בווידאו למעלה: הניצחון של רינר בגמר
כבר מאז שחר ההיסטוריה, המשחקים האולימפיים - תמיד - היו משל לחיים. דרך שפת הספורט, ראינו בני אדם מכל צבע, גזע, דת או מין מביאים למסכים של כולנו את מה שחנוך לוין ז"ל קרא לו - "חיים שכמותם לא ראינו מעולם". השיא של החיים - הרגשות הכי חזקים, המאמץ הכי גדול, העצב הכי עמוק. יותר ממאה שנה אחרי שקמה מחדש, האולימפיאדה עדיין מרגשת אותנו - בדיוק בגלל זה. כי האולימפיאדה היא 120% חיים.
ואם להיצמד למשל הזה, המשחקים האולימפיים של פריז 2024 הם - לטוב ולטוב - ההפך הגמור מהמשחקים של טוקיו 2021. מאולימפיאדה שנערכה מול אולמות ואצטדיונים ריקים, עדיין תחת צילה המאיים של מגפת הקורונה (ואחרי שהיא נדחתה בשנה בדיוק מהסיבה הזאת), בפריז 2024 הכל היה חי - הקהל היה שוב ביציעים, וגם הספורטאים (נדמה לי) הרשו לעצמם יותר להביע את עצמם. כך קיבלנו משחקים שלא נשכח במהרה. והנה עשרה רגעי זהב שלא נשכח לעולם משבועיים עצומים של ספורט.
טדי רינר זוכה במדליה מול הקהל הביתי
רגע שמסתכם במילה אחת - "ישששששששש". אוהדי ספורט מחפשים בנרות אחרי הרגע הזה. הרגע שבו אולם או אצטדיון שלם מתרוממים לשיא עילאי - רגע של ניצחון. ומדליית הזהב של טדי רינר בתחרות הג`ודו במשקל מעל מאה קילוגרמים היתה רגע מושלם שכזה. רינר כבר לקח מדליות זהב אולימפיות - בלונדון, בריו, בטוקיו - יש לו אפילו מדליית ארד מאולימפיאדת בייג`ין. אבל כנראה שהוא היה מוכר את כל המדליות בשנייה בשביל המדליה הזו - באולם מפוצץ בצרפתים, שרק חיכו לרגע המוזהב של רינר. הוא כבר ניצח מאות קרבות בעבר, אבל שום ניצחון הוא לא מתוק - כמו זה שקורה בבית.
הרגע של נובאק ג`וקוביץ`
לנובאק ג`וקוביץ` יש הכל - בגיל 37 (הגיל של כותב שורות אלה) הוא הגיע לכל מה שספורטאי יכול לחלום עליו. כסף? בשפע. תהילה? בכמויות. יש לו שבע זכיות בווימבלדון, 10 זכיות באוסטרליה, 3 ברולאן גארוס, ארבע ב"פלאשינג מדו" - יש לו אפילו זכייה בגביע דייויס. גם אם על מקומו בהיסטוריה עוד אפשר להתווכח, אי אפשר להתווכח עם העובדה שהוא ללא ספק הטניסאי הפעיל הגדול ביותר - והוא עדיין רץ. אז מה נותנים למי שיש לו הכל? כנראה שפרץ הבכי הבלתי נשלט של ג`וקוביץ` אחרי הזכייה במדליה, הוכיחה - אתה יכול להרוויח את כל הכסף שבעולם, לזכות בכל דבר אפשרי חמש פעמים, להשיג כל מה שבן אדם יכול לרצות, שום דבר לא ישתווה לרגע שבו אתה מנצח בשביל המדינה שלך.
צפו בתקציר >>
גמר המאה מטר הצמוד מכולם
בואו נודה על האמת - המוסד המקודש שנקרא "גמר ריצת מאה מטר" ספג מכה אנושה כשיוסיין בולט החליט שבא לו סתם לרוץ בלי שאף אחד יסתכל. כמו בלא מעט ענפי ספורט בעולם, גם כאן היתה דמות על מיתית - שאחרי שהיא נפרדת, נוצר וואקום שמאוד קשה למלא. ואז בא הגמר של 2024, והציע פתרון אחר - אם לא יהיה בן אדם אחד שינצח, אז כולם ינצחו. ה"פוטו פיניש" המטורף של הגמר, שהסתיים עם הניצחון הדרמטי של נואה ליילס האמריקני, יהיה רגע שייכנס להיסטוריה האולימפית; בעיקר כי הוא המחיש את היתרון הגדול של אותו ואקום - הכל פתוח, עד אלפית השנייה האחרונה.
