האתלטית אדוה כהן נמצאת בתקופה הטובה ביותר בקריירה שלה. אחרי שבע שנים שזה לא קרה, כהן הצליחה השנה לשבור את השיא הישראלי בריצת 3,000 מטר מכשולים, וזה קרה פעמיים בטווח של 10 ימים. השנה היא זכתה בתואר אלופת הבלקן במקצה זה, אלופת ישראל, וגם במדליית זהב באליפות אירופה לאומות בדרג ב׳.
למשחקים האולימפיים בטוקיו היא הגיעה וזכתה להתחרות בבמה בה כל ספורטאית שואפת להיות. את הקריטריון לפריז היא פספסה בדירוג העולמי בשלושה מקומות בלבד, ולנגד עיניה היא רואה רק את המשחקים בלוס אנג׳לס בעוד פחות משלוש שנים. רגע לפני שתוזנק הלילה (בין ראשון לשני) באליפות העולם, כהן משתפת על החיים שהועתקו לפלאגסטף שבאריזונה לפני 8 שנים בעקבות החלום והשאיפות, על המרחק מהמשפחה, על האתגרים והקשיים המקצועיים והאישיים, החיים האמריקאים עם שני תארים בכיס, ועל היתרונות בלהיות אתלטית ליגיונרית.
עד לרגע האחרון זה היה בסימן שאלה אם תצליחי להכנס לרשימת הרצות באליפות, ספרי קצת על הימים שלפני ועל הרגע שבו זה הפך לרשמי.
״הפעם הזו הייתה שונה מהשנתיים האחרונות. משהו בתוכי ידע שאכנס, וידעתי שלא נשארו הרבה תחרויות שבהן מישהי יכולה לעקוף אותי, ולכן הייתי יחסית רגועה. כמובן שתמיד היה חשש קטן שאולי זה לא יקרה. כשהרשימות נסגרו סופית, הרגשתי הקלה אדירה. משם כבר יכולתי להתמקד במחנה האימונים בראש שקט, וזה עזר מאוד״.
מה האליפות הזאת תהיה עבורך, וכמה את מחכה לה?
״אחרי שנתיים שבהן פספסתי את הכניסה במקום אחד מאליפות העולם ב־2023 ושלושה מקומות מהאולימפיאדה, אני מחכה לרגע הזה מאוד. במיוחד אחרי ששברתי השנה את השיא הישראלי ב-3000 מכשולים אחרי שבע שנים. מעבר לזה, אני מתרגשת לחזור לטוקיו, הפעם כשאני במצב פיזי ומנטלי הרבה יותר טוב״.
את נמצאת בעונת תחרויות מדהימה, אולי הטובה ביותר שלך בקריירה עם שיאים לאומיים. מה את חושבת שהביא אותך ליכולת הזו?
״התמדה ואמונה. גם בשנים שפחות הלך לי, תמיד האמנתי שזה יקרה והמשכתי לעבוד קשה. מעבר לזה, להיות מוקפת באנשים שמאמינים בי ומרימים אותי,זה שינה הכול״.
מה המטרה שלך באליפות?
״לשבור את השיא האישי והישראלי שוב, ולהשתחל לגמר (שזה טופ 5 במקצה)״.
למשחקים בפריז לא הצלחת להיכנס, ובדיעבד בשנה שאחרי הצלחת מאוד. כמה זה היה מאכזב מקצועית לא להגיע לפריז?
״זה היה מאכזב מאוד. לא הצלחתי לעמוד במטרה שהצבתי לעצמי, ובהתחלה זה היה קשה לעכל את זה. אני זוכרת שהייתה לי שיחה עם המאמן שלי ואמרתי לו, נמאס לי להיות זאת שלא נוסעת במקום או 3 ושבשנה הבאה לא משנה מה קורה אני נוסעת לטוקיו״.
כמה זה מבאס שההישגים שלך הגיעו דווקא אחרי המשחקים?
״זה מבאס מאוד, אבל אני שמחה שסוף סוף אני מצליחה להראות מה אני שווה,אחרי תקופה ארוכה שבה פחות התחבר לי״.
כמה את רוצה להיות במשחקים בלוס אנג׳לס 2028, ואיזו אדוה תגיע לשם?
״מאוד, זו המטרה הגדולה ל3 שנים הבאות. תגיע לשם אדוה חזקה יותר פיזית ומנטלית, שתלחם על המסלול״.
באיזה אופן ובאיזו צורה האימונים והמגורים בחו״ל שידרגו אותך מקצועית ואישית?
