת הפנים לאיתן, ששוחרר לאחר יותר משנתיים בשבי, האפילה על כל מה שקרה בהמשך הערב. כששרו את ההמנון, הדמעות זלגו מעצמן. זו הייתה הפעם הראשונה מזה זמן רב שבה "התקווה” נשמעה כמו משהו אמיתי, לא כמו פרוצדורה למען הפרוטוקול. ג׳י ג׳י בופון ואלה ששיחקו לצידו בסקוודרה אזורה - והצטיינו בשירת ההמנון האיטלקי - לא הגיעו לרמת הרגש הזאת.
חבל רק שקומץ אוהדי ריינה בחרו להישאר ישובים בצד הצפוני. כמו הקומץ מסכנין, גם הם התעלמו מקוד ההתנהגות ההולם במצבים כאלה. זה היה רגע שיכול היה להיות מושלם - אבל בכל טקס יש מישהו שצריך להזכיר לך שהשלמות היא המצאה. נפתלי הרץ אימבר, כך ניתן היה לדמיין, מתהפך בקברו מצד אחד ורוצה לקום לתחייה מצד שני. זו בדיוק הטרגדיה-קומדיה של הכדורגל: הוא מצליח לרגש אותך ולגרום לך להתעצבן באותו רגע ממש.
ואז הגיע הראיון. איתן, גיבור על שכמותו, סיפר איך ליקט כל פיסת מידע על הקבוצה שלו. מי בא, מי הלך, כמה נגמר. לא פוליטיקה, לא אסטרטגיה ביטחונית - רק הרכבים ותקווה קטנה ש"השנה זה שלנו". יש בזה משהו כמעט טהור, תזכורת עד כמה יכול הכדורגל להיות חבל ההצלה האחרון שלך לעולם הנורמלי.
על הדשא, באר שבע עשתה את מה שהיא עדיין עושה טוב יותר מיריבותיה - הזיעה וניצחה. הלדר לופס, המגן הפורטוגלי שתמיד נמצא איפה שלא מצפים לו, נגח את שער הניצחון מתחת לאפו של גד עמוס. ברגעים האלה אתה מבין: אפילו כשאין חלוץ 9 בסביבה, יקום מישהו שיתן לאחים יאיר ואיתן הורן עוד סיבה להתחבק, אולי דווקא זה שמיועד בכלל לשמור על הצד השני.
הלך קשה, ולא היה חסר הרבה שסהר פדידה יעשה לקוז׳וך את מה שגיא חדידה עולל לברק בכר במוצ״ש. אותם אוהדים שדיברו בשעה רבע לשמונה בערב על ״ארבע וחמש חתיכות לפחות”, דחקו בשופט לשרוק לסיום החל מהדקה ה-80. הפער בין הציפיות למציאות – זה הרי הסיפור של החיים, וגם של העונה הזו.
אליאל פרץ ודן ביטון נראו מותשים, אולי כי הם באמת סחוטים ממסע התלאות עם נבחרת ישראל. קשה עם ארלינג הולאנד ומתאו רטגי , הם עולם אחר. פה זה ארץ ישראל יא סאלח. פה היה דוד המלך חי.
עם ישראל חי, ומשפחת הורן מייחלת, כמו כולנו, לשחרורם של כל החטופים. ברמה הספורטיבית, עוד חלום משותף מאחד אותם - להיות שותפים לטקס הנפה שמפאת קדושת העמה יעמיק לא נפרט את טיבו. אם זה יקרה, זה יהיה אחד מסיפורי הספורט הגדולים של השנה: הנפה חגיגית וצמד אחים שמחבקים זה את זה בעיגול האמצע. מגיע להם.
