עשרה שערים נכבשו בשני חצאי הגמר של גומלין האלופות אמש ושלשום, ובכל זאת שני השוערים שעלו לגמר - יאן זומר מאינטר וג`אנלואיג`י דונארומה מפריז סן ז`רמן – היו אנשי המשחק והעניקו מפגן עוצר נשימה, כאשר התצוגה שלהם לא רק מעוררת השתאות, אלא שכבר בעיתוי הנוכחי אחרי משחק שיא אחד בלבד, מזרזת דיון מוקדם – וקצת מוגזם - באשר למועמדות אפשרית שלהם לכדור הזהב.
אבל בהחלט ניתן להבין את ההגזמות והמגזימים. זאת משום שחצאי הגמר עשו ככל יכולתם לשבור שיאים של דרמה, יכולת, יופי, הוד והדר, ועל הדרך גם טרפו דיעות קדומות וניפצו מיתוסים – שהראשון שבהם הוא היתכנות של מופעי שוערות פנומנליים גם כאשר 17 כדורים (בכל החצאים) נשלפים מהרשת.
למעשה, רק נציגה אחת מתוך הארבע – ארסנל - לא חידשה לנו. אם ברבע הגמר למדנו מהתותחנים שהדרך להדיח את אלופת אירופה היא תחמושת טרייה וחסרת תקדים – שני כדורים חופשיים לרשת של קורטואה ולפנתיאון (דקלאן רייס לראשונה בתולדותיו, ואז מיד COPY PASTE) – הרי שאחרי חצי הגמר מול פ.ס.ז`, יחזרו כולם לדבר על זה שלארסנל אין חלוץ, ושזה מה שתרם לעונה המשובשת שלה ובסופו של דבר חייב ביצבוץ של גיבורים זמניים כמו רייס.
בניגוד ללונדונים שעדיין חייבים להרים ראש ולשוב לפרמייר ליג לקרב על המקום שלהם בליגת האלופות בעונה הבאה, פריז סן ז`רמן תוכל לשים עכשיו את כל הביצים שלה בסל של גמר האלופות בסןף החודש במינכן.
אינטר היא המתחרה שניפצה תוך שבוע כמויות של תיזות והנחות מוקדמות. היא טסה לחצי הגמר על גבי דאון: חמישה משחקים ללא ניצחון, שלושה הפסדים ברצף, אובדן הפסגה בסרייה A, מה לא. ומים המלח הזה התרוממה אינטרנציונלה מילאנו כעוף החול והביאה בכנפיה מציאות שטפחה על פנינו.
ידענו שהיא יחידה טקטית, מנוסה, קשוחה, לוחמת ושאפתנית. היכרנו את העורף שלה, המוצק ביותר באירופה (5 ספיגות עד חצי הגמר). זכרנו עד כמה לאוטרו מרטינז קטלני. אבל הקדמנו וניתחנו את יכולותיה בעיקר על בסיס ההגנה המוצקה והאופי הפייטרי שלה. ואז באה המציאות וסטרה בפנינו: המערך האחורי רב ההילה של הנראזורי נכנע לבארסה שש פעמים. זו פעם ראשונה בהיסטוריית נוק-אאוט האלופות האירופי בה קבוצה סופגת שש פעמים ועולה שלב.
וזה התרחש מפני שאין לה ברירה. לך תספר לכדורגל האיטלקי שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זה לא ב-DNA שלו. זה מתאים כמובן לברצלונה. אבל אינטר? כן, אינטר. מתוך שלל האיכויות שלה התגלו האומץ, האמונה והאופי כלא פחות חשובים, כנראה יותר, ממושגי הקטאנצ`ו והמערכים, כלומר הטקטיקה. שני המשחקים חשפו יחידה איטלקית מפתיעה: זו שמנפקת שערים גורליים מהכיוונים הכי פחות צפויים - דנזל דמפריס, פרנצ`סקו אצ`רבי – וזו שלא נכנסת לפאניקה, לא מרכינה ראש אלא נסחפת לאמביציית שיא גם כאשר היא במרחק 2 דקות מהדחה. אלו החומרים איתם תנסה אינטר להתגבר על פ.ס.ז` כפי שעשתה מול בארסה, יריבה בהחלט דומה בסגנון. פאריז היא אולי עיר (וקבוצה) של יותר אורות וניצוצות, אבל עמוד השדרה של אלופת איטליה חזק לא פחות ממגדל אייפל.
אחרונה חביבה ברצלונה, שהייתה פייבוריטית, ששיחקה לפרקים את הכדורגל הכי סוחף, שתרמה לפחות 50% לכך שאלו היו חצאי הגמר הגדולים בהיסטוריה וכנראה גם המשחקים הטובים (חיבור של דרמה וקונצרט) בתולדות האלופות. ובכל זאת היא נותרה וזנבה מקופל בין רגליה, כי נאלצה להכיר באמת המרה לפיה עם כל הכבוד להתקפה הכי מרהיבה ומלהיבה, היא לא יכולה תמיד לכפר על מגרעות ההגנה. ולפעמים, כשמתקבל הרושם שעם לאמין יאמאל השמיים הם הגבול והיא דווקא כל יכולה – צץ לו איזה יאן זומר שכזה שהודף אותה אל קרקע המציאות, ואותנו אל מילון הסופרלטיבים המעודכן.
סוף