״המגורים והאימונים בחו"ל שדרגו אותי מאוד, יש לי מסגרת מקצועית ברמה הגבוהה ביותר בקבוצת ריצה שאני מתאמנת בה - Under Armour Dark Sky, חברים לקבוצה שדוחפים אחד את השניה להיות הכי טובים. המגורים והאימונים בחו״ל הפכו אותי להרבה יותר מקצועית. הצוות המקצועי, התשתית, התאוששות מתקדמת, וחברי קבוצה שדוחפים אחד את השנייה להיות הכי טובים. ולא פחות חשוב, זה עיצב אותי כאדם. להיות רחוקה מהבית ומהמוכר, ללמוד עצמאות וחוסן, ולקבל כלים להתמודד עם אתגרים על המסלול ומחוצה לו״.
למה בעצם החלטת לעבור ולהתאמן שם?
״האמת שבהתחלה לא רציתי לעבור לארה"ב, אבל רומן פרדמן המאמן שגידל אותי בארץ, והמשפחה, שכנעו אותי. זו הייתה הזדמנות חד פעמית בשבילי. ללמוד תואר, לשפר את האנגלית, להתאמן עם מתקנים ברמה הגבוהה ביותר, להתחרות מול אתלטים ברמה גבוהה ולצבור ניסיון בינלאומי״.
כמה מרגישים שם את כל מה שמתחולל בארץ עם המלחמה? ספורטאים וספורטאיות שמתאמנים איתך מדברים איתך על זה? מאמנים?
״פיזית זה פחות מורגש. אבל כל פוסט על המלחמה שובר לי את הלב. עוד יום שבו החטופים בעזה זה כאב עצום. קשה לסביבה שלי כאן להבין מה אנחנו באמת עוברים, אבל אני מנסה להסביר כמה שאפשר״.
נתקלת בהפגנה פרו פלסטינית כזו או אחרת בתחרות כלשהי?
״האמת שלא. אבל עוד לפני המלחמה, כבר ב־2018 באליפות הים התיכון עד גיל 23, זרקו לי אמירות אנטישמיות בסגנון "ישראל לא רצויה כאן" לפני החימום שלי לתחרות. אבל פשוט הסתובבתי והלכתי לחימום בצד השני. ב־2019 באליפות העולם בדוחא הייתה עליי מתקפה ברשתות החברתיות, אבל המאבטחים שלנו טיפלו בזה כדי שלא ארגיש מאוימת״.
יצא לך להיות לא מעט זמן בישראל בחודש האחרון, אליפות ישראל וגרנד סלאם ירושלים. מה זה בשבילך להיות בארץ, להיות עם המשפחה?
״זה תמיד מרגש. אני מאוד אוהבת את ישראל ואת ירושלים, שהם הבית שלי. מצד שני, לא קל לחזור כל פעם למלחמות. אבל המשפחה והחברים נותנים לי המון כוח״.
ספרי קצת מה זה להיות אתלטית ליגיונרית, וכמה זה שונה באופי ובמנטליות מאשר להתאמן בישראל.
״לא תמיד זה פשוט. להיות רחוקים מהמשפחה, מהחברים, מהתרבות הישראלית והאוכל הישראלי. אבל יש גם יתרונות, שקט ושלווה שקשה למצוא בארץ.קצת קשה לי להשוות מעבר לזה כי ב3 שנים האחרונות אנחנו חווים מלחמות, וזה נורא מקשה על להישאר בשגרה, להתכונן ולהתאמן כמו שצריך לתחרויות גדולות״.
מה זה בשבילך לייצג את ישראל בעולם?
״בכל הזדמנות שיש לי לייצג את ישראל בעולם ולעלות על המסלול עם הדגל אני מתרגשת ועושה את זה בגאווה ענקית״.
יש רצון לחזור לארץ בטווח הזמן הקרוב? וכמה המשפחה היא חלק מההחלטה?
״כרגע אני מתכננת על אולימפיאדת לוס אנגלס ב-2028, אעשה מה שצריך כדי להגיע לשם מוכנה. המשפחה יודעת שהקריירה לא נמשכת לנצח, ותומכת בי לגמרי בכל החלטה שאני לוקחת על עצמי״.
עוד מעט תתחיל שנה חדשה, מה תרצי לאחל לעצמך לשנה החדשה?
״שכל החטופים יחזרו, שהמלחמה תסתיים, שנזכה לשלום ולאהבת חינם. בפן האישי שהשנה החדשה תביא איתה הצלחות, שיאיים אישיים ועוד עונה מוצלחת באתלטיקה״.
