סיפורי איגוד השחייה לפני המשחקים האולימפיים בפריז, במהלכם, ואחריהם, ממשיכים לגלות שכבות נוספות על שקורה באיגוד, והשחיינים ממשיכים לשפוך אור.
השחיין גל כהן גרומי משתף על החוויה האישית שלו בהכנות האולימפיות, ומהמשחקים האולימפיים עצמם בפריז, "זאת הייתה תחרות לא טובה מהרבה בחינות, הרבה ציפיות שהיו מאיתנו לא קרו, ולא עמדנו במטרות שהצבנו לעצמנו כל אחד לבד ויחד בתור נבחרת".
מה היה בכל תהליך ההכנה?
"בהתחלה הייתה תחושה שהכל הולך לכיוון טוב. הבטיחו לנו הרבה הבטחות באיגוד, ביניהן אמרו לנו שיביאו לנו את המאמנים שלנו מהקולג`ים למחנה אימון הקדם אולימפי, ושהם יוכלו להיכנס אלינו לתוך הכפר האולימפי. זה נגיד, נאמר לנו לפני 3 חודשים. חשבנו שהכל באמת יסתדר כמו שאמרו ויהיה טוב. אבל ככל שהזמן התקדם קיבלנו עוד ועוד הודעות מטעם איגוד השחייה על דברים שלא יקרו", הוסיף.
לגבי אייל עילם, שנבחר להיות מאמן המשימה בפריז אמר כהן גרומי: "אייל היה איש הקשר שלנו עם האיגוד. הוא קיבל את ההודעות מטעם אנשי האיגוד והעביר לנו אותן. אייל נלחם איתם ראש בראש על דברים שיספקו לנו. בהתחלה אמרו לנו שינסו לבוא לקראתנו עם דברים שביקשנו אנחנו השחיינים, אבל הרבה דברים לא קרו".
כמו מה?
"לדוגמה, מהאיגוד אמרו שהמאמנים שלנו צריכים להגיע למחנה האימון בנאפולי על חשבון כספם האישי ושהכל יהיה על חשבונם. טיסות, מלון, שהות, נסיעות. אלה מאמנים שמאמנים אותנו שנים, הכינו אותנו למשחקים האולימפיים והם לא היו שם. זה היה קשוח שהם לא היו איתנו שם, זה לא היה קל. עבדנו עם תכנית כתובה כל אחד, זה היה כמעט בלתי אפשרי. אני אישית ניסיתי לעבוד עם המאמן שלי דרך הוואטסאפ, אבל זה לא היה הגיוני. בספורט חייב את המגע האישי ואת הנוכחות".
השחיין הוסיף: "אייל חטף בראש בקטע הזה - 17 שחיינים, 8 אימונים במקביל, 5 מסלולים בלבד שהוקצו לנו לכל הנבחרת. אייל לא סופרמן, הוא לא יכול לאמן 8 אימונים ב-5 מסלולים במקביל. המתקן היה נוראי במחנה האימון, פשוט לא חשבו על הדברים האלה. לא שיתפו אותנו בכלום, פשוט קיבלו החלטות, ואנחנו אפילו לא יודעים מי קיבל אותן, אין לנו מושג".
"אייל פשוט נכנס לתפקיד מאמן הנבחרת בתור מנהל לוגיסטי, שזה לא קשור בכלל ללהיות מאמן. הוא היה צריך להתעסק גם בלאמן, גם בלסגור לנו מלונות, כרטיסי טיסה, בניהול עניינים לוגיסטיים. דברים שהוא לא אמור להתעסק בהם, בטח לא כשיש לו 17 שחיינים לדאוג להם. אני יכול לומר שבאוניברסיטה שאני מתאמן בה יש 8 אנשי צוות, ועוד 3 שנוגעים ללוגיסטיקה. אני לא מצפה שזה מה שיהיה בישראל, אבל צריך לפחות עוד מישהו אחד שידאג לדברים האלה. כאן הכל נפל על בן אדם אחד", אמר כהן גרומי.
השחיין גל כהן גרומי משתף על החוויה האישית שלו בהכנות האולימפיות, ומהמשחקים האולימפיים עצמם בפריז, "זאת הייתה תחרות לא טובה מהרבה בחינות, הרבה ציפיות שהיו מאיתנו לא קרו, ולא עמדנו במטרות שהצבנו לעצמנו כל אחד לבד ויחד בתור נבחרת".
מה היה בכל תהליך ההכנה?
"בהתחלה הייתה תחושה שהכל הולך לכיוון טוב. הבטיחו לנו הרבה הבטחות באיגוד, ביניהן אמרו לנו שיביאו לנו את המאמנים שלנו מהקולג`ים למחנה אימון הקדם אולימפי, ושהם יוכלו להיכנס אלינו לתוך הכפר האולימפי. זה נגיד, נאמר לנו לפני 3 חודשים. חשבנו שהכל באמת יסתדר כמו שאמרו ויהיה טוב. אבל ככל שהזמן התקדם קיבלנו עוד ועוד הודעות מטעם איגוד השחייה על דברים שלא יקרו", הוסיף.
