היאבקות היא הספורט המקורי. היאבקות וריצה, להילחם או לברוח. זה משהו מולד: כל היונקים מתאבקים. היאבקות היא המשחק הראשון שתועד בציורי מערות, ואחד מהענפים הבודדים שהופיעו בכל האולימפיאדות המודרניות (פרט לזו שנערכה ב-1900) וגם באולימפיאדה של יוון העתיקה.
היאבקות הנשים הופיעה לראשונה באולימפיאדה ב-2004. זו גם השנה שבה נולדה עמית אלור, בת זקונים לזוג ישראלי שעבר לארה"ב, ומי שבחודש שעבר זכתה באולימפיאדת פריז במדליית זהב במחלקת המשקל שלה, 68 ק"ג – הישג שהפך אותה למתאבקת האמריקאית הצעירה ביותר, משני המינים, שזכתה בזהב אולימפי.
היאבקות זה קשה. אם זה היה קל, היו מוצאים לזה שם אחר. הרעיון הבסיסי הוא לנסות להצמיד למזרן אדם אחר שלא מעוניין בכך, ומנסה לעשות את אותו הדבר לך. בענף התחרותי הזה, נכתב באתר ה"ניו יורק טיימס", אלור ("הישראלית-אמריקאית") "הרבה יותר טובה מכל האחרות". גורמים בכירים בענף הגדירו אותה "כישרון של פעם בדור" ו"מי שתיחשב בעתיד לגדולה אי-פעם".
בראיונות שהעניקה לאחר הזכייה ענדה אלור סיכת חטופים, קראה להחזרתם וסיפרה על קריאות אנטישמיות, תוך התעלמות מאיסור של הוועד האולימפי על כל אמירה בעלת נופך פוליטי
כשהייתה בת 12 זכתה אלור באליפות ארה"ב למתחילים, בתחרות שכללה גם נערים. על הפודיום היא הייתה הנערה היחידה. בתיכון המשיכה להתאמן עם נערים, דבר מקובל בענף, אם כי לא מקובל על כולם: ל"ספורטס אילוסטרייטד" סיפרה שמתאבקים מסוימים היו הולכים לשירותים כדי שלא להתייצב לקרבות אימונים מולה, ואילו אמה סיפרה ל-USA Today שלפעמים ביקשו ממנה "להיות עדינה עם הבנים". אלור מצדה האמינה תמיד שהיא יכולה לגבור על כל יריב, ולא רק בהיאבקות: היא מתאמנת והתחרתה באופן מקצועני גם בג'יו-ג'יטסו, ובגיל 9 הוכתרה לאלופת ארה"ב בג'ודו לילדות.
במהלך האולימפיאדה בפריז אימצו הצופים בישראל את אלור. היא ענדה סיכת חטופים בראיונות שהעניקה מיד לאחר הזכייה וסיפרה בין השאר על קריאות אנטישמיות שספגה לפני התחרות. אלור היא היהודייה הראשונה שזוכה בזהב אולימפי בהיאבקות בסגנון חופשי מאז הנרי ויטנברג ב-1948. הקשר שלה ליהדות ולישראל הוא יותר מפרט טריוויה: למעט משפחתה הגרעינית, כל קרוביה מתגוררים בארץ. את משפחתה היא מגדירה "דתית מבחינה תרבותית" - חלה בשבת, סופגניות ונרות בחנוכה. אחיה הגדולים נשלחו לפעילויות חב"ד בקליפורניה, מהלך שאביה אמר בעבר שדווקא הרחיק אותם מהדת, אבל קירב אותם לישראל.
זו שעת בוקר בחוף המערבי, והאלופה האולימפית התעוררה לא מזמן. היא במטבח של בית משפחתה בוולנאט קריק שבמזרח מפרץ סן פרנסיסקו, לבושה חולצה שחורה עם הכיתוב Road to Paris שעליה מתנוססת דמותה בסיומו של קרב, מניפה את דגל ארה"ב. היא מדברת איתנו באמצעות זום, מתנצלת על מצב הקול שלה ומספרת שהיא מחלימה מדלקת ריאות שחלתה בה לאחר סיום המשחקים האולימפיים. תזמון זה דבר חשוב בהיאבקות.
אחרי הזכייה בזהב אמרת לעיתונאים שאולי את סובלת מתסמונת המתחזה, ושבראש שלך את עדיין הילדה הקטנה שרק התחילה להתאבק. אבל בטוח היה רגע שהבנת שאת משהו מיוחד.
