רק לפני חצי שנה, האלק הוגן ערך את מה שהתברר כהופעתו האחרונה ב-WWE. מה שנחשב לרגע מיוחד עבור כל אוהד היאבקות ממוצע, תפס הפעם צורה אחרת עם שריקות בוז צורמות. בוז להאלק הוגן, האיש שלקח תחום סופר נישתי כמו היאבקות מקצוענית והפך אותו למיינסטרימי, שבאיזשהו מקום אין מה להתבייש שעוקבים אחריו, כי אתם יודעים, זה מבוים וכל זה.
ההשפעה של הוגן היא המורשת שלו, היכולת לעורר מנעד כל כך גדול של רגשות בקרב סוגים רבים של אוהדים. עבור פשוטי העם, הוא הגדול מכולם, עבור חובבי ההיאבקות שמחפשים זווית ספורטיבית נוספת מלבד קווי עלילה של אופרת סבון למבוגרים, ה"האלקסטר" הוא דמות מעוררת מחלוקת, גם אם באיזשהו מקום הוא מבין אלה שפתחו להם את הדלת לענף.
בינואר האחרון WWE הגיעו לקליפורניה כדי לחגוג את המעבר שלהם לשידורים בנטפליקס. כבר קרוב ל-40 שנים שהחברה היא תופעה בינלאומית, הרבה בזכות ההשפעות הוליוודיות שהוגן הביא איתו. הדמות מפוצצת הכריזמה שלו העבירה אותו מעבר לחבלי הזירה לתוך לב תרבות הפופ עם הופעות בכל מסך אפשרי. ובכל זאת, עם המעבר לענקית הסטרימינג, זהו עוד צעד משמעותי של WWE לצמוח - נטפליקס כבר הפך למוצר צריכה בסיסי במשק הבית.
הוגן, שהניח את היסודות למהלכים כלכליים שכאלה, הוזמן לתוכנית ורצה לנצל את הבמה גם כדי לקדם את מותג הבירה שלו. רק שקליפורניה היא מדינה עם תמיכה מובהקת במפלגה הדמוקרטית, וההזדהות של האלק עם דונלד טראמפ, לצד סרטון מלפני עשור שהודלף ובו נשמע מדבר בצורה גזענית כלפי בן זוגה האפרו-אמריקאי של בתו, הביאו לכך שבכתוביות המתלוות לתכני נטפליקס נכתב "שריקות בוז". הקהל בקליפורניה הוא לא הקהל במקומות אחרים בצפון אמריקה, כמו זה הקנדי, שתמיד הפגין הערצה מוחלטת ועיוורת כלפי הוגן, אפילו כששיר הכניסה שלו נקרא "I Am A Real American".
אם האלק היה נשאר בגבולות ההיאבקות, כנראה שהוא לא היה יכול לסחוט תגובות שכאלה. ההשפעה שלו על דעת הקהל היא עד כדי כך משמעותית. יש שיגידו שהוא לא המתאבק הגדול אי פעם - בכל זאת, אם נבחן את יכולותיו בזירה, לא נקבל שואו קרקסי יוצא דופן ולא נגיעות של היאבקות אולימפית.
האלק עשה את ההון הרגשי שלו בזכות תנועות בנאליות כמו לסובב את היד לכיוון האוזן כדי להלהיט את הקהל, בשיא תהילתו בשנות ה-80 הוא הפציר במעריציו להתפלל ולקחת ויטמינים, ואפילו מכת המחץ שלו הייתה הנחתת רגל על צוואר יריבו ה"מעולף". תראו את ה"פינישרים" של היום ותבינו כמה הענף התקדם מאז. זה הסיפור של הוגן - הוא היה התאמה מושלמת לרוח התקופה בה התפרסם, בה לא היה צורך להיות עמוק מדי. הזמן חלף, האוהדים הפכו למתוחכמים יותר, אבל הפופולריות של הוגן נותרה.
דוגמה מובהקת לכוח העצום שצבר לעצמו האלק הוגן על חשבון ענף ההיאבקות הייתה ברסלמניה 9 שהתקיימה ב-1993. ב-WWE כבר החלו לצמוח כוכבים חדשים כמו יוקוזונה וברט "היטמן" הארט, שנאבקו אחד בשני בקרב על אליפות העולם באותה רסלמניה. יוקוזונה זכה בתואר כשניצח את ברט בתוך 8:55 דקות לאחר שהמנג`ר שלו מיסטר פוג`י זרק מלח לעיניו של ההיטמן.
