העטים הושחזו, הפתיחים הוקלדו, הכותרות נוסחו, הפושים היו בהיכון. לא ברור מתי הגיע הרגע בו כל מי שצפה במשחק הזה התחיל להפנים שכן, כנראה כך הוא ייגמר - אולי אחרי ששלשה של גודוריץ` קבעה 14 הפרש לסרביה, רגע לפני סיום הרבע השלישי, ושפת הגוף של השחקנים בלבן שידרה דגל לבן - אבל היה ברור שזה עומד להיות הכישלון המהדהד ביותר בתולדות נבחרת הכדורסל האמריקאית. ראיית הזהב לכך שענף הכדורסל כבר לא שייך רק לארצות הברית של אמריקה, אפילו כשהיא שולחת נבחרת שחצי ממנה כבר עכשיו בדרך להיכל התהילה. ממיטת חוליו אחרי שאובחן חיובי לקורונה, האצן נואה ליילס, אלוף אולימפי ב-100 מטר (אבל רק ארד אמש ב-200), הכין בטיוטות את הציוץ: "World champions of WHAT?".
ואז, משהו באמריקאים התעורר. לא ברור אם הניצוץ הגיע מלברון ג`יימס, הגיע מסטף קרי, הגיע מסטיב קר, הגיע מקווין דוראנט, מג`ואל אמביד שהתאזרח בשביל המדינה שגידלה אותו וכדי לקחת זהב, אולי זה בכלל היה ג`רו הולידיי (תכל`ס מתאים להולידיי, לא אופתע), אבל לרבע הרביעי הם עלו כאילו שמעו עכשיו את הנאום של ביל פולמן כנשיא ארה"ב ב"היום השלישי". "אנחנו לא ניעלם בשקט אל תוך הלילה! אנחנו לא ניעלם ללא קרב! אנחנו נשרוד!", אמר הנשיא רגע לפני הקרב הגורלי מול החייזרים.
מה שקרה שם היה רגע שאם וכאשר האמריקאים ישלימו את המשימה ותוך 48 שעות יצליחו לחסל את החייזר וומבניאמה ויחידת המתאבדים הצרפתית של ונסן קולה, מיטב תסריטאי הוליווד עוד יריבו על הזכות לכתוב עליו סרטים.
ומול כל זה התייצבו ענקי הדור ההולך ונעלם, והודיעו, לפחות זמנית: אנחנו לא מוכנים שהדבר האחרון שתכתבו עלינו יהיה שאנחנו בדיחה. לא ניתן שהזיכרון המשמעותי האחרון שאוהדי הכדורסל בכל העולם יקבלו מאיתנו יכלול איבודי כדור מגוחכים, ריבאונדי התקפה של ניקולה מילוטינוב, מטח שלשות של אלכסה אברמוביץ` ובוגדן בוגדנוביץ`. אנחנו לא ניעלם בשקט אל תוך הלילה. אנחנו נשרוד.
הספייס קאובויז בהופעה חיה
למעשה, התסריט הזה כבר נכתב בכל מיני וריאציות. ב"ספייס קאובויז", למשל, יוצאים קבוצת אסטרונאוטים מבוגרים לחלל כדי למנוע מלוויין רוסי להתרסק על כדור הארץ. אחרי האכזבה בגביע העולם 2023, הוביל לברון את מסע הגיוס של הספייס קאובויז תחת דגל הפסים והכוכבים. הג`וב האחרון. ואז, אחד אחד הם התייצבו למשימה. זה היה כל כך מרשים, שלרגע אפילו היה נדמה שקוואי לנארד אשכרה יופיע למשחק חשוב בעשור הנוכחי. לאמריקאים אולי לא היה את השחקן הכי טוב בטורניר, וגם הלילה ניקולה יוקיץ` השפיע על המשחק רבות, אבל היו להם את השמות הכי גדולים בטורניר. וכאשר השמות לבדם לא הספיקו, אז היו צריכים גם לחלק תפקידים.
