אני אתחיל קודם כל מהסוף. לראות את אבישג סמברג מתפרקת אחרי ההפסד שלה בשמינית הגמר באולימפיאדה היה רגע קשה, אפילו קשה מאוד. כל אדם שהלב שלו במקום הנכון לא יכול להשאר אדיש למראות של ספורטאית שהקדישה את כל החיים שלה לרגע הזה, ונשברת אחרי שהיא מבינה שהוא נגמר תוך פחות מ-10 דקות.
אבישג סמברג הדהימה מדינה שלמה כשהפכה למדליסטית האולימפית הצעירה ביותר אי פעם מישראל וזכתה להצלחה ענקית כשהיא רק בת 19. כולנו אז התאהבנו בלוחמת עם החיוך הכובש, מלאת הכריזמה, ויחד איתה חיבקנו את העלייה המטאורית, כשהפכה מאנונימית לכוכבת. ידענו להעריך את ההשקעה שלה כספורטאית אולימפית בענף שעד אותו רגע לא היה מוכר כמעט באף בית בישראל.
למשחקים האולימפיים האלה אבישג הגיעה כבר עם שק אחר של ציפיות, גם מהסביבה, אבל בעיקר מעצמה. בכל הזדמנות לקראת פריז, אבישג שיתפה את הרצון והאמונה שלה לעמוד על הפודיום שוב. סמברג על אף גילה הצעיר לא הסתייגה מהטייטל איתו היא הגיעה למשחקים האולימפיים, אלא להפך - היא הרשתה לעצמה להציב מטרות אפילו גבוהות יותר מאשר בטוקיו.
כך שזה לא הפתיע אותי לראות אותה עולה היום לקרב בטוחה, נינוחה, ממוקדת מטרה, ואפילו שולחת נשיקות למצלמה בחיוך כשעלתה לקרב. הביטחון הזה הביא אותה לפתיחה מצוינת של הקרב, בו היא ניצחה במערכה הראשונה, ועלתה ליתרון 1:4 במערכה השניה, כשנותרו 20 שניות לסיום הקרב והעפלה לשלב הבא. רק שאז, יריבתה הסעודית הצליחה לבצע מהפך, שלחלוטין היווה את נקודת המפנה בקרב, ואולי אפילו נקודת השבר של אבישג.
מכאן, משהו באנרגיה השתנה. הביטחון הפך ללחץ, שגרם לאבישג לצאת מהאיזון ומהשקט שלה עד להפסד.
מיד בסיום הקרב, אבישג הבינה שהחלום התנפץ, וכך גם פתאום כל ההילה והעצמה שהתרגלנו לראות מאבישג, הפכו לדמעות של כאב באחד הרגעים הכי אנושיים ומרגשים שקיבלנו אי פעם מספורטאי ישראלי.
כשחיכיתי לאבישג בעמדת הראיונות ראיתי מרחוק עד כמה היא מתקשה לעכל את ההפסד ואת הרגע הכי קשה בקריירה שלה. במשך כמה דקות היא ניסתה להבין יחד עם המאמן שלה איך זה קרה לה. לבסוף, אבישג כמו כל ספורטאי אחרי כל קרב, עברה דרך עמדת הראיונות ולמרות הקושי הגדול שחוותה, נעצרה מול המיקרופון כדי לדבר. ראיינתי את אבישג מספר פעמים בעבר וקשה היה שלא להדבק בשמחת החיים שלה. הפעם, לראות אותה ככה מולי היה שובר לב. מיד הרגשתי הזדהות איתה, ורצון לנחם ולחבק.
יחד עם זאת, הערכתי את ההחלטה שלה לחשוף באופן כל כך אמיתי פגיעות ואנושיות נדירה. כל כך התרגלנו שספורטאים מייצגים רק חוזק, הצלחה וניצחון, אבל מי קבע שחוזק משמעותו לא להראות פגיעות ורגישות?
קצת שכחנו שלהתפרק ולהשבר אחרי הפסד, זה חלק מהותי מחייו של ספורטאי מקצוען, ובכלל של כל בן אדם. בסוף, כולנו מחפשים ספורטאים או מודלים להזדהות איתם, וברגע הזה אבישג גרמה לכל ילדה או ילד שירצו לעסוק בספורט, להבין שיהיו גם רגעים כאלה. רגעים קשים, רגעי משבר, שמותר ליפול מהם, וללמוד לקום. בגלל זה גם הפעם מדינה שלמה חיבקה את אבישג, אפילו יותר משחיבקה אותה בטוקיו.
