כשבועיים עברו מאז שאולגה רובין, אחת מהלוחמות הוותיקות והחזקות שיש לישראל להציע, רשמה ניצחון נוסף בארגון אינוויקטה, ניצחון שהחזיר אותה למסלול החיובי. היום (שני) היא התפנתה לראיון עם ערוץ הספורט על הניצחון, ההתמודדות עם אנטישמיות, היכולת ההפכפכה וקרב האליפות שעומד באופק.
"זו חוויה מטורפת", היא אמרה, "הייתי צריכה את הניצחון הזה, אחרי שנה די קשה. הוא הגיע אחרי 2 הפסדים וכעת אני במאזן 3-3 באינוויקטה. אני חושבת שזה עניין מנטלי. לא הצלחתי להיות דרוכה ברגע, יום רע במשרד. כל המלחמה והבלאגן... זה היה כבד. אבל הפקתי לקחים, חזרתי מיד למכון. לא נכנסתי לעצב עצמי, המשכתי לעבוד. והכל התחבר בסוף בצורה הכי מדויקת בעולם, בול איך שרציתי ודמיינתי. גאווה עצמית".
רובין המשיכה והתייחסה לכובד המשקל של קרבות על חגורה: "כשנלחמתי על חגורת אליפות, בבלאטור, הייתי עם מאזן 6-0. זו הייתה קפיצת מדרגה ענקית והרגשתי את הלחץ על הכתפיים. נלחמתי נגד אלופה שהייתה בלתי מנוצחת והרבה יותר גדולה ממני פיזית. אמרתי `יהיה מה שיהיה`. חזרתי לאחר ההפסד הזה למכון לעבוד על מה שלא עבד וצמחתי משם. המוח שלי כל כך במצב של "חייבת לסיים", שאני עושה יותר טעויות מבדרך כלל. לפחות אבל אני מפיקה לקחים וחוזרת לעבוד. אני לא מצטערת על אף קרב שלקחתי, אבל כן על הזדמנויות שפספסתי. כל דבר שעשיתי הוביל אותי למי שאני היום. אני חייבת לעשות את הטעויות שלי כדי להפיק לקחים, פשוט במקרה הטעויות שלי קורות מול מיליוני צופים".
"אני חושבת שאני מוכנה לעוד טייטל ראן", המשיכה רובין להתייחס לעתיד, "אני בפריים פידית ומנטלית, לא רואה סיבה לעצור. ברמת העיקרון יש עכשיו קרב של היריבה הקודמת שלי נגד האלופה. אני אקח עוד קרב ביניים כדי לקבל סטטוס של קונטנדרית ואז אוכל להילחם על החגורה נגד המנצחת ביניהן. זה לא בשמיים, אני צריכה רק עוד ניצחון אחד. זה מגניב כי מתוך 6 אירועים באינוויקטה קיבלתי 4 קרבות מרכזיים, כולל 2 קרבות אליפות. כלוחמת מעריכים אותי מאוד ונותנים לי הרבה גב. זה כיף".
"בכל הקרבות שניצחתי הייתי במוד של לחפש פיניש. ברגע שאתה מחפש סיכונים, אתה גם פתוח לסיכונים וזה מה שמאפיין את הקרבות האחרונים שלי. אני לוקחת סיכונים ולכן זה מגיע לנוקאאוטים, או הכנעות. כשזכיתי בהכנעת השנה עם החניקת באגי זה גם היה סיכון. זה מאפיין אותי כלוחמת, אני לא מחפשת את הניצחון "הטכני", אני מחפשת את הפיניש ואת הדרך אליו".
רובין המשיכה והתייחסה לאנטישמיות ולקהלים עוינים לפני קרבות: "אני אהיה אמיתית ואגיד שלא הרגשתי הרבה אנטישמיות בקרב האחרון. נלחמתי במיזורי וכידוע יש שם הרבה תומכי טראמפ רפובליקנים והם מאוד פרו ישראל, היו שם שלטים של "אנטישמיות זו פגיעה במדינה שלך", אז ממש התרגשתי להיות שם. קיבלתי גם מלא אהבה מהקהל ולא היו שם ישראלים. היו המון אנשים שפשוט עודדו אותי, היה כיף לשמוע. עליתי גם עם דגל ישראל והדגל של לוט"ר. אני מתנדבת להעביר להם אימוני גראפלינג ביחידות המיוחדות, אז ייצגתי אותם בקרב. כל דבר שמגיע לקרקע ויש בו מגע, גראפלינג יעזור. הלוחמים ידעו איך להפוך סיטואציות לטובתם ולהרדים אנשים בכוחות רגליהם. זה עוד לבל שלם שמועיל לחיילים שלנו. הם התרגשו מאוד מהמחווה, ראו את זה בלייב שזה היה ממש מגניב".
