וזה היה חשוב - חשוב למדינה שלא ידעה הרבה רגעי שמח בכמעט-שנה האחרונה, חשוב למעמד של ישראל בין העמים בתקופה שבה החדשות שיוצאות מישראל הן בעיקר שליליות, חשוב כדי להבהיר את העוצמה המדהימה שיש בעם הזה - על אף כל הרגשות השליליים והביקורות שיש לנו לפעמים על המדינה, וגם על הספורט שלה.
אבל עד שענבר לניר שברה את הקרח עם מדליית הכסף בג`ודו - יכולת בקלות לשמוע את הצקצוקים. איך זה שאין מדליה, לעזאזל? ראית את הקולות שדיברו על "פלאשבקים ללונדון 2012", על "הכישלון של הג`ודו הישראלי" (כמובן, לפני פלצ`יק, לניר והרשקו; אז הדיבורים על כך נעלמו כלא היו), על זה ששוב ושוב אנחנו מפסידים ברגע האמת. אותה טענה ישנה נגד הספורט הישראלי, אותה פטאליות שבדרך כלל מגשימה את עצמה.
בואו נודה על האמת: התפנקנו. התרגלנו, כמו בטוקיו, לכך שהמדליות מתחילות להגיע כבר ביום הראשון (ע"ע אבישג סמברג, שהפתיעה בגדול עם הזכייה שלה). אחרי שתי מדליות זהב, כבר חשבנו שזה יבוא באותה הקלות. אחרי בסך הכל אולימפיאדה אחת, כבר הגענו למעמד שאנחנו מצפים שהדברים יבוא מאליהם. שכחנו את הימים שבהם התחננו לאיזו מדליה אחת לרפואה, עד שמיכאל קלגנוב הציל אותנו עם החתירה, רגע לפני טקס הסיום.
ובעיקר, נכנענו לאווירה שאותי מבאסת כל ימות השנה - גם סביב הכדורגל: התחושה שמראש אנחנו באים זעופים ושליליים. סופרים את הדקות לקראת הכישלון, רק כדי להיות צודקים ולהגיד "אמרתי לכם" בסוף. רק כדי שנוכל לשלוח את החיצים, לסמן את הלוזרים ולערוף ראשים. אם תרצו, זה ה"ג`ואיש טרדישן" שלנו: וזה לא משנה אם מדובר במאמן כדורגל מחדרה, או בשחיינית מובילה שהעזה לא להצליח כמו שצפינו.
אבל במציאות, וכשמסתכלים לאחור - הבינאריות הזאת, של ה"יש מדליה או אין מדליה", היא אם כל חטאת. כי מדליה אולימפית היא נחלתם של מעטים - כאלה שמצליחים להתברג לשפיץ של השפיץ. והאמת היא שרבים שלא הצליחו להגיע למדליה, סיפקו הצלחות מעל ומעבר לציפיות. לונה צ`מטאי-סלפטר הביאה מקום 9 במרתון האולימפי - זה הישג מטורף (שעוד לא היה). דריה אטמנוב לקחה מקום חמישי בקרב רב - זה משהו שאסור שיהיה מובן מאליו אף פעם. לא, הם לא הביאו מדליה - אבל הם כן כבשו פסגה שאף אחד לפניהם לא כבש, ויהיה קשה מאוד לשחזר.
במילים אחרות, מההתמכרות לשורה התחתונה - לא יצמח שום דבר טוב. ספורט שלא נותן כבוד לתהליך, ולעבודה הקשה, ומסתכל רק על התוצאה הסופית - הוא כזה שהוליד תוצאות דלות, עד כה. מה אני למדתי מפריז 2024? שהסבלנות של הספורטאים והסובבים אותם, האמונה שנטעו בהם ושלהם היתה בעצמם, ומעל הכל - האופטימיות, התחושה שאפשר שיהיה טוב (ולא רק רע), בסופו של דבר מולידה דברים חיוביים.
ההצלחה של נבחרת הנוער באולימפיאדה (שבין היתר, גלגלה אותנו גם למשחקים האולימפיים אחר כ"כ הרבה שנים) - נבעה ממי שהעז להאמין. אופיר חיים, מאמן שלא הצליח יותר מדי בקבוצות, קיבל לידיו סגל אלמוני יחסית - והצליח להפוך אותו לווינרים בעזרת התחושה שאפשר. את אותו קרדיט אפשר לתת גם למאמנים, לסביבה וכמובן לספורטאים האולימפיים עצמם - שרחוק מהמצלמות ומהזרקורים, האמינו ביכולות שלהם, הרבה יותר ממה שאנחנו האמנו בהם.