אומנם אבישג סמברג לא הצליחה להגשים את החלום שלה במשחקים האולימפיים בפריז, אבל הרגע הזה שלה הוא משפיע בדיוק באותה רמה כמו המדליה בטוקיו. בדיוק בגלל זה, הרגע הכי קשה בקריירה של אבישג, הוא גם אחד הרגעים הכי גדולים שלה.
אבישג סמברג הדהימה מדינה שלמה כשהפכה למדליסטית האולימפית הצעירה ביותר אי פעם מישראל וזכתה להצלחה ענקית כשהיא רק בת 19. כולנו אז התאהבנו בלוחמת עם החיוך הכובש, מלאת הכריזמה, ויחד איתה חיבקנו את העלייה המטאורית, כשהפכה מאנונימית לכוכבת. ידענו להעריך את ההשקעה שלה כספורטאית אולימפית בענף שעד אותו רגע לא היה מוכר כמעט באף בית בישראל.
למשחקים האולימפיים האלה אבישג הגיעה כבר עם שק אחר של ציפיות, גם מהסביבה, אבל בעיקר מעצמה. בכל הזדמנות לקראת פריז, אבישג שיתפה את הרצון והאמונה שלה לעמוד על הפודיום שוב. סמברג על אף גילה הצעיר לא הסתייגה מהטייטל איתו היא הגיעה למשחקים האולימפיים, אלא להפך - היא הרשתה לעצמה להציב מטרות אפילו גבוהות יותר מאשר בטוקיו.
כך שזה לא הפתיע אותי לראות אותה עולה היום לקרב בטוחה, נינוחה, ממוקדת מטרה, ואפילו שולחת נשיקות למצלמה בחיוך כשעלתה לקרב. הביטחון הזה הביא אותה לפתיחה מצוינת של הקרב, בו היא ניצחה במערכה הראשונה, ועלתה ליתרון 1:4 במערכה השניה, כשנותרו 20 שניות לסיום הקרב והעפלה לשלב הבא. רק שאז, יריבתה הסעודית הצליחה לבצע מהפך, שלחלוטין היווה את נקודת המפנה בקרב, ואולי אפילו נקודת השבר של אבישג.
מכאן, משהו באנרגיה השתנה. הביטחון הפך ללחץ, שגרם לאבישג לצאת מהאיזון ומהשקט שלה עד להפסד.
מיד בסיום הקרב, אבישג הבינה שהחלום התנפץ, וכך גם פתאום כל ההילה והעצמה שהתרגלנו לראות מאבישג, הפכו לדמעות של כאב באחד הרגעים הכי אנושיים ומרגשים שקיבלנו אי פעם מספורטאי ישראלי.
כשחיכיתי לאבישג בעמדת הראיונות ראיתי מרחוק עד כמה היא מתקשה לעכל את ההפסד ואת הרגע הכי קשה בקריירה שלה. במשך כמה דקות היא ניסתה להבין יחד עם המאמן שלה איך זה קרה לה. לבסוף, אבישג כמו כל ספורטאי אחרי כל קרב, עברה דרך עמדת הראיונות ולמרות הקושי הגדול שחוותה, נעצרה מול המיקרופון כדי לדבר. ראיינתי את אבישג מספר פעמים בעבר וקשה היה שלא להדבק בשמחת החיים שלה. הפעם, לראות אותה ככה מולי היה שובר לב. מיד הרגשתי הזדהות איתה, ורצון לנחם ולחבק.
יחד עם זאת, הערכתי את ההחלטה שלה לחשוף באופן כל כך אמיתי פגיעות ואנושיות נדירה. כל כך התרגלנו שספורטאים מייצגים רק חוזק, הצלחה וניצחון, אבל מי קבע שחוזק משמעותו לא להראות פגיעות ורגישות?
קצת שכחנו שלהתפרק ולהשבר אחרי הפסד, זה חלק מהותי מחייו של ספורטאי מקצוען, ובכלל של כל בן אדם. בסוף, כולנו מחפשים ספורטאים או מודלים להזדהות איתם, וברגע הזה אבישג גרמה לכל ילדה או ילד שירצו לעסוק בספורט, להבין שיהיו גם רגעים כאלה. רגעים קשים, רגעי משבר, שמותר ליפול מהם, וללמוד לקום. בגלל זה גם הפעם מדינה שלמה חיבקה את אבישג, אפילו יותר משחיבקה אותה בטוקיו.
אומנם אבישג סמברג לא הצליחה להגשים את החלום שלה במשחקים האולימפיים בפריז, אבל הרגע הזה שלה הוא משפיע בדיוק באותה רמה כמו המדליה בטוקיו. בדיוק בגלל זה, הרגע הכי קשה בקריירה של אבישג, הוא גם אחד הרגעים הכי גדולים שלה.