צפו בתקציר >>
הריקוד האחרון של סימון ביילס?
"הריקוד האחרון", על שם אותה סדרת דוקו עוצמתית, הפך מזמן לקלישאה. ובכל זאת, קשה שלא להסתכל על הדרך של סימון ביילס בפריז 2024 ולתהות: האם זו הפעם האחרונה? ביילס, שהגיעה לאולימפיאדה הזאת עם מטען מסוים מהמחלוקת שעוררה לפני שלוש שנים בטוקיו (בעיניי מטופשת, בעיני אחרים פחות), באה נחושה לא רק כדי להחזיר את הזהב לאמריקאים ולה אישית - אלא גם כדי לחקוק את שמה, באותיות של זהב, בהיסטוריה של ענף ההתעמלות. והיא הצליחה; אחרי האולימפיאדה הזאת, היא מקום שני בהיסטוריה של הענף - אחרי לרינה ליטנינה מברית המועצות, בתקופה שבה ברית המועצות שלטה בהתעמלות כמו שבבר שלט בממלכת הפילים. לא ברור האם תהיה גם בלוס אנג`לס, אבל בכל מקרה - את המקום שלה בנצח היא הרוויחה.
צפו בתקציר >>
שיא העולם של מונדו דופלנטיס
ב-1970, כשברזיל לקחה את הגביע העולמי בפעם הרביעית - העניקו לה אותו לצמיתות (והחליפו מעצב). נדמה לי שאת אותו הדבר אפשר לעשות בענף הקפיצה במוט - ענף עם היסטוריה, שנולד עוד במאה ה-18, והיו בו עשרות ספורטאים גדולים שהתחלפו. עד שבא ענק שבדי ומחק את הכל. תסתכלו על רשימת השיאים, ותראו שם אחד - דופלנטיס, דופלנטיס, דופלנטיס. כשהוא שבר את שיא העולם של סרגיי בובקה ב-2020, הוא עמד על 6.14 מטרים. ארבע שנים אחר כך, השיא עומד על 6.25 (!) - וכל פעם, כשדופלנטיס שובר את השיא של עצמו. אז כמו שפיפ"א נתנה בזמנו את גביע ז`יל רימה לברזיל, נראה לי שבקלות אפשר לתת את המוט - בגאווה גדולה - ל"מונדו". את השיא שלו, אפשר להניח, היחיד שיכול לשבור - זה הוא עצמו.
צפו בתקציר >>
ארה"ב נגד סרביה - משחק החלומות
נבחרת החלומות של ארצות הברית ב-1992 היא סיפור מופלא בפני עצמו. רגע מוזהב שבו 11 חברי היכל התהילה, וכמה אגדות בהתהוות, שיתפו פעולה בקבוצה אחת ועשו צדק היסטורי עבור ארצות הברית. אבל חייבים להודות באותה המידה - ספורט זה לא היה. זאת היתה חבורת שחקנים מופלאה, שפגשה יריבות שבמקרה הטוב הובסו ובמקרה הפחות טוב התבטלו. 32 שנה עברו, הרבה עבר על ארה"ב ועלינו, אבל קיבלנו - בניגוד לנבחרת החלומות - את המשחק מהחלומות. הרגע שבו נבחרת אמריקאית לא פחות גדולה או מוכשרת, פגשה יריב שמסוגל לעמוד מולה עד הסוף. נבחרת סרביה של סוויטסלב פשיץ` אמנם הפסידה, אבל היא הוכיחה עד כמה רחוק הגיע הכדורסל הגלובלי. ובניגוד למשחקי ה-30 הפרש של האמריקנים ב-1992, זה לא היה רק מרהיב - אלא גם מעניין.
צפו בתקציר >>