"אני חצויה. חלק ממני מאמין שאני יכולה להשיג הכל, וחלק אחר קשה עם עצמי בצורה קיצונית. אני פרפקציוניסטית, והחלק הזה אומר, 'את אף פעם לא מספיק טובה'. אז לא היה זמן מסוים שהבנתי שאני מיוחדת, כי כל הזמן לא הייתי מרוצה וניסיתי לחשוב איך אני יכולה להשתפר".
את עדיין חיה בהרגשה הזאת?
"כן, אבל באופן כללי - התחרויות שעשיתי, ההכנות לאולימפיאדה, הלך הרוח שלי, הלחץ והמיקוד שלי, העצימות שלי - כולם היו מדהימים. הכי טובים שהיו לי".
דיברת על זה שפחדת כשהכל הלך חלק, כי לא היה לך ממה לפחד.
"כי אני רגילה לזה שדברים תמיד משתבשים. מאז סוף 2019 הייתה לי סדרה של פציעות, סבלתי מפריצת דיסק שדרשה ניתוח, ובאימון הראשון אחריו קרעתי את המרפק".
איך זה היה לך מבחינה מנטלית?
"בלתי אפשרי. שאלתי את עצמי, 'למה את עדיין עושה את זה?'. כעסתי על עצמי, חשבתי שאולי דחפתי חזק מדי באימון הראשון. תמיד הייתי תחרותית, והרבה מהפציעות שלי היו נבעו מתחרותית יתר בזמן שלא הייתי צריכה להיות".
נראה שאת נהנית להתאבק. זה נכון?
"כן. כלומר, היו תחרויות שלא נהניתי בהן, אבל זה היה לי חשוב מאוד באולימפיאדה. אמא שלי אמרה לי, 'רק להיות שם זו חגיגה', ורציתי לוודא שלא משנה מה התוצאה, איהנה מכל רגע".
איך שומרים על המתח שבין לרצות ליהנות, לדחוף את עצמך לנצח והלך הרוח של "זה לא מספיק טוב"?
"אני חושבת שאחת החוזקות שלי כאתלטית היא להיות מסוגלת לשלוט בצד המנטלי. אני מאוד טובה בלכבות רגשות, לחסום מחשבות, לחסום אנשים, להתמקד. אולי מכאן מגיעה תסמונת המתחזה, כי אני חוסמת דברים ואפילו לא שמה לב מה קורה, אני פשוט ממוקדת בלהיות ברגע. אבל אמרתי לעצמי לפני התחרות, 'את צריכה ליהנות היום'. ברור שהייתי ממוקדת באופן קיצוני בלהשיג את מה שרציתי, בלנצח בכל קרב, אבל החלטתי גם שאני לא הולכת להרגיש את הלחץ אלא להשתמש בו".
אני מאמינה שאנחנו חזקים
שני אירועים מרכזיים בחייה עימתו את אלור עם צורך להילחם תוך ריסון רגשות קשים מנשוא. בפסח 2018 הייתה עם אמה באליפות בין-לאומית לצעירים בעיר רינו, נוואדה, כשאחיה אושרי נרצח בגיל 23 בביתו בקליפורניה. בפסח 2022, כשהייתה עם אמה בהכנות למוקדמות אליפות העולם לבוגרות בניו ג'רזי, הלך אביה לעולמו בקליפורניה באופן פתאומי במהלך בידוד שכפה על עצמו בעקבות מגפת הקורונה. לפי דיווחים בארה"ב, זה קרה לאחר שנפל קורבן לתיאוריות קונספירציה וסרב לטיפול רפואי ("הוא היה לבד", סיפרה בעבר אלור על יום מותו, "כך שהרבה דברים אינם ידועים"). חודשיים לאחר מכן ניצחה בתו בתחרות ועלתה לאליפות העולם בהיאבקות שנערכה בסרביה, שם ניצחה שלוש אלופות עולם לשעבר והפכה בגיל 18 לאלופה (או האלוף) הצעירים ביותר מארה"ב. ב-2023 זכתה שם שוב.
אביה של אלור, יאיר מקלר, קבע שיא ישראלי בהדיפת כדור ברזל באולם שנשבר רק לאחר 34 שנים. הוא הלך לעולמו בקליפורניה במהלך בידוד שכפה על עצמו בעקבות מגפת הקורונה
נלחמת וניצחת זמן קצר לאחר מות אחיך ומות אביך. את יכולה לתת לנו הצצה להלך המחשבה שלך במצבים האלה?