לגבי אייל עילם, שנבחר להיות מאמן המשימה בפריז אמר כהן גרומי: "אייל היה איש הקשר שלנו עם האיגוד. הוא קיבל את ההודעות מטעם אנשי האיגוד והעביר לנו אותן. אייל נלחם איתם ראש בראש על דברים שיספקו לנו. בהתחלה אמרו לנו שינסו לבוא לקראתנו עם דברים שביקשנו אנחנו השחיינים, אבל הרבה דברים לא קרו".
כמו מה?
"לדוגמה, מהאיגוד אמרו שהמאמנים שלנו צריכים להגיע למחנה האימון בנאפולי על חשבון כספם האישי ושהכל יהיה על חשבונם. טיסות, מלון, שהות, נסיעות. אלה מאמנים שמאמנים אותנו שנים, הכינו אותנו למשחקים האולימפיים והם לא היו שם. זה היה קשוח שהם לא היו איתנו שם, זה לא היה קל. עבדנו עם תכנית כתובה כל אחד, זה היה כמעט בלתי אפשרי. אני אישית ניסיתי לעבוד עם המאמן שלי דרך הוואטסאפ, אבל זה לא היה הגיוני. בספורט חייב את המגע האישי ואת הנוכחות".
השחיין הוסיף: "אייל חטף בראש בקטע הזה - 17 שחיינים, 8 אימונים במקביל, 5 מסלולים בלבד שהוקצו לנו לכל הנבחרת. אייל לא סופרמן, הוא לא יכול לאמן 8 אימונים ב-5 מסלולים במקביל. המתקן היה נוראי במחנה האימון, פשוט לא חשבו על הדברים האלה. לא שיתפו אותנו בכלום, פשוט קיבלו החלטות, ואנחנו אפילו לא יודעים מי קיבל אותן, אין לנו מושג".
"אייל פשוט נכנס לתפקיד מאמן הנבחרת בתור מנהל לוגיסטי, שזה לא קשור בכלל ללהיות מאמן. הוא היה צריך להתעסק גם בלאמן, גם בלסגור לנו מלונות, כרטיסי טיסה, בניהול עניינים לוגיסטיים. דברים שהוא לא אמור להתעסק בהם, בטח לא כשיש לו 17 שחיינים לדאוג להם. אני יכול לומר שבאוניברסיטה שאני מתאמן בה יש 8 אנשי צוות, ועוד 3 שנוגעים ללוגיסטיקה. אני לא מצפה שזה מה שיהיה בישראל, אבל צריך לפחות עוד מישהו אחד שידאג לדברים האלה. כאן הכל נפל על בן אדם אחד", אמר כהן גרומי.
השחיין משתף כי אפשר היה להבין שהכתובת הייתה על הקיר: "כבר במחנה האימון ראינו את הכל והבנו את הבעיות. אבל רצינו להתמקד במטרה. אנחנו גם לא צריכים להתעסק בדברים האלה. כל אחד היה מרוכז בהכנה של עצמו לתחרות. לא הייתה שיחה עם האיגוד על מה שהיה במחנה. יש פחד בין השחיינים על התגובות של מה האיגוד יאמר או יעשה. אנחנו לא יודעים איך ההנהלה מתנהלת, אנחנו לא חלק פעיל בשום דבר, לא יודעים איזה החלטות עומדים לקבל. עכשיו יהיו בחירות להנהלת האיגוד, והגורמים הטובים שנמצאים שם, אלה שאנחנו כן יכולים לסמוך עליהם, אולי יעופו משם. אנחנו לא יודעים לקראת מה זה הולך".
והדברים הללו אכן התממשו בפריז: "במשחקים בפריז זה המשיך להיות בעייתי. זאת הייתה `חלוקת עבודה` של בן אדם אחד, אייל. דייב מארש, המאמן של חלק מאיתנו בארצות הברית, לא היה נוכח כל כך, בקושי נכנס לכפר. דימה, הוא חלק מהצוות המקצועי בווינגייט והוא עזר קצת, אבל גם הוא לא יכול לתת קשב לכולם. כך שגם אם זה התחלק לשניים, 9 ספורטאים לכל מאמן, זה המון. בעיקר כשכל אחד צריך משהו אחר בתקופה הזאת. היה מאוד כאוטי, זה היה ממש מתסכל. באותם הרגעים אתה תקוע, אתה רואה את המצב הקיים ומבין שאין מה לעשות עם זה שם. מעבר לזה, מי שהיה הולך לבריכת אימונים אז לא היה לו מאמן איתו, כי אייל היה בבריכת תחרות".
