נתנה הכל. מדליסטית הזהב הטרייה מורן סמואל דיברה היום (ראשון) לאחר הזכייה במשחקים הפראלימפיים בפריז 2024, וסיפקה דברים מעוררי השראה יחד עם הודעת פרישה מהענף.
מורן סמואל לערוץ הספורט: "התחלנו את היום הזה בעצב. אם הייתי יכולה הייתי שותקת. אחרי כל מה שקרה היום. הגעתי למשחקים האלה עם מנטרה שאומרת שאם אהיה מפוקסת אהיה שם, אבל היום זה התחלף. אמרתי לעצמי `מורן זה בזכות, זה בגלל, זה למרות`. פריבלגיה להיות כאן, בבועה הזאת של המשחקים הפראלימפיים. לסיים את זה עם זהב ולצרוח את ההמנון מהבטן שלי? לא אשכח את זה בחיים"
סמואל: "סוף המקצה היה קשה ברמות מבחינת התנאים, היו הבדלים מטורפים בין החצי הראשון לשני. היה קשה, הייתה רוח חזקה, אבל התמקדתי בכל מכה ואמרתי לעצמי שעד לא אשמע את ה`ביפ` של הסיום לא אעצור. אני רוצה לחצות. בשנייה שחציתי פשוט התפרקתי, פרצתי בבכי בלתי נשלט. אני חושבת שזה הכל ביחד. זה יצא ממני בלי שליטה. בשניות האחרונות את מבינה את זה, חוצה את הקו ופשוט מתפרקת".
"השלמתי את הצבע שרציתי. חמישית בלונדון, ארד בריו, כסף בטוקיו ועכשיו זהב בפריז. היו שלוש שנים מורכבות מאוד, אין לי דרך לתאר לכם כמה המצב הזה שונה מהאולימפיאדות הקודמות וחשוב לי להעביר את המסר הזה הלאה. היה רגע שבו אמרתי ש`נגמרו לי החיים`, אבל אמרתי ש`נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם`. חשוב לעשות את השינוי הזה, הוא לא פשוט. בשלוש השנים האלה לא ויתרתי לעצמי, הייתי חייבת להתחמק מהספקות. תהיו יותר חזקים מהתירוצים שלכם, יותר חזקים מהספקות. חשוב להאמין, לעבוד קשה. מהמקום הכי צנוע שלי. התמודדתי עם כל מיני סוגים של אובדן. צריך להאמין בהם, להיות מלאים בתקווה. אני חושבת שהנבחרת הפראלימפית יכולה להיות המגדלור. אני לוקחת על עצמי להיות המגדלור. אני בטוחה שאמשיך להיות מעורבת בכל מה שאפשר".
"אני רוצה להודות לאשתי לימור, לילדים, להורים שלי, למשפחה המורחבת, לכל האיגודים, הוועדים, הספונסרים. הם הלכו איתנו בתקופות-לא-תקופות ובחרו להעצים את הספורט הפראלימפי. תמשיכו לעשות את זה, תמשיכו לתמוך בנו. חשוב לי להזכיר כמה כל הסיפור הזה הוא סגירת מעגל מכל הבחינות. אנחנו מתאמנים במרכז דניאל לחתירה, מרכז ע"ש דניאל עמיחי. אמו לקחה את האובדן הכי גדול שלה ויצרה מציאות של מסוגלות, ספורט וניצחונות. לינדה, גם את בלב שלי. כל אחד ואחת ממכם איתי כל הזמן".
"כשאני בסירה אני לא חושבת על אף אחד. אני נכנסת ל-zone שלי. לפני ואחרי כולם איתי, אבל ב-10 הדקות של המקצה אני חושבת רק על דבר אחד, לעשות הכי טוב שאפשר. אין ספק שהילדים שלי הם כוח העל שלי".
מורן סמואל לערוץ הספורט: "התחלנו את היום הזה בעצב. אם הייתי יכולה הייתי שותקת. אחרי כל מה שקרה היום. הגעתי למשחקים האלה עם מנטרה שאומרת שאם אהיה מפוקסת אהיה שם, אבל היום זה התחלף. אמרתי לעצמי `מורן זה בזכות, זה בגלל, זה למרות`. פריבלגיה להיות כאן, בבועה הזאת של המשחקים הפראלימפיים. לסיים את זה עם זהב ולצרוח את ההמנון מהבטן שלי? לא אשכח את זה בחיים"
סמואל: "סוף המקצה היה קשה ברמות מבחינת התנאים, היו הבדלים מטורפים בין החצי הראשון לשני. היה קשה, הייתה רוח חזקה, אבל התמקדתי בכל מכה ואמרתי לעצמי שעד לא אשמע את ה`ביפ` של הסיום לא אעצור. אני רוצה לחצות. בשנייה שחציתי פשוט התפרקתי, פרצתי בבכי בלתי נשלט. אני חושבת שזה הכל ביחד. זה יצא ממני בלי שליטה. בשניות האחרונות את מבינה את זה, חוצה את הקו ופשוט מתפרקת".
"השלמתי את הצבע שרציתי. חמישית בלונדון, ארד בריו, כסף בטוקיו ועכשיו זהב בפריז. היו שלוש שנים מורכבות מאוד, אין לי דרך לתאר לכם כמה המצב הזה שונה מהאולימפיאדות הקודמות וחשוב לי להעביר את המסר הזה הלאה. היה רגע שבו אמרתי ש`נגמרו לי החיים`, אבל אמרתי ש`נגמרו לי החיים כמו שהכרתי אותם`. חשוב לעשות את השינוי הזה, הוא לא פשוט. בשלוש השנים האלה לא ויתרתי לעצמי, הייתי חייבת להתחמק מהספקות. תהיו יותר חזקים מהתירוצים שלכם, יותר חזקים מהספקות. חשוב להאמין, לעבוד קשה. מהמקום הכי צנוע שלי. התמודדתי עם כל מיני סוגים של אובדן. צריך להאמין בהם, להיות מלאים בתקווה. אני חושבת שהנבחרת הפראלימפית יכולה להיות המגדלור. אני לוקחת על עצמי להיות המגדלור. אני בטוחה שאמשיך להיות מעורבת בכל מה שאפשר".
"אני רוצה להודות לאשתי לימור, לילדים, להורים שלי, למשפחה המורחבת, לכל האיגודים, הוועדים, הספונסרים. הם הלכו איתנו בתקופות-לא-תקופות ובחרו להעצים את הספורט הפראלימפי. תמשיכו לעשות את זה, תמשיכו לתמוך בנו. חשוב לי להזכיר כמה כל הסיפור הזה הוא סגירת מעגל מכל הבחינות. אנחנו מתאמנים במרכז דניאל לחתירה, מרכז ע"ש דניאל עמיחי. אמו לקחה את האובדן הכי גדול שלה ויצרה מציאות של מסוגלות, ספורט וניצחונות. לינדה, גם את בלב שלי. כל אחד ואחת ממכם איתי כל הזמן".
"כשאני בסירה אני לא חושבת על אף אחד. אני נכנסת ל-zone שלי. לפני ואחרי כולם איתי, אבל ב-10 הדקות של המקצה אני חושבת רק על דבר אחד, לעשות הכי טוב שאפשר. אין ספק שהילדים שלי הם כוח העל שלי".