"זה לא משהו שאפשר ללמוד ברגע, זה יכול לקרות רק דרך ניסיון. אני בטוחה שחיילים רבים מפתחים עכשיו את המיומנות הזאת, ואני חושבת שזה נפוץ אצל אנשים שהתמודדו עם טראומה. בהתחלה זה כואב מדי ואת פשוט לא רוצה להרגיש את זה יותר, אז את אומרת 'אני לא הולכת לחשוב על זה' ופונה להסחות דעת. במקרה שלי, אחרי שהתמודדתי עם שתי הטרגדיות האלו התאמנתי הרבה, כל הזמן. בכל פעם שהרגשתי רע הייתי יוצאת לריצה, הולכת לחדר הכושר, וזה היה מכבה את זה. לא הייתי מסוגלת לחשוב על כלום פרט למתח הגופני של האימון".
אנשים מתמודדים בדרכים הרבה יותר גרועות.
"למזלי ההיאבקות והאימונים גרמו לי תמיד להרגיש טוב יותר. למען האמת, זה משהו שאני לא יכולה לחיות בלעדיו. כשאני עסוקה או מטיילת ואין לי אפשרות לעסוק בזה, אני שונאת את זה. ממש מתחילה להתעצבן. אני חייבת להתאמן באותו רגע, אפילו אם זה בחדר מלון. זה חלק גדול מהחיים שלי".
אביה של אלור, יאיר מקלר, היה אלוף ישראל בדיסקוס ובכדור ברזל. השיא הישראלי שקבע בהדיפת כדור ברזל באולם נשבר רק לאחר 34 שנים, ב-2017. ב-1980 הוא עבר לארה"ב לאחר שקיבל מלגה מאוניברסיטת בויסי, איידהו. איתו מאשקלון הגיעה אשתו, אילנה, בעלת תארים במתמטיקה שימושית ובהנדסת מכונות. שני סביה של אלור שרדו את השואה; אביה אמר פעם שאבא שלו, ששרד כנער במחנה ריכוז, היה מאושר לו ראה איך הנכדים שלו מנצחים את כולם במכות.
לאחר 7 באוקטובר הזכירה אלור באינסטגרם – שם יש לה כיום כ-280 אלף עוקבים – את מה שעברה משפחתה בשואה, וקראה "לעולם לא עוד". אחת התגובות איחלה לה להיות בתא גזים. נאצות (בין היתר מצד עוקבים מאיראן, שם היאבקות היא ענף לאומי), באו גם כשהעלתה מסרים תומכים ומאחדים וגם כשסתם כתבה "חנוכה שמח".
לקראת האולימפיאדה החלה אלור להימנע מהנושא, ולאחרונה שבה להתייחס לכך ברשתות החברתיות ובראיונות בין-לאומיים. היא הצהירה שישראל היא בית הוריה ולכן גם ביתה. מיד לאחר הניצחון בגמר ענדה את סיכת החטופים וקראה להחזרתם, תוך התעלמות מאיסור של הוועד האולימפי על כל מיצג או אמירה בעלי נופך פוליטי. לג'רוזלם פוסט אמרה: "אני אמריקאית שמתאבקת בגאווה עבור ארה"ב, אבל בלבי אני מתאבקת גם עבור ישראל". כשעיתונאים סיפרו לה שההצלחה שלה מסוקרת בארץ, היא ענתה: "אני לא מאמינה, זה פשוט מטורף, תודה רבה שאתם עוקבים אחריי ותומכים בי". את המסר סיימה בעברית: "אני מאוד אוהבת את ישראל, תודה רבה על התמיכה, אני אוהבת את כולכם". את זכייתה באולימפיאדה הקדישה לחטופות ולחטופים, ובייחוד לחיילות בנות גילה.
בתיכון התאמנה אלור עם נערים. מתאבקים מסוימים הלכו לשירותים כדי שלא להתייצב לקרבות אימונים מולה, ואמה סיפרה ל-USA Today שלפעמים ביקשו ממנה "להיות עדינה עם הבנים"
"לא יכולתי להירדם בלילות, אני חושבת שזה העיר בי חלק חדש", אומרת אלור השבוע על מאורעות 7 באוקטובר. "הרגשתי שאני חייבת לעמוד נגד זה, אבל היה קשה מאוד לראות את התגובות שקיבלתי ברגע שהעליתי משהו". להפוגה שלקחה מהנושא לפני האולימפיאדה היא מונה שתי סיבות: המיקוד בתחרות, וצלה של מינכן 1972, שם נרצחו בין 11 הספורטאים הישראלים גם ארבעה מענף ההיאבקות. "רציתי כמובן לדבר, אבל הרגשתי שזה מסכן אותי", היא מספרת. "סביב הנבחרת הישראלית יש הרבה מאוד אבטחה, אבל אני והנבחרת האמריקאית בפריז - לא הרגשתי שבטוח לדבר בתנאים האלה. בחודשים הקרובים אני מקווה להעלות יותר דברים בנושא הזה. אני מרגישה שעכשיו יש לי תואר, תפקיד ויכולת לדבר, שלא היו לי קודם, ושזאת האחריות שלי. אני מאמינה גם שאנחנו - ישראל, היהודים - מאוד חזקים. התגברנו על דברים איומים בעבר, וגם היום אני מאמינה שנעבור את זה. לא נפסיק להילחם ולעמוד על שלנו".
