כבר שנים שאסף יסעור אלוף בלהתגבר, בלראות את הטוב ובלנצח - עכשיו הוא גם אלוף עולם ויש לו הוכחה. את מדליית הזהב הוא קיבל בסוף השבוע האחרון באליפות העולם הפראלימפית בטקוואנדו אחרי קרב צמוד עד הדקה האחרונה שבו ניצח את המתחרה הטורקי. אך, גם ברגע כזה של שמחה, מספר ליאור אביו של אסף, קשה לשכוח את האירוע שהוביל לבסוף להצלחה "התאונה זה סיפור מלווה חיים עם כל המשתמע מזה, זה תמיד מלווה אותנו".
את יום התאונה, אסף זוכר בבהירות. "18 באפריל, 2015 - יצאה בדיוק השמש אחרי חורף ארוך מאוד. ישבנו על הקורה, אני מציץ פנימה, ורואה שיש כדור כדורגל למטה. יש בפנים טרנספורמטור גדול שאליו מחוברים שלושה כבלים של מתח גבוה. תפסתי את הכדור ובעטתי אותו, אז אני בא לצאת מהחדר ומועד. אני בא ליפול אחורה וזורק את יד ימין ויד שמאל. תפסתי ביד ימין את אותו כבל מתח גבוה, ביד השנייה את הגדר והתחשמלתי".
הרופאים לא הצליחו להציל את הידיים של אסף ונאלצו לכרות את שתיהן. 8 חודשים היה מאושפז בבית החולים ועבר 15 ניתוחים. אבל, הרוח הטובה והחיוך הגדול שאפיינו אותו כל כך לפני האירוע, נשארו איתו גם שם. את הטקוואנדו גילה כשנה אחרי הפציעה. "ראיתי אותם עושים את זה והם עשו את זה רק ברגליים. כשהתחלתי להתאמן אמרתי לאבא שלי: 'אבא, אני אוהב את זה'". מאז, הטקוואנדו היא כל חייו של אסף בן ה-19. כך, בגיל צעיר עבר מהגולן למרכז כדי להיות קרוב לאולם ברמלה, שם הוא מתאמן עם נבחרת ישראל.
האם קל יותר או קשה יותר להתאמן ללא ידיים? אסף לא לחלוטין יודע. "לא התאמנתי בטקוואנדו לפני שנפצעתי, אז אני לא יודע. אבל אני גם לא נכנס לזה. מבחינתי אני עושה את הדבר שאני הכי אוהב בעולם, נהנה מהסיפוק שאני מצליח, מתבאס כשאני נכשל, ואין פה הנחות". לדברי יחיעם שרעבי, המאמן הלאומי של נבחרת ישראל בטקוואנדו, אסף הוא המאמן הקשוח ביותר של עצמו "הוא לא מוותר לעצמו. לפעמים בצורה קיצונית וצריך למתן אותו. אנחנו לא זוכרים שהוא בכלל ספורטאי פראלימפי. הוא עושה כל דבר אפשרי".
החלום הגדול של אסף היה להגיע לאולימפיאדת טוקיו 2020. אבל כמה נקודות בלבד הפרידו בינו ובין הקריטריון והנער האופטימי תמיד נשאר מאוכזב ושבור בבית. "זה היה כואב מאוד. זו תחושת פספוס מאוד מאוד גדולה. תשאלי אותי על הפציעה שלי שעברתי לפני 7 שנים, אני אספר לך את זה בצורה חיובית, אבל כשאני מדבר על הספורט, אני מספר לך על רגעים קשים וכואבים. לזה אני מקדיש את החיים שלי".
ביחד עם החברים לנבחרת הוא מתגורר בחדרים שמאחורי אולם הספורט, מנהל אורח חיים קשוח של ספורטאי אולימפי ובסופי השבוע חוזר הביתה לרמת הגולן. "אסף קיבל הזדמנות להיות גרסה יותר טובה משל עצמו. שאלו אותנו אם זה משהו שהיינו מוותרים עליו בחיים שלנו. אני נשבע לך – לא. זה רק שיבח, זו הנכות הכי מושלמת בעולם ", מספר ליאור אביו של אסף. רויטל, אימו של אסף, מסתייגת מעט מן האמירות האלו "המסע הזה מדהים, וכולנו צמחנו ממנו, אין לי ספק, אבל אני לא יכולה להגיד שאני מוותרת על הידיים של אסף, מבחינתי תחזירו לו".
אסף, הצליח להפוך את הרגע הקשה הזה, להזדמנות, בעבודה קשה. "כשנפצעתי נסגרה בפניי דלת אחת, אבל נפתחו 30 אלף אחרות. להיות אלוף עולם בטקוואנדו... כנראה שלא הייתי אם לא הייתי עובר את מה שעברתי, ולא הייתי מכיר את עצמי כמו שאני מכיר את עצמי עכשיו. לא הייתי עובר את המסע המטורף הזה בלי הפציעה. זה חלק ממני היום".