כמו בסרטי גיבורי העל, כל אחד היה צריך למצוא את כוח העל שלו. קווין דוראנט, מלך הסלים של הנבחרת בכל הזמנים וכנראה גדול שחקניה, היה חושך מוחלט עד שלהי הרבע השלישי; ברביעי הוא קלע סלים חשובים ושמר על ואסיליה מיציץ` כאילו אם יפסיד, יעבירו אותו בטרייד לדטרויט. ג`ואל אמביד, שבמשך שנים צוחקים עליו שהוא נמנע מעימותים מול יוקיץ`, בחר להסתכל לנמסיס שלו בעיניים, ובמאני טיים גם התגבר עליו. סחט ממנו עבירה חשובה. חזר למגרש כשיוקיץ` עם ארבע עבירות. התקרב אליו, גרם לו לסגת, פתח את ההגנות, ותפר ג`אמפר אחרי ג`אמפר מחצי מרחק ומשלוש. בימי קליבלנד העליזים, שיגר פעם לברון ציוץ שהוקדש לקווין לאב: "תפסיק לנסות להבליט את עצמך, ותנסה להתאים את עצמך. תהיה חלק ממשהו מיוחד". הפעם סטיב קר מחל לעצמו על האגו, זרק הצידה את תוכנית המשחק שדרשה מאמביד להתאים את עצמו, ונתן לסנטר שלו להתבלט.
ומעל כולם היו שני זקני השבט. סטף קארי, אף אחד בטח לא זוכר, היה פנטסטי במשחק ההכנה נגד סרביה. ברוב הדקות של הטורניר האולימפי עד הערב הוא היה כל כך חלש, שנראה כאילו הקסם פג - ועוד דווקא כשהוא משחק אצל המאמן שהוא מכיר ואוהב, עם דוראנט שאיתו לקח שתי אליפויות, ובשיטת המשחק של הווריורס. במקרה שלו, כוח העל היה ברור: הוא מצא מחדש את הידית, וכל פעם שהכדור היה אצלו בידיים ברבע האחרון, הסרבים המותשים ממילא נכנסו לפאניקה. בלעדיו הערב האמריקאים יורדים עם הפסד ב-20 הפרש.
ולברון, מה עוד אפשר להגיד עליו, בתחילת עונה 22, אחרי קריירת כדורסל, שילוב של רמה וקילומטראז`, שלא היתה ולא תהיה לאף אחד אחר. כל הטורניר הוא המבוגר האחראי שמנסה להכניס את כולם לעניינים. רק שאחד ממוחות הכדורסל המטורפים ביותר בכל הזמנים, לפעמים חושב מהר מדי בשביל אחרים. הוא כבר קורא שני מהלכים קדימה, כאשר החברים שלו לקבוצה לא. אצל מאמן שמקדש גם תנועה מהירה ללא כדור, התוצאה היתה יותר מדי איבודי כדור הרסניים בפוטנציה, שלו ושל חבריו לקבוצה.
פעם אחר פעם, כשנראה שהסרבים נופלים מהרגליים, האמריקאים בעטו במומנטום, הימרו על חטיפה בהגנה והשאירו צלף חופשי, רצו למתפרצת ושכחו לקחת איתם את הריבאונד, פספסו זריקה שהם קולעים בעיניים עצומות. ושוב ההפרש חזר לדו-ספרתי, ושוב גירד את ה-15. אנט-מן, שרוצה להיות הפנים של הכדורסל האמריקאי, חזר לגודל של נמלה. באם אדבאיו היה חסר אונים. אפילו דריק ווייט קיבל החלטה לא נכונה. טייטום הושאר על הספסל, והפעם באמת שלא היתה סיבה. אז לברון החליט שלעזאזל, הוא לוקח את זה עליו. ריבאונדים, אסיסטים, זינוקים בהגנה, חדירות, ובעיקר קצב של רץ 5,000 מטר שבורח לכולם בהקפה האחרונה. הפיזיות והמהירות שלו והתנועה ללא כדור של סטף הם הגורמים העיקריים לכך שהסרבים נשפכו על הפרקט.
המשחק הזה, הסיום הזה, תמונות הטירוף המשותפות של שני שחקנים שבאמת ראו כבר הכל, גם העלו אולי תפילה קטנה בלבו של אוהד הכדורסל האובייקטיבי: תנו להם לסיים את הקריירה באותה קבוצה. אם לא, זו כנראה ההזדמנות היחידה שלהם בחיים לעשות ביחד משהו גדול. מגיעה להם עוד עונה אחרונה ביחד.
לאמריקאים יש דור צעיר מלא בשחקנים איכותיים, אבל ספק אם מישהו ממנו יהפוך לאגדה בסדר הגודל של לברון, סטף, או דוראנט. ובוודאי שאין לאף אחד מהם כיום את תחושת הדחיפות, ההבנה שזו ההזדמנות האחרונה שלהם להיות בטופ. ואת זה סטיב קר, שיותר מדי זמן לא ידע לשלוט בשחקנים שלו ולעשות את ההתאמות הנדרשות בהגנה, הבין רגע אחד לפני שנהיה מאוחר מדי. לרבע האחרון הוא שיגר את הספייס קאובויז, והם הביאו - לפחות לערב הזה - סוף הוליוודי.