האולימפיאדה היא חגיגה של ספורט. של חירות. חגיגה שבה כל מדינות העולם שמות את היריבויות והסכסוכים בצד, לפחות על הנייר, ומנסות להתחרות אחת בשנייה ולקדם ערכים אוניברסליים ולנסות להפוך את העולם למקום טוב והוגן יותר. יחד עם כל זה, צפון קוריאה הספיקה לזכות בשתי מדליות כסף בטניס שולחן ובצלילה ובארד באגרוף, הישגים לא רעים בכלל למשלחת של 16 משתתפים. בלונדון 2012 היו לה 51 ספורטאים, בברצלונה 1992 64 ספורטאים שזכו ב-4 מדליות זהב ו-9 סך הכל.
המשלחת ראתה לא פחות מחמש מדליות אולימפיות (שתיים מכסף, שלוש מארד), יותר ממדינות ענקיות כמו טורקיה, הודו, אוסטריה ואפילו סלובניה. מדליות הן לא דבר זר עבור הצפון קוריאנים, שזכו ב-7 סך הכל ב-2016 (כולל שתיים מזהב) ובארבע מדליות זהב ב-2012, אחת בג`ודו ו-3 בהנפת משקולות.
הצפון קוריאנים החרימו את האולימפיאדה ב-1984 יחד עם כל הגוש הקומוניסטי, ב-1988 כי היא נערכה בסיאול וב-2020 משיקולי קורונה (כשהיו שמועות על כך שהמדינה הוציאה להורג כל חולה מאומת). למרות זאת, אחת המדינות המסוגרות, האלימות והמוזרות בעולם, משתתפת במשחקים האולימפיים.
הצפון קוריאנים כבר הספיקו להיות מעורבים בתקרית בינלאומית, כאשר ספורטאים דרום קוריאנים הוצגו ככאלה שבאים מהצפון במשחקים וקיבלו הודעת התנצלות רשמית מהמארגנים. המדינה משתתפת כבר שנים, וגם החזרה שלה אחרי שפספסה שתי אולימפיאדות מרגישה טריוויאלית. אין עניין יוצא דופן סביב ספורטאים צפון קוריאנים בעולם המערבי, מה שהיה יכול להתחבר לשאלת הלבנת התדמית. אם כל זה נכון, ואם אין להם עניין בספורט או אמצעים כלכליים יוצאי דופן להעמיד משלחת, למה יש צפון קוריאנים באולימפיאדה?
לכן, למעשה, זאת שאלה שאין לה תשובה אחת נכונה. קשה לראות סיטואציה בה דיקטטור כמו קים ז`ונג און, האיש שמקים מחנות ריכוז למתנגדי משטר ומוציא אותם להורג, רוצה לשפר את התדמית הבינלאומית שלו דרך ספורט. זה שונה ממדינות שעושות ספורטוושינג כדוגמת ערב הסעודית או רוסיה וניסו להתקבל כך לחיק הקהילה הבינלאומית.
למרות זאת, יש מומחים שסותרים את ההסבר הזה. לי סונג יון, מומחה לענייני צפון קוריאה שמלמד בארצות הברית, אמר ש"בשליחה למשחקים ז`ונג און מסיח את הדעת מהפרויקט הגרעיני שלו. בגלל שהם כל כך עניים, כל נוכחות של ספורטאי דרום קוריאני מדהימה אותו. לכן אנחנו מעודדים אותם באופן טבעי, כי הם האנדרדוג, והמדינה מרוויחה מזה". ייתכן שזה חלק מהמצב, גם אם בצורה פחות בוטה ממדינות אחרות. יתר על כן, כאמור, זאת האולימפיאדה הראשונה שלהם מאז 2018, אך ניתן להאשים בכך את הקורונה.
ייתכן שמדובר בניסיון ליצור מעמד אליטה של ספורטאים, אנשים שיתנהגו באופן שירצה את השלטון, יזכו למעמד נערץ במדינה ויוכלו לשתף איתו פעולה. זה פתרון אחד, אך בהתחשב בדרכים האלימות השונות בהן ז`ונג און שומר על שלטונו גם הוא לא מספק לחלוטין. חוקרים שונים במדע המדינה ובתחומים רבים אחרים אף פעם לא הצליחו להבין את המדינה עד הסוף, ולכן אין תשובה חד משמעית אחת.