אלור אומרת שבתקופה האחרונה היא לומדת עברית. "כפעוטה דיברתי רק עברית, ואחותי הבכורה תמיד דיברה עם אמא שלי רק עברית. אבל אנחנו שישה, אז עם כל אחד זה היה פחות ופחות ופחות. העברית שלי איומה היום, אבל אני עדיין משתמשת בה כשאני רוצה לדבר עם אמא על משהו שאני לא רוצה שאף אחד יבין. בפריז מאוד נזהרנו עם זה, אמא לא דיברה עברית אפילו בטלפון".
הרגשתי שמסתירים ממני משהו
אחרי שאביה הלך לעולמו, אלור כתבה לו באינסטגרם פוסט ראשון ויחיד בעברית. הוא הסתיים במילים "שמור על אושרי למען כולנו".
ב-2018, כשהייתה בת 14, נרצח אושרי בביתו במהלך עסקת קנביס שהפכה לשוד. מחקירת המקרה עלה כי שלושה תושבי ג'ורג'יה, מדינה שבה לא חלה לגליזציה, נסעו לקליפורניה, שם הסם חוקי. אושרי היה אמור לספק להם את הסמים; התיאורים מתפצלים מרגע הגעתם לביתו, אבל בכל הסופים יורה אחד מהם באושרי באקדח שנשא איתו.
כשהשוטרים הגיעו לזירה היה אושרי בחיים, ומסר פרטים על האירוע. שניים מהחשודים נתפסו באריזונה כעבור זמן קצר, ואילו היורה נמלט ונעצר בתום מרדף במהירות גבוהה מאוד על פני כ-150 ק"מ. הוא נשלח למאסר עולם ללא אפשרות חנינה, והשניים האחרים קיבלו ארבע שנות מאסר כל אחד. עמית ישבה בבית המשפט לאורך כל ההליכים והקשיבה לכל העדויות.
את יכולה לספר על החיים של אושרי?
"הוא היה הכי גדול והכי חזק מכולנו, יותר מ-1.90 מ' ומאוד-מאוד כבד. הוא היה שחקן פוטבול מדהים והתאבק, אבל היה גדול מדי להיאבקות חובבנית בחטיבת המשקל הכבדה, ועסק גם בהרמת-כוח. היינו קוראים לו 'הענק העדין שלנו'. הוא היה מתוק ואכפתי בצורה קיצונית, ואם להיות כנה, הוא היה האח הגדול החביב עליי כשגדלתי. לא חסרים ריבים כשגדלים עם עוד חמישה ילדים, והוא תמיד היה רגוע ואדיב. לפני שנולדתי הוא היה אומר לאמא שלי, 'אני רוצה אחות קטנה'. זה די מיוחד, אני מניחה שרוב הבנים יגידו 'תנו לי אח קטן'. הוא היה גם תלמיד נהדר, אבל כנער פנה לדרך הלא נכונה. אולי זה התחיל עם חברים מהפוטבול, אני לא יודעת".
"לא סיפרו לי כלום על הרצח של אושרי עד שניצחתי בגמר התחרות ברינו. כולם ידעו, ורק אני לא ידעתי. ואז נכנסנו למכונית, ואמא שלי פשוט הסתובבה אליי ואמרה לי שהוא הלך, שהוא מת"
אושרי החל להשתמש בקנביס, כנראה במסגרת טיפול עצמי לכאבים שחווה בעקבות אימוני הפוטבול. "הוא פגש את האנשים הלא נכונים כשהוא התחיל להשתמש במריחואנה", מספרת אחותו. "אני חושבת שהוא היה מאוד רגיש לסם הזה, כי זה שינה לחלוטין את האישיות שלו. הוא התחיל לקבל החלטות מאוד מצערות, כמעט כאילו הוא היה אלרגי לזה".
ניסיתם לעזור לו?
"כן, במשך שנים. אני גדלתי לצד זה. לקחנו אותו לקבוצות, ניסינו הרבה דברים שונים. והחלק הכי קשה הוא שזה קרה כשהוא סוף סוף השתפר, נרשם לקורסים בקולג' והלך לו טוב. אבל הוא כן סחר במריחואנה כסוג של עיסוק-צד. זה היה תזמון רע במיוחד כי מריחואנה בדיוק הפכה לחוקית בקליפורניה, ואז התקרב חג ה-4/20 (יום הקנביס הבין-לאומי, 20.4 - ר"ג) וכולם רצו להשיג. הוא חשב שעומדת להתבצע עסקה, אבל שלפו עליו אקדח. הוא התנהג בטיפשות, סירב לתת להם לשדוד אותו, אז היה מאבק פיזי והבחור ההוא פשוט ירה בו".