הספורטאים האולימפיים בישראל, וזה לא חדש, עובדים רוב הזמן בשקט. מתחת לרדאר, רחוק מהתקשורת שעכשיו עוד מחבקת אותם (כי הם הביאו שורה תחתונה), אבל בעוד שבוע תחזור להתעסק בעתידו של מאמן מכבי נתניה, בהיערכות המשטרה לדרבי ובשאלה הרת גורל כמו האם אדמונד ספרא יעביר או לא יעביר את הכסף. בעוד חודש או חודשיים או שלושה, הם יחזרו להתאמן במתקנים בינוניים, עם אפס עניין או זוהר, עד האולימפיאדה הבאה בלוס אנג`לס שבה שוב יהיה לנו נורא אכפת.
המשאלה שלי מפריז 2024 היא שנלמד להיות קצת יותר חיוביים. חיוביות שאינה סותרת ביקורת כשצריך, אבל שתהיה קצת יותר אופטימית בגישה שלה כלפי ספורט בכלל, וספורט אולימפי בכלל. לא, התשובה השלילית היא לא תמיד התשובה הנכונה. לא "נועדנו לסבול", זה לא "הטבע שלנו להיכשל" - וכן, אנחנו כבר לא יכולים להסתפק בקלישאה ש"יהודים לא טובים בספורט".
פיטר פלצ`יק, ענבר לניר, רז הרשקו, שרון קנטור, תום ראובני, ארטיום דולגופיאט והנבחרת המדהימה של ההתעמלות האמנותית הם ספורטאים ששונים בתכלית אחד מהשני - אבל דבר אחד משותף להם: התעלמות מוחלטת מה"טבע" שהמצאנו לעצמנו. הם, פשוט, הכי טובים במקצוע שלהם לאורך שנים, וכך זה התבטא גם באולימפיאדה. אפשר וצריך לנצח.
ואולי, רק אולי, משהו מהרוח הזאת ניקח אותנו הלאה - אל עונת הספורט המתקרבת. לכבד קצת יותר, ולהתלהם פחות, מול ספורטאים מכל סוג. ואולי עם גישה קצת אחרת, אולי מתישהו יהיה גם ספורט יותר טוב.
ההצלחה של נבחרת הנוער באולימפיאדה (שבין היתר, גלגלה אותנו גם למשחקים האולימפיים אחר כ"כ הרבה שנים) - נבעה ממי שהעז להאמין. אופיר חיים, מאמן שלא הצליח יותר מדי בקבוצות, קיבל לידיו סגל אלמוני יחסית - והצליח להפוך אותו לווינרים בעזרת התחושה שאפשר. את אותו קרדיט אפשר לתת גם למאמנים, לסביבה וכמובן לספורטאים האולימפיים עצמם - שרחוק מהמצלמות ומהזרקורים, האמינו ביכולות שלהם, הרבה יותר ממה שאנחנו האמנו בהם.
הספורטאים האולימפיים בישראל, וזה לא חדש, עובדים רוב הזמן בשקט. מתחת לרדאר, רחוק מהתקשורת שעכשיו עוד מחבקת אותם (כי הם הביאו שורה תחתונה), אבל בעוד שבוע תחזור להתעסק בעתידו של מאמן מכבי נתניה, בהיערכות המשטרה לדרבי ובשאלה הרת גורל כמו האם אדמונד ספרא יעביר או לא יעביר את הכסף. בעוד חודש או חודשיים או שלושה, הם יחזרו להתאמן במתקנים בינוניים, עם אפס עניין או זוהר, עד האולימפיאדה הבאה בלוס אנג`לס שבה שוב יהיה לנו נורא אכפת.
המשאלה שלי מפריז 2024 היא שנלמד להיות קצת יותר חיוביים. חיוביות שאינה סותרת ביקורת כשצריך, אבל שתהיה קצת יותר אופטימית בגישה שלה כלפי ספורט בכלל, וספורט אולימפי בכלל. לא, התשובה השלילית היא לא תמיד התשובה הנכונה. לא "נועדנו לסבול", זה לא "הטבע שלנו להיכשל" - וכן, אנחנו כבר לא יכולים להסתפק בקלישאה ש"יהודים לא טובים בספורט".
פיטר פלצ`יק, ענבר לניר, רז הרשקו, שרון קנטור, תום ראובני, ארטיום דולגופיאט והנבחרת המדהימה של ההתעמלות האמנותית הם ספורטאים ששונים בתכלית אחד מהשני - אבל דבר אחד משותף להם: התעלמות מוחלטת מה"טבע" שהמצאנו לעצמנו. הם, פשוט, הכי טובים במקצוע שלהם לאורך שנים, וכך זה התבטא גם באולימפיאדה. אפשר וצריך לנצח.
ואולי, רק אולי, משהו מהרוח הזאת ניקח אותנו הלאה - אל עונת הספורט המתקרבת. לכבד קצת יותר, ולהתלהם פחות, מול ספורטאים מכל סוג. ואולי עם גישה קצת אחרת, אולי מתישהו יהיה גם ספורט יותר טוב.
