בכר עשה משהו שהוא כמעט ולא עשה בקריירה ה(יחסית) קצרה שלו - והוא להגיע לקבוצה באמצע עונה. מאז הג`וב הראשון שלו בקריית שמונה, כשהחליף זמנית את גילי לנדאו בקיץ 2012, הוא עוד לא נכנס לקבוצה בעיצומה של עונה. ארבע פעמים בקריירה הוא מונה למאמן - בהפועל באר שבע, במכבי חיפה פעמיים ובכוכב האדום בלגרד - ותמיד זה קרה בקיץ. מתוך רצון להתחיל מאפס.
אז למה זה קרה עכשיו? יהיו כאלה שישייכו את זה לסוגייה החוזית - בכר עדיין מקבל את שכרו ממכבי חיפה, ולשלם למאמן שלישי וחדש זה כנראה יהיה כבד מדי כלכלית. אבל בעיקר, התחושה היא רצון גדול בשינוי - מתוך אמונה שבכר, מהמאמנים המצליחים בתולדות מכבי חיפה והכדורגל הישראלי (שיאן האליפויות בליגה הבכירה בישראל, בצמוד לדרור קשטן ז"ל), יוכל לשנות את המצב לבדו. שעצם נוכחותו על הקווים תזרים דם חדש ותביא תוצאות טובות יותר משהביא קודמו, דייגו פלורס.
התוצאות של בכר בהחלט מצדיקות את האמון הזה - אבל לפחות בעיניי, האמונה הזאת מתיישבת על מיתוס שכדאי לנפץ. והפעם, המיתוס הוא האמונה המיתית בכוחו של המאמן. בעולם הכדורגל, מאמן נתפס במקרים רבים כאיש שמנצח ומפסיד משחקים כמעט לבדו. פעמים רבות, ראינו איך משחקי כדורגל משווקים כ"קרב שחמט בין המאמנים" - פפ מול מוריניו, גרנט נגד קשטן. כלומר, המאמנים הם אלה שמשחקים את המשחק - והשחקנים על המגרש הם בסך הכל פיונים. כאלה שאפשר להזיז ימינה או שמאלה, אבל לא ממש משנים בדרך.
וזה קורה לטוב ולרע - כשקבוצה מנצחת או זוכה באליפות, המאמן עולה לגבהים וזוכה לשבחים; כשקבוצה מפסידה, הקלוז אפ הראשון יילך לאיש על הקווים. הוא תמיד יהיה הפיתרון הקל, השעיר לעזאזל, הראשון שהולך הביתה ו"משלם את המחיר" כשיש כישלון. לא השחקנים שמתחתיו, לא ההנהלה שמעליו - רק הוא. האיש הבודד שהיה צריך לספק את הסחורה, ולא סיפק.
הכדורגל, בסופו של דבר, תלוי בשחקנים. מאמן יכול להביא אותם עד השוקת, אבל לא יכול לגרום להם לשתות. ברגע הנכון, שחקן הוא זה שמקבל את ההחלטה האם לבעוט או למסור - ועד כמה פשטני שזה יישמע, השפיץ של הנעל הרבה פעמים מכריע גורל הרבה יותר מכל החלטה טקטית שהתקבלה לפני או במהלך המשחק. כדורגל הוא בסוף משחק שחוגג את המקריות - זה היופי שבו, אבל זו גם המלכודת שאליה נתפסים לפעמים, כששמים את כל הפרוג`קטור על המאמן ועל הבעיות שלו.
קחו, לדוגמא, את הסיפור של נבחרת ישראל. לאורך השנים, מונו לאמן את הנבחרת מאמני מועדונים מדהימים - משלמה שרף, שהצליח רבות עם מכבי חיפה; אברהם גרנט שזכה באליפויות במכבי ת"א ומכבי חיפה; דרור קשטן ז"ל, בעיניי גדול המאמנים הישראלים; אלי גוטמן, שהוביל את הפועל ת"א והפועל חיפה לעונות היסטוריות. והתוצאות של כולם היו זהות - חלקם היו קרובים יותר או פחות, אבל אף אחד מהמאמנים הטובים ביותר לא הצליח להביא אותנו לטורניר גדול.
זה קשור גם לעובדה שמאמן נבחרת זו עבודה אחרת מאשר מאמן של קבוצה - אבל גם קשור לכך שהמאמן תלוי בחומר השחקנים שיש לו. בקבוצות יש לו הרבה יותר מרחב תמרון - כי היצע השחקנים שלו גדול יותר. בנבחרת, הוא תלוי בהיצע הלאומי - וההיצע הלאומי בישראל, אף פעם, לא היה גדול באמת. בטח בשנים האחרונות. וזו המסקנה הגדולה יותר - גם המאמן הטוב ביותר שקיים, לא יצליח עם סגל שחקנים מחורר וללא כלים מספקים שיאפשרו לו לממש את היכולת שלו.