מה עבר עלייך אחרי הרצח?
"הייתי בשנה הראשונה בתיכון ובנבחרת ההיאבקות של התיכון, ובעונה הזו ביליתי כמעט בכל יום ארבע או חמש שעות בבית המשפט. זה כנראה היה יותר טראומטי מהרגע שבו גיליתי שהוא נרצח, כי ישבנו שם מול הרוצח, מול הנהג, מול כל המעורבים, והיינו מוכרחים לשמוע אנשים מדברים רעות על אחי, מנסים להגן על הרוצח. ככה זה, זה משפט הוגן, אבל היה נורא לשמוע את זה. מצד שני, הרגשתי טוב עם זה שאני באולם. רציתי לעשות את זה עבורו וזאת הייתה סגירת המעגל שלי, הדרך שלי להיות שם. אמא שלי ואני היינו במרחק שלוש-ארבע שעות נסיעה בלילה שבו זה קרה, וכאב לי שלא היינו שם אלא בטורניר".
איך בעצם נודע לך על מה שקרה לאושרי?
"התחרות ברינו נמשכה יומיים. ביום הראשון עליתי לגמר שעמד להיערך למחרת, וזה קרה באותו לילה. כשהתעוררתי ראיתי פתאום בחדר את אחי ואחותי, והייתי מאוד מבולבלת. שאלתי אותם 'מה אתם עושים כאן?', הרגשתי שהם מסתירים ממני משהו. הם לא סיפרו לי כלום עד אחרי שהתאבקתי בגמר וניצחתי. אני לא מבינה איך הם היו היו מסוגלים להסתיר את זה ממני לאורך כל היום, אפילו המאמנים שלי ידעו, כי זה היה בחדשות. כולם ידעו, ורק אני לא ידעתי. ואז נכנסנו למכונית, ואמא שלי פשוט הסתובבה אליי ואמרה לי שהוא הלך, שהוא מת".
כמה קשה היה לזכות באליפויות העולם, ואז באולימפיאדה, בלעדיו ובלי אבא שלך לצדך?
"זה קשה כל הזמן. אין יום אחד שאני לא חושבת עליהם, בכל דבר שאני עושה ובמיוחד כשאני כאן, בבית שגדלתי בו. יש מזכרות מהם בכל מקום והם תמיד במחשבותיי, בייחוד כשאני מתחרה".
בטוח שהמחשבה "הלוואי שהם היו כאן" הייתה אחת המחשבות הראשונות שלך כשזכית בזהב האולימפי.
"זה סוג של הרגשה שתמיד יש לי. ניצחתי, נהניתי, אבל עדיין זה בראש. זאת תחושה כבדה שאני נושאת איתי, אבל אני גם יודעת שאם אני הייתי הם, הייתי רוצה שאחותי הקטנה או הבת שלי תהיה מאושרת. אז אני מחזיקה גם את זה בראש. אני צריכה להיות שמחה בשבילם, לתפקד ולחיות ולהשיג את החלומות עבורם, ואני יודעת שאם משהו יקרה לי, ארצה שכל אהוביי ירגישו ככה".
בארץ הרגשתי מקובלת
משפחתה של אלור התאקלמה בארה"ב באופן שונה מהמתוכנן. אביה לא הצליח להתעלות על הישגיו הספורטיביים בישראל למרות התקוות והציפיות שתלו בו, אולי כי סירב להשתמש בחומרים אסורים; הוא התמקצע כקבלן פיתוח ובנייה והתיישב עם אילנה בוולנאט קריק, שם גידלו את ששת ילדיהם.
"בכל פעם שהרגשתי רע בעקבות הטרגדיות במשפחה הייתי יוצאת לריצה, הולכת לחדר הכושר, וזה היה מכבה את זה. לא הייתי מסוגלת לחשוב על כלום פרט למתח הגופני של האימון"
אחותה הגדולה של אלור, גילי, עסקה בסיף והיא דוקטור לפיזיקה מברקלי. פרט לה עסקו כל האחים בענפי מגע וכוח: היאבקות, משקולות, פוטבול. האחות רוני הייתה ג'ודוקא ואלופת ארה"ב בהיאבקות לצעירות ומתמודדת מובילה בהרמת-כוח. האח אורי התאבק בקולג', עשה הסבה לסגנון יווני-רומי, היה אלוף ארה"ב עד גיל 20 ורצה מאוד לייצג את ישראל.
