גדול מברק בכר: האמת של מכבי חיפה יצאה החוצה

1. מכבי חיפה. היו זמנים, אפילו לא רחוקים מאוד, שלשחק נגד מכבי חיפה בסמי עופר היה סיוט. הקהל הירוק העצום, הקבוצה עמוסת הכישרון - אבל מעל הכל, היה שם להט ותחושה שמכבי חיפה לא מאבדת את המשחק. היה למכבי חיפה לא רק את אצילי וצ`ארון שרי ודין דוד שידעו להבקיע את השערים, אבל גם את "הרוע החיובי" - אבו פאני, נטע לביא, סק, חזיזה, השחקנים שבעטו ושרטו ונלחמו כדי שהקבוצה תצא עם הניצחון.

אבל הקבוצה הגדולה ההיא התפרקה - ומה שהכי בלט במשחק של מכבי חיפה אתמול היה השקט. 28 אלף איש אמנם היו ביציעים, אבל על המגרש השתלטה דממה דקה. זה לא הרגיש כמו שקט נפשי, אלא כמעט כמו אדישות. הקהל של מכבי חיפה בא למלחמה (ספורטיבית כמובן), והקבוצה שלו באה לשנ"צ - אינטנסיביות לא היתה שם, גם כדורגל לא היה ונדב זמיר כמעט ולא זינק לכדורים במשך מחצית שלמה. רק החילוף שברק בכר עשה - והכניסה של קנג`י גורה - שינו מעט את המשחק לטובה מבחינה התקפית.

אבל גם אחרי שטריבנטה סטיוארט עשה את שלו והבקיע צמד (מהדברים היחידים שממש עובדים במכבי חיפה), שוב ראית את הרכות הבלתי נתפסת - מכבי חיפה ביתרון של 0:2, בבית שלה, בדקה ה-60 פשוט מאבדת את המשחק ברגע. שער מקרי של הפועל ירושלים הוציא אותה מאיזון, הכניס אותה לפאניקה לא מוסברת וכמעט כתב את השער הבא שהיא תקבל בתוספת הזמן. כבר שלושה משחקים שמכבי חיפה מחזיקה ביתרון שאמור להספיק לה כדי לנצח - 0:2 נגד נתניה, 0:1 נגד טבריה, 0:2 נגד הפועל ירושלים - ומכל שלושת המצבים האלה היא יצאה עם שתי נקודות בלבד.

קל להאשים את ברק בכר, אבל את המעט שמכבי חיפה עשתה - ברק בכר הביא, עם החילוף של גורה שהעיר את המשחק. זה משהו שגדול אפילו ממנו - וזו העובדה שבמכבי חיפה נבנתה קבוצה בלי "הרוע" הזה. דולב חזיזה ועבדולאיי סק אמנם עוד פה, אבל הם צל חיוור של השחקנים שהם היו. ובדקות האחרונות, אחרי ה-1:2, לא היה מישהו במכבי חיפה שידע לעצור את זה. להחזיר את הקבוצה למסלול. להרגיע את המערכת, ולהבין שזה עדיין בידיים שלה. כמאמר השיר, מכבי חיפה צללה חופשי ללא מצנח. ישר אל שער השוויון הידוע מראש.

הבעיות של מכבי חיפה הן לא משהו שאפשר לפתור עם הפלסטר של מינוי מאמן. זו קבוצה שנבנתה עקום מראש, עם אספקט אחד שבולט מעל הכל שחסר לה: אופי. ווינריות. שחקנים שיידעו לא רק לשחק כדורגל כהלכה, אלא גם להאמין בעצמם ולעשות הכל כדי לנצח. עד שאפשר יהיה לעשות שינויים, מכבי חיפה וברק בכר יצטרכו ללכת על בקרת נזקים - לגמור את העונה הזאת כמה שיותר מכובד, ולתקן בקיץ. זה נשמע מוגזם להגיד את זה במחזור התשיעי, אבל האמת שיצאה מהמשחק נגד אחת הקבוצות החלשות בליגה - חזקה יותר מכל הצהרה אופטימית לתקשורת.

2. מכבי ת"א. מייקל ג`ורדן עשה כותרות השבוע - הכדורסלן הגדול הוא בד"כ (חייבים להודות) איש די משעמם, אבל בפינה שלו ברשת NBC (שמשדרת את ליגת ה-NBA) הוא התייחס, בזלזול אופייני של מישהו שראה הכל, לתופעת "ניהול העומסים". "מעולם לא רציתי להפסיד משחק. תמיד רציתי לשחק, בשביל האנשים שבאו לראות אותי - יש לי מחויבות בשביל כל אחד שיושב ביציע, אני רוצה להוכיח להם. אם אני לא יכול לעשות את זה, אז אני לא אעשה את זה - אבל אם אני יכול, ורק `לא בא לי` לשחק, זו כבר בעיה אחרת".

