כדורגל, ברוב המקרים, משוחקח על הקרקע. אפשר להבין את זה מהשם שלו, המפגש של הכדור עם הרגל. רוב הקבוצות משחקות בסגנון הזה בדיוק, כשהן מתבססות על כדורי עומק או על ניסיון להשיג יתרון מספרי כדי להבקיע.
עם פרסים שווים במיוחד: מהרו להרשם לפנטזי אלופות
פעם, לפני הגלובליזציה, נהגו לכנות את הכדורגל בו הקבוצות משחקות על הרמה לשחקנים גבוהים כדורגל "אנגלי". היום כבר קשה מאוד להבחין בזהויות בין כדורגל ממדינה למדינה כשהמשחק מבוסס על שחקנים בינלאומיים. הכסף הגדול נכנס, ויחד איתו נכנסו כל הנתונים המתקדמים השונים (ה"אנליטיקס") - מדדים שנועדו להפוך קבוצות כדורגל לטובות יותר, ולהפוך את הכסף ליותר כסף.
האנליטיקס שיפרו את הכדורגל. שחקנים משחקים כדורגל חכם יותר וכל התנועה בלי הכדור השתנתה לחלוטין ב-20-25 השנה האחרונות, לא מעט בזכות המדדים האלה. שחקנים כמו פיליפו אינזאגי, כאלה שמחכים במשך 85 דקות ורצים בדקות הבודדות בהן כדור מגיע לאזור החיוג שלהם, מרגישים כמו שחקנים מלפני חמישים שנה. כולם רצים כל הזמן, כולם יכולים לבעוט, כולם אמורים לבעוט. על הקרקע.
קבוצות מדברות יותר ויותר על שליטה בכדור ועל ניסיונות להשיג יתרון מספרי. מספר ניסיונות ההרמה בפרמייר ליג ירד מ-16.9 למשחק ב-2010/11 ל-12.7 ב-2020/21, ועלה מעט חזרה בשנים האחרונות אך לא לאותם מספרים. אחוז ההצלחה שלהן ירד, גם אם לא באופן משמעותי. ההסבר פשוט - ברגע שמרימים את הכדור, הסיכוי לקבל אותו חזרה נמוך משמעותית מאשר במקרה של מסירה "פשוטה" קדימה. מאותה הסיבה, אגב, אנחנו רואים מעט בעיטות מרחוק ומעט מסירות ארוכות - קבוצות מנסות להתקדם באופן מסודר כדי להגיע למצב שיותר סביר שיהפוך לשער, מצב עם xG יותר גבוה.
האם זה סוף הדרך של ההרמות בכדורגל? תלוי את מי אתם שואלים. טוטנהאם הרימה לא פחות מ-51 פעמים בשלהי העונה שעברה בהפסד 2:1 לנוטינגהאם פורסט, רובן המוחלט במהלך המשחק עצמו ולא קרנות. הם ניסו לנצל את היתרון היחסי של רישארליסון באוויר ושל הבלמים, עד לשינוי בשיטת המערך של פורסט שנועד לסייע בדיוק לכך. למרות זאת, זה הסתיים בהפסד.
דוגמה מעניינת יותר עבורנו היא מונפלייה של 2020/21, קבוצה לא זוהרת שסיימה במקום השמיני בליגה הצרפתית. מונפלייה עשתה כן עם סגל לא רע בהובלת שמות כמו אנדי דלור וגאטן לבורדה, אבל בעיקר עם טקטיקה יוצאת דופן. הקבוצה של מישל דר זקריאן החזיקה בכדור ב-45.3% מהזמן, אבל הובילה את הליגה עם 5.7 הרמות בערב, נתון שלא היה מבייש גם את צמרת הפרמייר ליג, ועם מעט מאוד קרנות.
ההתקפה של דר זקריאן למעשה התבססה בעיקר על תנועה של המגנים שהולכים אחורה ומרימים לרחבה, במקום לנסות לכדרר או לייצר יתרון מספרי מקדימה כיאה לקבוצת תחתית. הם שילבו בין כמה סוגים של הרמות - כאלה שמגיעים מהאגף, מהמקום ה"קלאסי" בו שחקן מרים, או כאלה מתוך הרחבה או צמוד אליה, באזור שידוע גם כ-half-space. זה הפך לנשק חשוב של דר זקריאן שאימן אותה במשך ארבע עונות, והפך את מונפלייה לקבוצה שמצליחה להפתיע גדולות ממנה. "אי אפשר לעצור את ההרמות האלה באמת", נטען בזמנו ב-France Bleu, אחרי 1:3 גדול של מונפלייה בוולודרום של מארסיי.