כל המאמנים הגדולים שאתם חושבים עליהם - סר אלכס פרגוסון, פפ גווארדיולה, קרלו אנצ`לוטי, יורגן קלופ - כולם הצליחו באמת במועדונים גדולים ועשירים, שהיו יכולים לתת להם את השחקנים שרצו. התחרות אמנם היתה מול מועדונים גדולים אחרים - ושם הם הראו את עליונותם המקצועית, אבל היכולת שלו להצליח היתה גדולה יותר - פשוט כי היו לו שחקנים טובים ואיכותיים, סגל עמוק שממנו אפשר היה לייצר הרכב טוב שיוכל לנצח.
וכאן זה מתחבר גם לברק בכר - לבכר יש יתרונות אדירים כמאמן. הוא ווינר גדול, הוא כזה שמסוגל להפוך קבוצה טובה לקבוצה אלופה (כך הוא עשה פעמיים - גם בהפועל ב"ש וגם במכבי חיפה), הוא מנהל משחק מצוין והוא דמות שהשחקנים מאמינים בה ויכולים לשחק בשבילה.
בכר תמיד הצליח במועדונים שבהם היו לו את הכלים כדי לנצח - בהפועל ב"ש היו לו על המגרש את מליקסון, בוזגלו, וואקמה, ברדה, בן שהר - כולם בשיאם. במכבי חיפה היו לו את שרי, לביא, אבו פאני וכמובן אצילי. היתה לו איכות ומנהיגות על המגרש, שאפשר היה להשתמש בהם כהלכה.
אבל כאן מגיעה גם חולשה מסוימת של בכר - עד היום, הוא בעיקר התבסס על קבוצות שצמחו כמה שנים יחד, וידע להוסיף להם את האקסטרה. כך היה בב"ש, שנבנתה תחת אלישע לוי; וגם במכבי חיפה, אחרי הקבוצה שייצר מרקו בלבול. היום, בכר לא רק מגיע לקבוצה באמצע עונה - משהו שהוא לא עשה כבר 13 שנים - הוא גם מגיע לקבוצה לא טובה, עם הרבה מאוד חסרונות, קבוצה טובה משמעותית פחות מזו שלא הצליח איתה בעונה שעברה.
בכר הוא מאמן מצוין, אבל הוא לא קוסם. ולפחות עד ינואר (ואין קלישאה חבוטה יותר מ"אין מציאות בינואר"), אין לו מה לשנות - זו הקבוצה והוא יצטרך להביא איתה תוצאות טובות יותר. זה יהיה אתגר גדול עבור המאמן הכי טוב שקיים היום בכדורגל הישראלי. בכר מגיע מצולק יותר, אבל גם רעב יותר - וזו תהיה ההזדמנות שלו להפוך לגדול באמת.
כי אם הוא יצליח לעבור גם את המכשול הזה, ולהביא את מכבי חיפה מחדש לגדולה - המקום שלו בפסגה יהיה בלתי מעורער.
בכר תמיד הצליח במועדונים שבהם היו לו את הכלים כדי לנצח - בהפועל ב"ש היו לו על המגרש את מליקסון, בוזגלו, וואקמה, ברדה, בן שהר - כולם בשיאם. במכבי חיפה היו לו את שרי, לביא, אבו פאני וכמובן אצילי. היתה לו איכות ומנהיגות על המגרש, שאפשר היה להשתמש בהם כהלכה.
אבל כאן מגיעה גם חולשה מסוימת של בכר - עד היום, הוא בעיקר התבסס על קבוצות שצמחו כמה שנים יחד, וידע להוסיף להם את האקסטרה. כך היה בב"ש, שנבנתה תחת אלישע לוי; וגם במכבי חיפה, אחרי הקבוצה שייצר מרקו בלבול. היום, בכר לא רק מגיע לקבוצה באמצע עונה - משהו שהוא לא עשה כבר 13 שנים - הוא גם מגיע לקבוצה לא טובה, עם הרבה מאוד חסרונות, קבוצה טובה משמעותית פחות מזו שלא הצליח איתה בעונה שעברה.
בכר הוא מאמן מצוין, אבל הוא לא קוסם. ולפחות עד ינואר (ואין קלישאה חבוטה יותר מ"אין מציאות בינואר"), אין לו מה לשנות - זו הקבוצה והוא יצטרך להביא איתה תוצאות טובות יותר. זה יהיה אתגר גדול עבור המאמן הכי טוב שקיים היום בכדורגל הישראלי. בכר מגיע מצולק יותר, אבל גם רעב יותר - וזו תהיה ההזדמנות שלו להפוך לגדול באמת.
כי אם הוא יצליח לעבור גם את המכשול הזה, ולהביא את מכבי חיפה מחדש לגדולה - המקום שלו בפסגה יהיה בלתי מעורער.
