יש רגעים בכדורגל שמרגישים כמו הזיה קולקטיבית — משהו בין אלי יצפאן שמתחפש לרפעת טורק לבין צחי גראד האדיר, בגלגולו כמאמן לאומי, שולף שפן בצורת שפנפנות כדי להמריץ את החבר׳ה ב׳״אנחנו על המפה״. שרון אביטן, בנו של הגדול מכולם, עמד מול המצלמות אחרי שדימונה הדיחה את אבי לוזון מהגביע, ואמר את המשפט שהכי לא היה אמור להיאמר ברגע כזה: "נפיק את הלקחים".
זה דומה לטוטומיליונר החדש שמודיע לקהל הרחב על כוונתו לבדוק למה הקפה השחור של הבוקר לא יצא מספיק חזק. ואולי דווקא בגלל זה רצינו לחבק את שרון ולהדביק פומפה רטובה לקרחתו המיוזעת. כי אם הייתם מגיעים לדימונה השבוע, הייתם מבינים שהעיר הזאת חיה על קצוות של רגש. ביום ראשון – דמעות של שמחה וחיבוקים, כששגב כלפון חזר מהשבי. ביום שלישי – טקסים, נאומים, הרב אליפנט, דגלים וסוכריות באוויר. וברביעי – כדורגל, כמובן.
ובעודנו מתעדכנים במעלליה של סינדרלה משדרות, בהובלת אהוד כחילה, נולדה על הדשא של בני ביטון עוד גרסה של סיפור מקומי מונומנטלי: דימונה הקטנה, עם טל כחילה בפיקוד העורף, יוצאת גדולה. ואולי מי יודע, אולי הילד יפגש עם אביו בסיבוב הבא.
אביטן, כמו איזה מאמן אנגלי ותיק שחי על פיש אנד צ׳יפס ותה חם על חלב, שידר שקט. "תשמרו על העמדות”, צעק לשחקנים כמו מנטרה, ואז עשה את החילוף שייזכר בעיר לפחות עד שהרכבת תגיע פעם לאילת — ארשיר במקום עדי תמיר. בנגיעה הראשונה שלו בכדור, ארשיר הוציא לנועם שהם את האוויר מהריאות. ביצוע מושלם שמזכיר את הגול של מוטל׳ה נגד אוסטרליה בדרך למכסיקו.
עשרים דקות לסיום, תלמידי ישיבה תורנית הצטרפו לקהל הקדוש. עוף השמים ירד לעזור בהגנה. גל נבון, השוער, הפך פתאום לשם שכולם יודעים להגות. לוזון, מצידו, נראה כמו מישהו שנשדד בלי שאף אחד משך בדש מעילו. ובכל זאת, רק מעטים היו שם כדי לראות. עמוס שריג, הדובר המיתולוגי של עיריית דימונה, ניסח את זה טוב מכולם: "תשעים אחוז מהעיר אוהדים של בית״ר ירושלים, השאר מסתובבים עם חולצות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה. באר שבע? אצלנו לא מתים על הצבע האדום״. משפט שכל בית״רי או שמשוני היה מתחבר אליו.
ועדיין, יש משהו מרגש בקבוצה הקטנה הזאת, שצמחה ליד ״מפעל הטקסטיל״ שהקים שמעון פרס בסיוע מהנדסים מצרפת, עם שוער שחסה בצילו של דודו גורש ועם מאמן שעדיין זוכר כל דקה מהגביע ההוא של הפועל רמת גן. הם מייצגים עיר שמאמינה שיום אחד, אולי במקרה, היא שוב תניד גפיים בליגה גבוהה, כמו בימים היפים של משה סטקלר האגדי. ואני? אני חושב ששלום אביטן, שם למעלה, באמת חייך. לא חיוך רחב מדי, רק כזה של מישהו שרואה שהילד שלו סוף סוף מבין מה זה אומר לנצח משחק עם רגל קשורה מאחורי הגב.
זה דומה לטוטומיליונר החדש שמודיע לקהל הרחב על כוונתו לבדוק למה הקפה השחור של הבוקר לא יצא מספיק חזק. ואולי דווקא בגלל זה רצינו לחבק את שרון ולהדביק פומפה רטובה לקרחתו המיוזעת. כי אם הייתם מגיעים לדימונה השבוע, הייתם מבינים שהעיר הזאת חיה על קצוות של רגש. ביום ראשון – דמעות של שמחה וחיבוקים, כששגב כלפון חזר מהשבי. ביום שלישי – טקסים, נאומים, הרב אליפנט, דגלים וסוכריות באוויר. וברביעי – כדורגל, כמובן.
ובעודנו מתעדכנים במעלליה של סינדרלה משדרות, בהובלת אהוד כחילה, נולדה על הדשא של בני ביטון עוד גרסה של סיפור מקומי מונומנטלי: דימונה הקטנה, עם טל כחילה בפיקוד העורף, יוצאת גדולה. ואולי מי יודע, אולי הילד יפגש עם אביו בסיבוב הבא.
אביטן, כמו איזה מאמן אנגלי ותיק שחי על פיש אנד צ׳יפס ותה חם על חלב, שידר שקט. "תשמרו על העמדות”, צעק לשחקנים כמו מנטרה, ואז עשה את החילוף שייזכר בעיר לפחות עד שהרכבת תגיע פעם לאילת — ארשיר במקום עדי תמיר. בנגיעה הראשונה שלו בכדור, ארשיר הוציא לנועם שהם את האוויר מהריאות. ביצוע מושלם שמזכיר את הגול של מוטל׳ה נגד אוסטרליה בדרך למכסיקו.
עשרים דקות לסיום, תלמידי ישיבה תורנית הצטרפו לקהל הקדוש. עוף השמים ירד לעזור בהגנה. גל נבון, השוער, הפך פתאום לשם שכולם יודעים להגות. לוזון, מצידו, נראה כמו מישהו שנשדד בלי שאף אחד משך בדש מעילו. ובכל זאת, רק מעטים היו שם כדי לראות. עמוס שריג, הדובר המיתולוגי של עיריית דימונה, ניסח את זה טוב מכולם: "תשעים אחוז מהעיר אוהדים של בית״ר ירושלים, השאר מסתובבים עם חולצות של מכבי תל אביב ומכבי חיפה. באר שבע? אצלנו לא מתים על הצבע האדום״. משפט שכל בית״רי או שמשוני היה מתחבר אליו.
ועדיין, יש משהו מרגש בקבוצה הקטנה הזאת, שצמחה ליד ״מפעל הטקסטיל״ שהקים שמעון פרס בסיוע מהנדסים מצרפת, עם שוער שחסה בצילו של דודו גורש ועם מאמן שעדיין זוכר כל דקה מהגביע ההוא של הפועל רמת גן. הם מייצגים עיר שמאמינה שיום אחד, אולי במקרה, היא שוב תניד גפיים בליגה גבוהה, כמו בימים היפים של משה סטקלר האגדי. ואני? אני חושב ששלום אביטן, שם למעלה, באמת חייך. לא חיוך רחב מדי, רק כזה של מישהו שרואה שהילד שלו סוף סוף מבין מה זה אומר לנצח משחק עם רגל קשורה מאחורי הגב.