אז ג`ורדן הוא ג`ורדן והוא כידוע חיה אחרת בכל הקשור לווינריות ולטבע התחרותי שלו. אבל במציאות של החיים, שאלת העומס על ספורטאים - הופכת להיות שאלה חשובה. כמות המשחקים הגדולה בספורט הקבוצתי (בכדורגל היא איכשהו רק הולכת וגוברת), מכריחה את המאמנים והמנהלים לחשוב לא רק על המשחק הקרוב - ועל כמה אפשר לנצח בו; אלא גם על המשך הדרך. לכן לקבוצות גדולות, שמשתתפות בהרבה מפעלים, יש סגל רחב ועמוק - כדי שיוכלו לשתף כמות גדולה יותר של שחקנים, ולא להעמיס יתר על המידה על פרסונות ספציפיות.

ויש את מכבי תל אביב של ז`רקו לאזטיץ`. קחו למשל את המגן הימני של הצהובים, טייריס אסנטה. מתוך 20 משחקים רשמיים שמכבי ת"א קיימה העונה, אסנטה השלים 90 דקות מלאות (כולל תוספות זמן) ב-18 משחקים. רק בשני משחקים הוא לא שיחק - משחק הדירוג נגד הפועל ירושלים בגביע הטוטו, והדרבי התל אביבי שלא התקיים.

באגף השני של ההגנה, רוי רביבו לא החמיץ דקה אחת של כדורגל בחודש האחרון - ליגה, אירופה או נבחרת. זו מעמסה פסיכית על שחקנים, שאין סיכוי שלא תיגמר מתישהו בפציעות. בעונה כל כך ארוכה, שבה מכבי ת"א לא מארחת את הליגה האירופית בבית שלה ונאלצת לטוס, הקבוצה לא יכולה להרשות לעצמה כזה לחץ על כ"כ מעט שחקנים. זו חלק מהמשימה של לאזטיץ` כמאמן - לא רק לנצח משחקים, אלא גם לדעת איך לנהל את הסגל שלו. מרוב רצון לנצח בהווה, לאזטיץ` שוחק את השחקנים שלו - והוא עלול לשלם על זה מחיר בעתיד.

3. ריינה. בסצנה בלתי נשכחת מהסדרה האגדית "מסודרים", הדגים היועץ לענייני משברים (שגולם ע"י גדי טאוב) את מה שכונה "Bigger, Elsewhere". לאחר שזרק אבן לתוך בריכה, הוא הבהיר את הפתרון הקל לכל מי שנקלע לסיטואציה בעייתית - צור מיד רעש במקום אחר לגמרי. הסט את תשומת הלב מהבעיות שלך, לטובת בעיות חדשות ואחרות, שימשכו את התקשורת למקום שאתה רוצה. אותו יועץ כמובן לא קיים במציאות, אבל אם היה קיים - כנראה שהוא קיבל ביקור מבעלי מכבי בני ריינה, סעיד בסול.

ריינה נמצאת העונה במשבר מקצועי חריף - היא כבר החליפה את סלובודאן דראפיץ` במאמן המוכר לה, אדהם האדייה, ואחרי תשעה מחזורים היא סוחבת את כל הליגה על הגב. מקום אחרון, נקודה אחת מתוך 27 אפשריות ועדיין ללא ניצחון. בעיה לא קטנה למועדון שעד לפני היה "המרענן הרשמי", עם מאמן מצוין בדמות שרון מימר על הקווים. בעיה קשה שמעלה גם סימני שאלה לגבי ההתנהלות המערכתית של המועדון. ובדיוק אחרי שהוא סופג עוד הפסד ביתי (אחרי שהוא ספג 25 שערים העונה), נזרקת האבן לבריכה.

פתאום בסול מתעצבן על השיפוט ומאיים להוריד את השחקנים שלו מהמגרש. פתאום הוא יוצא בהצהרות פופוליסטיות וחסרות בסיס נגד השופטים ("איגוד השופטים הגיע עם תוצאה מהבית, חבל שלייבוביץ` לא בעט" - אחרי שני פנדלים שהיו גם היו). זה לא קרה כי בסול באמת כועס, אלא כי הוא נואש לשנות נושא - מהמשבר הגדול שריינה עוברת, לטובת תחושת קיפוח מהשופטים ושלל רעשי רקע. הכל, רק כדי שלא נתהה על הדרך שבה הוא מנהל את המועדון שלו בעונה הנוכחית.

ואם הטקסט הזה נשמע לכם כמו ביקורת, הרי שההפך הוא הגמור. בישראל של 2025, שבה אף אחד לא לוקח אחריות ומתמקד בהאשמת אחרים - התנהלות כזו יכולה להביא אותך רחוק מאוד. הרבה מעבר לבעלות על קבוצת כדורגל.

