הפרק הזה עוד לא הסתיים - יש עוד 28 חטופים חללים שצריכים לחזור לקבר ישראל, וגם את פרק המלחמה נצטרך לסיים - כולל השיקום החשוב והתיקון. אבל נדמה לי שזו נקודה שאפשר לסמן בקרקע. לפחות כרגע מפתח. וגם להתייחס לאספקט אחר שלו - ואספקט מרגש במיוחד. השנתיים הכואבות האלה, שהסתיימו הבוקר עם שובם של החטופים, היו גם שעתו היפה של הכדורגל הישראלי.
על הבעיות שיש לכדורגל שלנו אפשר לשמוע לא מעט - גם באתר הזה. תקצר היריעה לספר על מה שלא בסדר. אבל בדבר אחד, דווקא הכדורגל הישראלי והאוהדים המושמצים הצליחו להקדים את החברה הישראלית בפער - וזו היתה סוגיית החטופים. בזמן שבמקומות אחרים, החטופים היו נושא למחלוקת - דווקא ביציעים הבוערים והסוערים שלנו, זה היה רגע שבו הקבוצות ידעו להתאחד.
זו היתה שנה שבה הכדורגל הישראלי מצא את החטופים כאמצע שאפשר להתאחד סביבו. רגע שבו הם הצליחו לזנוח את המחלוקות הישנות והמריבות הקטנוניות, לטובת משהו גדול באמת - חיי אדם, והיכולת להציל אותם. ההלם של ה-7.10 שינה משהו בהתנהגות שלנו בהרבה תחומים, וגם בחלק הזה: באינספור מופעים שונים, ראינו את הכדורגל מראה את פניו היפות. והאמיתיות.
בין אם זה המסוק של יאיר הורן מעל טרנר והאיחוד עם הפועל ב"ש, השירה סוחטת הדמעות של אמילי דמארי עם אוהדי מכבי ת"א, אוהדי הפועל ירושלים שהתגייסו למען הירש גולדברג-פולין ז"ל (בחייו ובמותו), רומי גונן והפועל חיפה, דורון שטיינברכר ומכבי חיפה (לא נשכח את ענבר היימן, שתחזור במהרה), ליאם אור והפועל ת"א, רום ברסלבסקי ובית"ר ירושלים, עומר ונקרט ומכבי נתניה - כמעט לכל קבוצה היה את האוהד שלה שהיה שם, בשבי, ואת הקהל שהתגייס לטובת אחד משלהם.
דווקא בכדורגל הישראלי, שלפעמים מראה צדדים לא טובים בחברה שלנו, הצליחו לקחת צעד קדימה ולהבין מה חשוב: לסמן חיי אדם כערך עליון, וערבות הדדית כעדיפות ראשונה מעל כל דבר אחר. ארגוני האוהדים והמועדונים, שלעתים נמצאים על קו עימות, פעלו ביחד כדי לסמן לחברה כולה את הדרך. כמו שאלי שרעבי, אוהד הפועל פ"ת, סימן בראיון לאילנה דיין: חטופים זה לא ימין ולא שמאל, זה ישר.
כדורגל, כמו תמיד, הוא ממקסם של החיים. הוא צובע את החיים בצבעים עזים יותר - את הטוב והרע, יחד. הכדורגל מדגיש גם את הפינות האפלות שיש בנו כבני אדם - את השנאה והכאב והכעס. אבל הוא גם יכול להיות מקור של אור. אהבה גדולה שיכולה להוציא מאיתנו את הטוב - את החמלה, את האנושיות, את התקווה והאופטימיות. לא מעט אוהדים הלכו מאיתנו ב-7.10 ומאז, במה שיכול היה לגרום לנו לבחור בכעס - אבל הכדורגל הישראלי בחר בחיים. בחר להמשיך לזרוח, בחר לאהוב. גם בתקופות הכי קשות.
ואולי, דווקא מתוך הכדורגל שהתדמית שלו בעיניי כלל החברה אינה גבוהה (בלשון המעטה), יבוא התיקון. חזרת החטופים היתה רגע מאושר לכל ישראלי, אבל היא מאושרת עוד יותר עבור אוהבי הכדורגל. כי היא מאירה את היופי שיש בענף הזה, על כל בעיותיו וחולייו. זה היופי שיש בספורט, ובכדורגל במיוחד - גם אחרי עצב גדול, תמיד מתישהו יבוא יום חדש. גם אחרי הפסד כואב, תמיד יהיה אפשר שוב לנצח. וגם כשאנחנו בפיגור, אפשר יהיה לשמר בלב את המשפט של מתן חלק האדיר מתחילת המלחמה: אנחנו הופכים עליהם, ואנחנו טובים אותם.