עמית החלה להתאבק לפני שמלאו לה 5, אחרי חודשים של תחינות להורים. אמה ניסתה להכווין אותה לטניס, לעידוד, להתעמלות או לשחייה, אבל כלום לא עזר, והיום אילנה היא הכוח העיקרי מאחורי הקלעים ומי שמנהלת את הקריירה של עמית. "אני מוכרחה לתת לה קרדיט יותר מלכל אדם אחר", אומרת האלופה האולימפית. "היא תמיד הייתה שם, גם כשעמדתי לוותר, אבל היא גם לא מהאמהות האלו שדוחפת יותר מדי. היא תמיד אמרה לי, 'בכל רגע, אם תרצי להפסיק - אתמוך בך'. משוגע להגיד את זה לאתלט שהמשפחה הקריבה כל כך הרבה עבורו". אמה של אלור דאגה גם שלא תזניח את לימודיה, וכיום היא לומדת בקולג' קהילתי סטטיסטיקה, מתמטיקה שימושית ופסיכולוגיה.
סגנון ההיאבקות של אלור זורם, אבל מאוד כוחני. כמו כל בני משפחתה יש לה עוצמה טבעית (את האחיזה החזקה שלה היא מייחסת לא לאביה האתלט, אלא לאמה: "בצבא היא עשתה מבחן כוח אחיזה והיממה את כולם"). היא מתאבקת חופשית שתכופות כופה קרב שנראה יותר יווני-רומי, עם לפיתות של הידיים והגוף. היא אגרסיבית, מכריחה את יריבותיה להגיב ולעשות טעויות - או לא להגיב ולהיגרר על ידיה.
אלור אומרת שכילדה הייתה ביישנית ולא נטתה לעימותים, אבל נמשכה לפיזיות של הענף. עם שלושה אחים גדולים ואחות שעסקו בספורט מגע, זה גם ככה מה שהייתה עושה בבית. מחוץ לבית היא החלה בכיתה ו' להתחרות מול ילדות ולא רק ילדים; בשנים הראשונות ההן התאמנה גם בישראל בביקורי מולדת של המשפחה, והיא מייחסת לכך חלק מהצלחתה. לדבריה, בימים שבהם התקשו לעתים בארה"ב לקבל מתאבקת בין מתאבקים, בארץ "פשוט הרגשתי כל כך מקובלת, כל כך בנוח".
ציפיות גבוהות מעצמה תמיד היו לה. בכל הקריירה שלה כספורטאית תיכון היא הפסידה רק שלוש פעמים, כולן בפסילה טכנית עקב אי-הופעה; ב-2019 כבר הייתה אלופת עולם, ונאלצה לצפות באולימפיאדת טוקיו מהצד רק כי הייתה צעירה ביום אחד מכדי לגשת למבחנים (אז במקום היא הלכה וזכתה באליפות העולם בהיאבקות חופים לנערות). היא לא הפסידה במפגש רשמי בחמש השנים האחרונות, תקופה שבה השתתפה וזכתה באולימפיאדה ובשמונה אליפויות עולם לקבוצות גיל שונות.
View this post on Instagram
אלור בזוגיות עם מיקה גלבאו, בעל החגורה השחורה הצעיר ביותר אי-פעם בג'יו-ג'יטסו. היא מספרת שבעבר הייתה צריכה לחכות לו כשביקשו להצטלם איתו, ושעכשיו זה גם הפוך
לאחר קרב הגמר שלה באולימפיאדה עלו בארץ תקוות שאלור תייצג בעתיד את המדינה. התקוות הפכו לבקשה רשמית למחצה בארוחה שערך לכבודה בפריז הוועד האולימפי הישראלי בהובלת יעל ארד, אבל האפשרות שזה יקרה קלושה מאוד – בוודאי בהינתן שהאולימפיאדה הבאה תיערך בקליפורניה, מדינת הבית שלה.
אם לא להתחרות תחת דגל ישראל, יעניין אותך לאמן פה בעתיד?
"מאוד, לייצג את ישראל זה משהו שחלמתי עליו כשהייתי צעירה יותר. יעל ארד היא הייתה מאוד כנה איתי ואמרה, 'כמובן שאנחנו רוצים שתייצגי את ישראל, אבל אני מבינה את מצבך'. היא אמרה שתשמח אם אוכל להיות סוג של שגרירה, ואני אשמח אם אוכל לעשות משהו כדי לטפח את ההיאבקות בישראל. זה יהיה מיוחד עבורי".