המנצח: עידו שחר. כרגיל, ההגדרה המילונית של "אנדרייטד". לא מדבר הרבה, לא עושה המון רעש וגם לא פותח יותר מדי בהרכב - אבל מספק תוצרת. בשקט בשקט, יש לשחר כבר שבעה שערים העונה ב-15 הופעות בכל המסגרות (בעונה שעברה, ב-31 הופעות היו לו רק חמישה), והוא הפך להיות האיש שמצליח להבקיע - גם בתקופה התקפית לא כ"כ טובה של הצהובים. שחקן נהדר, שמגיע לפרקו אחרי המון עבודה קשה. כבוד.

המפסידים: מכבי חיפה. זה יותר מבן אדם אחד. זה כשל של מערכת מקצועית שלמה - שבנתה קבוצה חלשה מקצועית, ובעיקר מנטלית. בשבועות האחרונים, הם אהבו לגלגל את ההאשמה לדייגו פלורס - אבל פלורס כבר לא פה. מי שנשאר זה מי שבנה את הקבוצה הזאת - ויצטרך לעבוד קשה הרבה יותר כדי לתקן בפעם הבאה. ומחאת הקהל הגדולה (והמוצדקת) של האנשים שהגיעו אתמול לסמי עופר, מוכיחה שמהם - הם כבר לא יכולים להתחמק.

המספר החזק: 4. רק ארבעה שערי חובה מכבי תל אביב ספגה העונה אחרי המחזור התשיעי. כמה זה נדיר? בעשור האחרון, מכבי ת"א הגיעה לכמות כזו או פחותה שלוש פעמים בלבד - ובכל השלוש, מי שאימן אותה היה סרבי אחר ושמו ולדימיר איביץ`. בעונת 18/19, הראשונה של איביץ` על הקווים מכבי ספגה 4 שערים באותו פרק זמן. בעונת 22/23 (שאותה איביץ` פתח) המספר ירד לשלושה, והשיא היה כמובן בעונת 2019/20 שם אחרי תשעה מחזורים הקבוצה ספגה 0 עגול של שערים (ו-10 כל העונה). בקיצור, סרבים יודעים לעשות הגנה.

השם החם: טום בן זקן. כי כמו בהרבה מקרים של "בנים של", גם הקפטן של מ.ס. אשדוד סבל לא מעט משם המשפחה שלו. בספורט, מריטוקרטיה עומדת מעל הכל ומי שנחשב ככזה שמקבל פריבילגיות - בדרך כלל נענש. ואז אתה נזכר למה בן זקן באמת נמצא בהרכב של מ.ס. אשדוד - כי הוא שחקן יעיל, שעושה את העבודה. אתמול, ספציפית, היו לו שני בישולים נהדרים שעזרו לאשדוד לצאת מפיגור לניצחון הכי גדול שהיה השבת. ואת הכבוד המלא הוא הרוויח, רק בזכות עצמו.

שער השבת: איליי מדמון נגד מכבי חיפה. מדמון ג`וניור הוא סיפור מאוד מעניין בכדורגל שלנו - מי שהיה הקפטן של נבחרת הנוער המדהימה, שהגיעה לגמר היורו בקיץ 2022, ואחר כך גם לחצי גמר המונדיאליטו. אבל המעבר מהצלחה בגילאי נוער לבוגרים היה לא קל, ומדמון אכן נדחק לאחור. עד שהגיע החיבור עם הפועל ירושלים - והראה שמדמון לא רק קנה לעצמו מקום בקישור, אלא גם הצליח להבקיע כמה שערים יפים. השער שלו, בבעיטה החופשית המדהימה בדקה ה-95 שהכניעה את ירמקוב, זו תעודת כבוד לשחקן שלא ויתר, והביא נקודה לקבוצה שמחפשת נקודות כמו אוויר לנשימה.

אל תשכחו את: השבת. כי סוף סוף, אחרי שמונה מחזורים מתישים, היתה לנו שבת של כדורגל כמו שצריך. כזו שהתחילה בצהריים ונגמרה בערב, כזו שהביאה קהל גדול למגרשים, וכזו שהזכירה איך שבת אמורה להיראות בחיים שלנו. יותר שבתות כאלה, ובעיקר יותר קהלים מסוגים שונים שימלאו את היציעים, יעזרו לכדורגל החבוט שלנו - שעבר תקופה לא קלה מאז הדרבי שפוצץ ואווירת המלחמה סביב גמר גביע הטוטו - להתקדם לכיוון שכולנו רוצים עליו. נווה מדבר מקסים בתוך מציאות ישראלית מבולגנת.