במקביל, קשה לטעון שהם מנסים להרים את המורל של המדינה בה יש ערוץ חדשות אחד שמשקר כאוות נפשו ואף טען פעם שנמצאו בו חדי קרן. למרת שסרטון ויראלי שטען שהמדינה מתגאה בזכייה מזויפת במונדיאל 2014 היה מזויף, אין שום דבר שמונע מהם לעשות כן. המדינה אף פרסמה בעבר תמונות פיקטיביות שטוענות שהאתלטית ג`ונג סונג אוקי זכתה בזהב בסידני 2000, מה שאינו נכון. ההשתתפות באולימפיאדה נותנת לכך רובד מסוים של אמת. הכדורסל במדינה הוא גרסה שונה של מה שאנחנו מכירים, עם סלי קלאץ` ששווים שמונה נקודות.
המקרה האולימפי, אם כן, שונה. כמדינה קומוניסטית, צפון קוריאה מחפשת כשרונות בגילאים צעירים, בדומה למה שקורה בסין למשל, כשיש למשטרה, הצבא ומפעלים שונים קבוצות משלהן לפי הטיימס. הם בוחרים ספורטאים בגיל צעיר, ובמהלך שנות השמונים אף ניסו להפוך למעצמה אתלטית מחשש שדרום קוריאה (שנבחרה אז לארח אולימפיאדה) תעקוף אותם בסיבוב.
הפרויקט הזה נכשל וצפון קוריאה בחרה להחרים את המשחקים, אך שלחה משלחת גדולה עם 64 ספורטאים - ויבול מרשים של 5 מדליות זהב - ל-1992. מאז הם שלחו משלחות נוספות והמשיכו להקצות כסף, משאב נדיר במדינה, לפיתוח ספורטאים. הם הגיעו להצלחות בפרט בהרמת משקולות ובהאבקות, בה יש להם 10 מדליות במצטבר.
החיים של הספורטאים עצמם, גם כן, מרתקים. בכתבה מצוינת בניו יורק טיימס שסקרה את אולימפיאדת החורף של 2018 דובר בהרחבה על החיים של 22 הספורטאים שנשלחו מצפון קוריאה, במה שהייתה האולימפיאדה הקודמת בה השתתפה המדינה לפני 2024. חלק מהמשתתפים אז קיבלו כרטיסים דרך הוועד האולימפי הבינלאומי (בדומה לרץ המרתון אי-ריונג האן שירוץ בפריז). ז`ונג איל אף אסר על אותה סונג אוקי להתחרות במשחקים האולימפיים אחרי שזכתה בתחרות ב-1999, מתוך פחד ל"בושה לאומית" לאחר שתפסיד לפי הדיילי מירור. הספורטאים הם כלים של המשטר לכל דבר, גם אם הוועד האולימפי תומך בהם.
הספורטאים עצמם חיים בצורה טובה בצפון קוריאה, כזאת שמאפשרת להם לשמור על אורח חיים ספורטיבי ונבדל משאר המדינה, כאשר רוב השמועות על כך שמלקים כאלה שנכשלו במשחקים (לפחות לפי הטיימס) לא נכונות. רובם מתמודדים עם אבטחה גבוהה, מה שמונע מצב בו הם בורחים מהמדינה. הם נמצאים בכפר האולימפי, אך אין להם טלפונים ניידים ולרוב הם מסתובבים יחד.
מפעם לפעם אנחנו שומעים סיפורים על כדורגלנים אריתראים שבורחים ולא חוזרים למדינתם אחרי טורניר בינלאומי, מה שהוביל לביטול הנבחרת הצעירה בעבר, אך אין אותו דבר במקרה של צפון קוריאה. בין אם זה בגלל האבטחה הכבדה, החינוך האגרסיבי שמשכנע אותם שאין תרבות או מדינה טובה יותר בעולם או החשש שיפגעו בחייהם וחיי משפחותיהם, אין כמעט עדויות לכך שהספורטאים מנסים לברוח.
אז מה, בעצם, מושך את צפון קוריאה להתחרות באולימפיאדה? יש שיגידו שזאת מסורת, יש שיגידו שזה ניסיון לשלוח מסרים למערב כאוות נפשם, יש שיגידו שמדובר בעניין אישי של קים ז`ונג און חובב הכדורסל או של אביו קים ז`ונג איל, אוהד מנצ`סטר יונייטד. יש סיכוי לא רע שבדומה ל-3 האולימפיאדות הקודמות בהן המדינה השתתפה, גם הפעם נשמע את ההמנון הצפון קוריאני ברחבי העולם. איך זה מתחבר לערכים האולימפיים? אשאיר לכם את הפרשנות.