לדבר עליהם זה לזכור אותם
לפני שתהיה שגרירה של ישראל, אלור כבר הפכה לשגרירת הענף שלה. חלק בלתי נפרד מזה הוא להשיב על שאלות אישיות, לרבות על הטרגדיות שחוותה משפחתה. "בהתחלה לא רציתי ששום דבר ממה שקרה ייצא החוצה, הייתי מעמידה פנים שהם בחיים כי לא רציתי להיכנס לזה", היא מספרת. "אבל אז הבנתי שכשאני מספרת עליהם, זה עוזר לזכור אותם. יש אי-נוחות כשאני רואה היום דברים ברשת לגביהם, אבל אני מקווה שכל מי שעבר טרגדיות דומות מבין שהוא לא לבד. שאומרים, 'הנה, תראו מה היא עברה והיא עדיין מסוגלת להגשים את הדברים האלה'. המאמנת שלי עברה דבר דומה עם אחיה, גם הוא נרצח, ואני מרגישה שאנחנו חולקות את הקשר הזה".
דיברת בעבר על תחושה שנמאס לך מהיאבקות, סיפרת שהקשר שלך עם הענף היה זקוק להחלמה לקראת אליפות העולם ב-2023. זה היה קשור לטרגדיות, לפציעות או למשהו אחר?
"להרבה דברים. בשנה האחרונה, לקראת המבחנים האולימפיים, זה היה קשור לצורך לחתוך במשקל. הייתי עולה על המזרן וכל שריר בגוף שלי היה שורף, רק לקום וללכת היה מתיש כי הייתי כל כך עייפה. אז חשבתי, 'אם אני עומדת ביעד המשקל אבל לא מסוגלת לבצע, למה אני עושה את זה?'. אבל הסיבה העיקרית למה שדיברת עליו הוא סגנון האימון המיושן מאוד והקשה מאוד של מאמן שעבדתי איתו במשך שנים. הוא מאמן היאבקות מדהים, ואני לא רוצה להזכיר את שמו, אבל הרבה דברים שהפריעו לי מבחינה נפשית - כמה שהייתי קשה עם עצמי, זה שלא האמנתי בעצמי - הגיעו ממנו".
באיזה מובן?
"הוא כמעט אף פעם לא אומר משהו חיובי, אלא מגיב רק אם עשית משהו רע. הוא הגיע מברית המועצות לשעבר, עם סוג של סגנון מאוד קשוח מבחינה נפשית, לא פיזית. הטכניקה שלו מדהימה, ואני מוכרחה להודות לו על כך, אבל היחסים איתו גרעו מההתאהבות שלי בספורט. אם הייתי נפצעת, הוא היה מאשים אותי בזה ואומר שאני תמיד נכנסת לצרות. היה שם גם מסר של 'את לא יכולה לנצח באולימפיאדה בלעדיי'. הוא כל הזמן אמר לי שבתרבות שלו המאמן הוא הכל, שהמאמן הוא יותר מהאתלט. זה מה שלמדתי, ומאז שהתחלתי לעבוד איתו הייתי אומרת בראיונות אחרי ניצחונות 'זה לא אני, זה הכל המאמן'. אני חושבת שזה באמת היה ככה בברית המועצות, ובארה"ב זה שונה, זה יותר סביב האתלט. אבל בשבילי חרוט בראש ש'זה המאמן'. במובן מסוים אני עדיין מאמינה בזה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
את משפחתה מגדירה אלור "דתית מבחינה תרבותית" - חלה בשבת, נרות בחנוכה. לאחרונה היא לומדת עברית, ומספרת ש"כפעוטה דיברתי רק עברית, אבל היום העברית שלי איומה"
אמרת בראיונות שהייתה תקופה שחשבת שאת לא מתאבקת טובה, שאת "סתם חזקה". זו הייתה תחושה שנבעה מהעבודה איתו?
"כן, פעם אחר פעם. למשל, הוא אף פעם לא נתן לי ללכת לבד למחנות אימונים לאומיים. ואז היינו שם, והייתה טכניקה שרוצים להראות לכולם במחנה, והוא היה עומד לידי ואומר, 'זה יעשה אותך מתאבקת רעה. אל תקשיבי למה שהם אומרים, תסתכלי הצדה'".
ברור שיש לך משפחה מאוד תומכת. לא אמרו לך, "תקשיבי, את יכולה להיות מתאבקת גדולה גם בלעדיו"?
"כן, כולם אמרו לי את זה. אבל לכל דבר שהוא אמר הייתה חשיבות גדולה מבחינתי, ולדחוף את המחשבות האלו החוצה זה מאבק מתמיד. זה מאוד מסובך".