"עם זאת, מאז השביעי באוקטובר אני מרגישה את האנטישמיות עולה", היא סיפרה, "איומים, הרבה סלידה וחוסר אהבה ממי שהתאמנתי איתו באנגליה. זה הוביל לשינויים בחיים. כשנלחמתי בפעמיים הראשונות זה היה על התואר וכמה דקות לפני הקרב הנשיאה של אינוויקטה, אישה מקסימה ופרו ישראל, אמרה לי שזה אירוע ראשון של הארגון ב-CBS והם מבקשים שלא יהיו שום סממנים של חטופים או מלחמה, רק דגל ישראל. זה הכה בי כי היא תפסה אותי לא מוכנה. זה הוריד לי וקצת נכביתי. בקרב שאחרי ניסיתי לעשות את הדברים הקטנים שהם כן סממנים, אבל שרק ישראלים יבינו. היה לי גם משבר משפחתי לפני כן ולא עליתי דרוכה לקרב. לא הרגשתי במקומות שנלחמתי בהם אנטישמיות, אבל ברשת זה לחלוטין מורגש".
"גרתי בעברי בלונדון ומ-2018 הצטרפתי לקבוצה של בראד פיקט. עזרתי לו להקים את המכון שיש לו כרגע ופתאום אחרי השביעי באוקטובר זה התחיל להיות לא נעים. אנשים שהסתובבו עם חולצות של `פרי פלסטיין`. לא היו אומרים לי דברים אבל היו פאסיביים אגרסיביים אליי. לא הרגשתי בנוח להיות שם בהכנות לקרב אליפות, אז מאז הפסקתי לנסוע. לא חושבת שזה פוגע בהכנות שלי. מנטלית אני עושה את המקסימום, יש פה הרבה אנשים כשרוניים לעבוד איתם. אני נוסעת לעבוד עם אנשים בארץ על דברים ספציפיים. הפעם טסתי לפני הקרב למחנה בניו המפשייר ועשיתי שם שבוע של איפוסים במכון. זה היה כל כך נחוץ ובדיוק מה שהייתי צריכה כדי לעבד את כל מה שעבדתי עליו. אני כל יום לומדת דברים חדשים, אני לא מסוגלת לעצור. לוחמי MMA הם זן מיוחד".
"קהלים עוינים? יצא לי להתמודד איתם כשליוויתי את איתי טרטנר בקייג` ווריורס. צעקות פרי פלסטיין וכו. אני יודעת שזה גם קרה לרפי ארונוב ולהראל כהן, הלוחמים שנלחמו באירופה. גם בקרב של עילאי ברזילי היה פעם אירוע עם תלישת דגל ישראל. אז הייתי עדה לדברים כאלה. זה משהו שצריך לקחת בחשבון בהכנה לקרבות. מודעות לזה חייבים, לדעת לצפות לזה כי כשאתה מצפה לזה זה לא מפתיע אותך. להציב את החומה לפני שהבן אדם נכנס לזירה. תהיו גאים במי שאתם ואל תקשיבו לרעשים. תוכיחו לכולם שזה בולשיט כל העוינות הזו".
הלוחמת הישראלית סיכמה גם בהתייחסות לקרב הבא שלה ושלחה מסר אחרון לקהל: "קרב אליפות? מבחינתי אני מוכנה מחר, אבל אני בין חוזים. אינוויקטה רוצים להחתים אותי על חוזה חדש ומחכים לכל המהלכים הבירוקרטיים. סיימתי את הקרב האחרון היה לי התקף אנרגיה ורצתי בכל מקום. אחרי הקרב חגגנו בלעשות כביסה ובבוקר התעוררתי בשש בבוקר, הלכתי למכון להרים משקולות. יום אחרי קרב. אם אין סיבה לעצור אז אין סיבה לעצור. אני משוגעת ואני לא מציעה לאנשים לעשות כמוני, אבל גם כשנקעתי את הקרסול החלפתי עמידה במיוחד כדי להמשיך להתאמן בלי שזה יפריע לי, אז אני מוכנה לקרב על התואר. מסר אחרון לקהל הקוראים? יש לנו עם מדהים ועם ישראל חי".