לפתע הופיע הוגן, שלא החזיק בחגורת האליפות כבר שנה וחצי כי היה שקוע בפרויקטים אחרים, מחוץ לענף לו הוא חייב את הפרסום שצבר לעצמו. ברט העיוור זמנית, בתנועות ידיים מתבכיינות-מתחננות-מתרפסות, דרש מהוגן לנקום ביוקוזונה. מיד החל קרב על אליפות העולם והוגן זכה בתואר תוך 22 שניות.
אז מה קרה שם? מצד אחד, האוהדים לכאורה קיבלו את מבוקשם, האמריקאי האולטימטיבי ניצח את הנבל הכי מטונף שיש, שגם מתחרה תחת דגל של מדינה זרה כמו יפן, ולפטריוטיות אמריקאית בניינטיז הייתה חתיכת משמעות בעקבות מלחמת המפרץ. מצד שני, זה פגע בעוצמת הדמויות של אלופי העולם ברט ויוקוזונה, וגם בתדמית של התואר עצמו, שהחליף שלושה זוגות ידיים בתוך דקות ספורות, בעיקר לשם הפופולריות של האלק הוגן.
זה הקונפליקט של רבים מאוהדי ההיאבקות הוותיקים - הם מתוחכמים יותר, ציניים יותר, הם חושבים שהטעם שלהם עשיר יותר, אבל רק דבר אחד הם לא - הרוב. כבר מזמן הוגן הפך להרבה יותר גדול מהענף ואנשים משלל גווני הקשת רוצים לראות אותו, גם אם הם לא יודעים להבדיל בין סופלקס לקלוזליין, או עדיין מאמינים שאנדרטייקר שערך בכורה ב-WWE ב-1990 וזה שפרש מהזירה 30 שנים מאוחר יותר הם שני אנשים שונים.
ברגע שהאלק הוגן צבר כוח, הוא השתמש בו כדי לסובב דברים לטובתו האישית - כמו שרבים עושים, פשוט כי זה חזק מהם. את WCW, המתחרה הגדולה של WWE בשנות התשעים, לא עניין שהוא מחץ דמויות היסטוריות, הם רצו לגרוף את הרווח מהפופולריות שלו. הוגן קיבל חוזה של מיליונים וגם שליטה יצירתית בדמות שלו.
כלומר, הוא ניצח והפסיד בקרבות מתי שהתאים לו ופחות התאים בהכרח לכותבים הראשיים ולקווי העלילה - הוגן הצטרף ל-WCW ביוני 1994 והחזיק באליפות העולם במשך 947 ימים במצטבר - לפני שעזב ביולי 2000. מדובר על 42.7 אחוזים מזמן תקופתו בארגון.
לצד הוגן השטוח יש גם את הוגן החכם. למרות שהחזיקו בדמות האהובה ביותר, ב-WCW עדיין לא הצליחו לגבור על הפופולריות של WWE באמצע שנות התשעים. הקהל ה"חכם" היה הרבה יותר קולני ודומיננטי באירועים שערך WCW. האוהדים הביעו היטב את השעמום מהדמות המוכרת של הוגן ואת כעסם על כך שהוא מבלה זמן לא מבוטל בחלטורות מחוץ לארגון.
ביולי 1996, קרה הדבר שנשמע כמו מציאות בדיונית - האלק הוגן אימץ את דמות הנבל. הוא התחבר לקווין נאש (דיזל ב-WWE) וסקוט הול (רייזור ראמון ב-WWE) שהצטרפו ל-WCW זמן קצר קודם לכן. "שיחקתי בסרטים, הפכתי לגדול יותר מארגוני ההיאבקות, עשיתי הכל עבור הילדים ולמען פעולות צדקה, ובכל פעם שהגעתי לפה שרקו לי בוז. אתם יודעים לאן אתם יכולים לדחוף את זה", הסביר הוגן את מעשיו לאוהדים בזמן שמשליכים עליו חטיפים וכוסות שתייה.
השלישייה הקימו את ה-New World Order. הוגן החל לקרוא לעצמו "הוליווד הולק הוגן", קריצה למקום נוסף שהוא כבש לכאורה, ונטש את צבעי האדום והצהוב המזוהים איתו לטובת שחור, אפור ולבן. הוגן, שלא מעט אוהדים מאסו בפשטות של דמותו המלוקקת, נתן להם את מבוקשם עם דמות יותר עמוקה ופרובוקטיבית - יישור קו עם ההתפתחות של קהל. ומה לגבי אלה שמעדיפים לא להיכנס יותר מדי לעובי החבלים?