בסופו של דבר נפרדה אלור מאותו מאמן וכיום היא עובדת אישית עם שרה מקמן – המתאבקת האמריקאית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית - וקבוצתית עם טרי סטיינר, שמאמן את נבחרת היאבקות הנשים של ארה"ב. "זה קשר הרבה יותר טוב", היא אומרת. "זאת עבודת צוות, זה הדדי, זה לא שתלטני או רעיל. מקמן מדהימה, היא מודל לחיקוי עבורי".
קיבלתי כמה הודעות על אודישנים
בתמונות רבות שלה מציגה אלור לראווה את שריריה, אבל היא מספרת שלא תמיד חייתה בשלום עם גופה. "כשגדלתי צחקו עליי כי התאבקתי, וגם כי הייתי גדולה יותר. הייתי נבוכה לגבי השרירים שלי ולגבי הגוף שלי, ומאז עברתי מסע שהותיר את המבוכה מאחור. עבורי לעשות שריר זו תזכורת להיות גאה בעצמי וגאה בגוף שלי, זה הפך להיות כמעט סימן היכר שלי, משהו שאני תמיד עושה אחרי שאני מנצחת. אני אוהבת שרירים, רואה שרירים על אתלטים ומעריכה את זה. יפה בעיניי שכל העבודה הקשה יוצאת החוצה, ואני באמת נהנית לעשות שריר בעצמי. אני מקווה שילדות קטנות ואתלטיות שרואות אותי לומדות לאהוב את הגוף שלהן".
אלור נמצאת בזוגיות עם מיקה גלבאו בן ה-20, ברזילאי שמתגורר במיאמי. גלבאו הוא בעל החגורה השחורה הצעיר ביותר אי-פעם בג'יו-ג'יטסו - הוא השיג אותה בגיל 17 - ומי שהיה אלוף העולם הצעיר ביותר בהיסטוריה של הענף לזמן קצר, עד שנפסל על שימוש בחומרים אסורים. באוגוסט, לאחר שאלור הפכה לאלופה אולימפית, הוא זכה בתחרות היוקרתית ADCC באירוע שהתקיים בלאס וגאס. עד לאחרונה היה גלבאו מפורסם יותר מבת זוגו בקרב קהל ההיאבקות לסוגיה; היא מספרת שבעבר הייתה צריכה לחכות לו כשביקשו להצטלם איתו, ושעכשיו זה גם הפוך.
"עברתי מסע שהותיר מאחור את המבוכה מהשרירים שלי. כיום לעשות שריר זו תזכורת להיות גאה בעצמי, ואני מקווה שילדות אתלטיות שרואות אותי לומדות לאהוב את הגוף שלהן"
בתשובה לשאלה על היום שאחרי ההיאבקות, אלור מספרת שאומנויות לחימה משולבות - MMA - לא נראות לה בשבילה בשלב זה, ושהיא קיבלה פנייה מה-WWE, מובילת ענף ה"היאבקות המקצועית", שכיום הוא היאבקות מבוימת. "אבל זאת התחייבות מלאה, ואני רוצה להתאמן ולהתחרות בלוס אנג'לס", היא אומרת ומציינת עוד סיבה לסרב: "הכל מתוסרט, אבל גם אמיתי. זה משחק, אבל זאת גם יצירת פרסונה, ואני לא מעריצה גדולה של זה. אם זה 100% משחק, זה כן משהו שאני מתעניינת בו. כילדה עברתי כמה שיעורי משחק, ולאחרונה קיבלתי כמה הודעות לגבי אודישנים. אני מאוד מתרגשת מזה".
כשתסיים את ההיאבקות, אומרת אלור, היא תתחרה שוב בג'יו-ג'יטסו. בינתיים היא מתאמנת עם גלבאו ("אני בוטחת בו שלא איפצע, ואני בוטחת בחגורות שחורות"), והשניים נחשבים לפאוור קאפל של מזרן ההיאבקות. "אנחנו צריכים להעלות וידאו שלנו מתגלגלים ביחד", היא אומרת. "מיקה טס עכשיו בחזרה לברזיל, ולא עשינו ג'יו-ג'יטסו בכלל. הוא עייף, הוא מתחרה ומתאמן הרבה. שנינו מותשים עכשיו".
איך הכרתם?
"בתחרות כאן בקליפורניה ב-2017, כשהיינו חגורות כתומות. או צהובות? בכל מקרה גיל 13 או 14. התחלנו לצאת כשהוא היה חגורה חומה ואני כחולה".
מה חשבה אלור בפעם הראשונה שראתה את בן זוגה לעתיד? על זה היא סיפרה לפני כשבועיים, כשליוותה את גלבאו לתחרות ה-ADCC: "אני מתערבת שאני יכולה להוריד אותו".