הם הצליחו בין היתר לנצח ככה את פעמיים את ליון ואף לגרור את פריז סן ז`רמן לפנדלים בסטאד דה פראנס, כשאמבפה כובש צמד וניימאר מבקיע בדו-קרב. בהתחשב בבעיות ההגנתיות ובחוסר היעילות הבסיסי של השיטה לא היו כותרות יוצאות דופן בצרפת, כשהכדורגל הזה נתפס כמיושן ופחות סקסי למשל מהכדורגל של טיאגו מוטה בבולוניה, זה שהביא אותו ליובנטוס ממנה פוטר בבושת פנים.
על פניו, אפשר להבין מדוע "שמאי" הכדורגל מסביב לגלובוס, אנשי המספרים, לא התפעלו מהסגנון של מונפלייה. לא מדובר באיזה המצאה פורצת דרך או משהו שהמספרים היבשים צועקים החוצה, ובליגה שלרוב לא מסוקרת כמו מקבילותיה. למרות זאת, מדובר באחד הדברים הכי חשובים בכדורגל, בספורט ואולי בחיים בכלל - מיצוי פוטנציאל.
ראינו השנה את ליברפול מרימה יותר מאשר בשנים של יורגן קלופ, כשארנה סלוט נתן למוחמד סלאח את החופש להרים לרחבה, לרוב מתוך אותו half-space, סף הרחבה. ראינו את לברקוזן של צ`אבי אלונסו נכנסת פנימה ומנסה להרים כמה שיותר לתוך רחבת החמש בשביל לייצר כאוס ברחבה שהפך ליתרונות מספריים ושערים, כחלק מהגישה החדשנית שהביאה אותו לריאל מדריד.
ההרמות האלה מהדהדות ברמה מסוימת את מה שעשתה מונפלייה – לא רק כדור באוויר וחלוץ שמנסה להוריד עם הגב לשער, אלא הרמות מכמה סוגים, כמה מקומות וע"י כמה שחקנים שונים. סלוט ואלונסו שילבו את זה עם הכישרון של שחקניהם הקיימים בשיטות דומות, מה שהתבטא בין היתר במעברם של פלוריאן וירץ וג`רמי פרימפונג מלברקוזן לליברפול הקיץ.
הרמה, על פניו, מייצרת שער פעם ב-76 ניסיונות, נתון רע, רע מאוד, אבל הוא מעיד על אחת הבעיות הגדולות באנליטיקס, המחשבה רק על הטווח הקצר. קבוצה חושבת על פעולה רק בתור הפעולה שמקדמת אותה לשער, ולא כחלק מסט כישורים רחב יותר. אם יש שחקן כנף שיכול להרים ישמרו אותו בצורה צמודה יותר, מה שיכול לייצר מרווח לשחקן אחר או להקל עליו כשהוא ינסה לעבור את יריבו באחד-על-אחד. לפעמים עדיף לאבד פיון בשביל להגיע לשחמט, במקרה הזה הבקעת שער.
מונפלייה, קבוצה מוגבלת עם משאבים מוגבלים, לקחה את הרעיון הזה לקצה כשהיא הרימה פעם אחר פעם וקיוותה שאחד השחקנים שלה ינגח. סלוט, אלונסו וגם מיקל ארטטה, שהתגאה בעבר ב-33 ניסיונות הרמה במשחק אחד (כמעט פי שלוש מהממוצע בליגה), משתמשים בהן בתור כלי מורכב יותר.
כלי שנועד לייצר יתרונות מספריים ברחבה, למשוך שחקנים לאזורים מסוכנים בהם המגנים היריבים לא רואים אותם ולהגביר את הלחץ באופן עקבי, כל הדברים שהאנליטיקס מטיף להם.
התוצאה היא אותה תוצאה, אבל הדרך אחרת לגמרי. ההרמות חוזרות בגדול לכדורגל בליגות התקפיות כמו האנגלית והגרמנית, גם אם לא מדובר בניסיון בהכרח למצוא מפלצים כמו ארלינג הולאנד או ויקטור יוקרש כדי שינגחו פנימה אחד מ-15 ניסיונות. ברגע שלא כל ההרמות שוות ולא כולן מגיעות למקומות שווים ברחבה, מדובר בצעד אחד מעבר למסירה הקלאסית ולקאמבק, מפתיע אמנם, לכדורגל. ככה שיחקו ב-1975. ככה משחקים גם ב-2025? לא בדיוק, אבל כמו בכל רטרו מוצלח, לקחנו את החלקים הטובים.