האלק הוגן שלט בעולם ההיאבקות כדמות טובה, רק שלמרבה האירוניה, היה אחראי על תקופה מכוננת הרבה יותר בהיסטוריית הענף כדמות רעה. WCW גברה על WWE במלחמות הראש בראש על הרייטינג במשך 83 שבועות ברציפות (מקיץ 1996 ועד אפריל 1998). כלומר, גם הקהל הממוצע שהלך אחרי הוגן בזכות הערכים שקידם, המשיך בעקבותיו אפילו שהאליל סטה מ"דרך הישר".
בזמן שהיו חלק מסדרות הגמר המפוארות ב-NBA בשנות התשעים בין יוטה לשיקגו, קרל מלון ודניס רודמן פינו כמה רגעים בשביל להפוך למתאבקים במשרה חלקית ולהופיע לצידו של ההולקסטר. הוגן המשיך למגנט אליו מעריצים מושבעים, אפילו כאלה מפורסמים לא פחות ממנו, גם כשהפסיק לשתות חלב לטובת עישון סיגרים בפריים טיים.
ככל שחלפו השנים, השליטה המוחלטת של הוגן בתסריט הפכה למסמר ענק בארון הקבורה של WCW, שפשטה את הרגל ונרכשה ע"י יריבתה הגדולה WWE ב-2001. לאורך שנותיו ב-WCW, הוגן מנע את הפריצה של מתאבקים מוכשרים כמו כריס ג`ריקו, כריס בנואה ואדי גררו, שבוודאי לא היו כריזמטיים כמוהו, אבל יכולותיהם בזירה היו מדהימות. הוגן ו-WCW שוב נכשלו בזיהוי הצמא של הקהל לדם חדש, הפעם לא הגיבו בזמן ו-WWE כבר טסה קדימה עם דמויות חסרות רסן כמו סטון קולד, דה רוק וטריפל אייץ`.
ב-2002, WCW כבר מתה והמשקעים מהניינטיז עם הוגן עדיין היו שם, כך שלכאורה לא היה הגיוני להחזיר אותו לסיבוב נוסף ב-WWE. הכל היה נכון אם היה מדובר במישהו אחר. האלק התאחד עם נאש והול פעם נוספת כשלישייה מרושעת, בקרב הקהל פרץ געגוע לנוסטלגיה. ב-WWE ניסו לעשות הכל כדי לשמור על הדמות ה"מלוכלכת" מהוליווד, אבל ברסלמניה 18 הכל התפוצץ.
הוגן התמודד מול דה רוק בקרב אייקון מול אייקון, קרב שבו הגבולות מאוד ברורים - הוגן הוא הנבל ורוק הוא הגיבור. את האוהדים בטורונטו זה לא עניין. הקהל נעמד בצורה מובהקת מאחורי האלק, מלווים בתשואות כל פעולה שלו ולא זורמים עם העלילה המתוסרטת. הוגן הפסיד בקרב, אבל שוב ניצח באופן סמלי עם ביסוס נוסף להיותו גדול יותר מכל סמל אחר בהיאבקות, מתאבק או רעיון.
זמן קצר לאחר רסלמניה 18, הוגן חזר לדמותו המוכרת של ההאלקסטר, ובגיל 48 אפילו החזיק במשך 28 ימים ובפעם האחרונה באליפות ה-WWE - אחד מאלופי העולם המבוגרים ביותר שהיו. לא משנה כמות האנשים שהוא דרך עליהם מאחורי הקלעים, זה בכלל לא חשוב שהיה אחראי מרכזי לקריסה של ארגון היאבקות מפואר, ואז מה אם הענף כבר מזמן לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלו. האלק הוגן תמיד שמר על מעמדו המיתולוגי, גם כשהמשיך לחזור להופעות אורח ב-WWE לאורך השנים והופעותיו בזירה שגם כך היו מאוד מוגבלות מבחינה אתלטית, נעשו כאלה אפילו יותר בחסות מרוצת הזמן.
לא חסרים שמות גדולים שהשפיעו על ההיאבקות המקצוענית. סטון קולד הוולגרי בישר את מות העידן הילדותי והמצועצע, דה רוק הגדיר מחדש את המעמד של הענף בתרבות, ריק פלייר החדיר אבק כוכבים, שון מייקלס חתום על אינספור קרבות עוצרי נשימה ולאנדרטייקר יש גימיק שאין שני שלו. כולם גדולים, כולם חשובים, אבל לא כמו ההאלקסטר. האלק הוגן לא האליל הראשון מתור הזהב של ההיאבקות שנפרד, אבל לא היה וגם לא יהיה אחד שגרם לאנשים לזוז לכאן או לכאן. בין אם זה בשיא הקריירה שלו או אחרי שהלך לעולמו.