כהן גרומי על המצב הנתון בנבחרת ובאיגוד: "בהסתכלות לאחור זה מבאס. ההתעסקות הזאת גזלה מאיתנו אנרגיה, ואם היינו מתעסקים בזה יותר מדי אז בכלל זה היה גוזל אנרגיה מנטלית אדירה, בעיקר במשחקים ובעיקר בתחרות כזו חשובה וגדולה. באיגוד כן היה צוות אמיתי ומקצועי לפני שנתיים ומעלה, אמיר טיטו, אהוד סגל, ועוד אחרים. והאיגוד פשוט ניפה אותם אחד אחד".
בתור חבר בנבחרת, כמה סיפור אי ההתייצבות של אנסטסיה גורבנקו לגמר 200 מטר מעורב השפיע עליה ועל הנבחרת? "קיבלנו את הבשורה כשהיינו באוטובוס במרכז פריז בדרך לארוחה של הספורטאים הישראלים שסיימו את התחרויות. לא היה לנו איך לצאת מזה, ומבחינת הזמנים זה לא היה אפשרי. זאת גם הייתה בעיה עם האבטחה והכל בהתראה כזאת קצרה. אני יודע שמהוועד האולימפי באו לאנסטסיה ואמרו לה שלא נורא, ושזה יכול לקרות. הייתה לנסטיה ירידת מתח עצומה אחרי שהיא לא העפילה לגמר ב-400 מטר חופשי. קשה להתרומם מדבר כזה ולהביא אח"כ את עצמך ל-100 אחוז, והיא ניסתה לעשות את זה".
השחיין אמר כי "באופן כללי, ממה שאני יודע, לא פנו לאף שחיין מראשות האיגוד על כל מה שהיה שם, ואחרי הדברים שעלו השבוע מהשחיינים על מה שקרה בפריז, הייתה שיחה עם מנכ"ל האיגוד בה אמרנו את הדברים שלנו. אני רוצה להיות אופטימי ושמשהו יצא מזה, אבל אני באמת לא יודע".
והדברים הללו אכן התממשו בפריז: "במשחקים בפריז זה המשיך להיות בעייתי. זאת הייתה `חלוקת עבודה` של בן אדם אחד, אייל. דייב מארש, המאמן של חלק מאיתנו בארצות הברית, לא היה נוכח כל כך, בקושי נכנס לכפר. דימה, הוא חלק מהצוות המקצועי בווינגייט והוא עזר קצת, אבל גם הוא לא יכול לתת קשב לכולם. כך שגם אם זה התחלק לשניים, 9 ספורטאים לכל מאמן, זה המון. בעיקר כשכל אחד צריך משהו אחר בתקופה הזאת. היה מאוד כאוטי, זה היה ממש מתסכל. באותם הרגעים אתה תקוע, אתה רואה את המצב הקיים ומבין שאין מה לעשות עם זה שם. מעבר לזה, מי שהיה הולך לבריכת אימונים אז לא היה לו מאמן איתו, כי אייל היה בבריכת תחרות".
כהן גרומי על המצב הנתון בנבחרת ובאיגוד: "בהסתכלות לאחור זה מבאס. ההתעסקות הזאת גזלה מאיתנו אנרגיה, ואם היינו מתעסקים בזה יותר מדי אז בכלל זה היה גוזל אנרגיה מנטלית אדירה, בעיקר במשחקים ובעיקר בתחרות כזו חשובה וגדולה. באיגוד כן היה צוות אמיתי ומקצועי לפני שנתיים ומעלה, אמיר טיטו, אהוד סגל, ועוד אחרים. והאיגוד פשוט ניפה אותם אחד אחד".
בתור חבר בנבחרת, כמה סיפור אי ההתייצבות של אנסטסיה גורבנקו לגמר 200 מטר מעורב השפיע עליה ועל הנבחרת? "קיבלנו את הבשורה כשהיינו באוטובוס במרכז פריז בדרך לארוחה של הספורטאים הישראלים שסיימו את התחרויות. לא היה לנו איך לצאת מזה, ומבחינת הזמנים זה לא היה אפשרי. זאת גם הייתה בעיה עם האבטחה והכל בהתראה כזאת קצרה. אני יודע שמהוועד האולימפי באו לאנסטסיה ואמרו לה שלא נורא, ושזה יכול לקרות. הייתה לנסטיה ירידת מתח עצומה אחרי שהיא לא העפילה לגמר ב-400 מטר חופשי. קשה להתרומם מדבר כזה ולהביא אח"כ את עצמך ל-100 אחוז, והיא ניסתה לעשות את זה".
השחיין אמר כי "באופן כללי, ממה שאני יודע, לא פנו לאף שחיין מראשות האיגוד על כל מה שהיה שם, ואחרי הדברים שעלו השבוע מהשחיינים על מה שקרה בפריז, הייתה שיחה עם מנכ"ל האיגוד בה אמרנו את הדברים שלנו. אני רוצה להיות אופטימי ושמשהו יצא מזה, אבל אני באמת לא יודע".